הדבר הפשוט ביותר, הטבעי ביותר והמובן מאליו נוכח האסון הנורא במירון הוא להביע צער עמוק. מה אפשר להגיד כשעשרות אנשים, מבוגרים וילדים, נרמסים במפולת אנושית שאין עליה שליטה? מה ניתן להוסיף כאשר עשרות רבות נפצעים, נשארים נכים, מאבדים את שמחת חייהם ואת היכולת לחזור לשגרת החיים שלהם?
האם צריכה להתמנות ועדת חקירה ממלכתית? ברור. זה הרי מובן מאליו במדינה שבה מתקבלות החלטות באופן ענייני ובשיקול דעת אחראי. זה לא מובן מאליו במחוזותינו, כי שום דבר כאן כבר לא מתנהל בהתאם לנורמות שעל פיהן חיינו וניהלנו את עניינינו בעבר. לכן ייתכן מאוד שהשאלה הזו תהפוך להיות נושא הוויכוח המרכזי בימים הקרובים. אבל בסופו של דבר הזעזוע, ההלם והכאב של רבים כל כך – יהיו חזקים יותר מהמניפולציות והתכסיסים של ראש הממשלה והשרים הרלוונטיים. הוועדה תקום. סמכויותיה, טווח בדיקתה ומושאי חקירתה יהיו נתונים למחלוקות, להשמצות, לתמרונים - כאשר המטרה תהיה לקיים חקירה, ובלבד שאפשר יהיה לחלץ ממנה את כל המועדים לביקורת קשה על אחריותם הישירה או העקיפה לאסון הגדול.
האמת היא שוועדת החקירה היא הפרט הפחות משמעותי בניסיון להפיק לקחים מהאסון הזה. הוועדה תעסוק בבדיקת ההכנות, באזהרות שהושמעו לפני האירוע, בהתרעה של ד"ר שרון אלרעי פרייס על הצורך בהגבלת מספר המשתתפים ובשמירת מרחק בגלל סכנות הקורונה. סביר שהמשטרה תהיה במרכז הבדיקה. הכנותיה, היערכותה, הניהול בפועל של האירוע, מה ידע מפקד המחוז, מה הוא הציג בפני המפכ"ל, מה הוצג לשר לביטחון הפנים. הגורמים במשרד הדתות שאחראים על המקומות הקדושים ודאי גם הם יידרשו לתת הסברים.
כל אחד מהגורמים שייבדקו וייחקרו ישמיע את הסבריו, יטיח האשמות באחרים, יתנער ממה שהיה באחריותו ובסמכותו. לאט־לאט, כפי שקורה אצלנו, נחזור לסדר היום הרגיל שלנו ובבוא היום, עוד שנה, אולי יותר, יהיו מסקנות, יהיו אחראים, ואנחנו נחזור לעשות את כל השגיאות שעשינו בעבר עד לאסון הבא.
השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה הכריז שהוא אחראי, אך איננו אשם. אילו היה אוחנה השר לביטחון הפנים של אזרחי ישראל, היה טעם להתווכח עם ההצהרה שלו. אך הוא איננו. כולנו יודעים. אוחנה הוא השר לביטחון ראש הממשלה. מי שמינה אותו לתפקידו לא העלה בדעתו ברצינות שאוחנה ימלא את השליחות הנגזרת מהאחריות המוטלת עליו. ראש הממשלה מינה אותו כדי לגונן על עצמו, לדאוג שהמשטרה לא תטריד את משפחת המלוכה, ותימנע ככל האפשרות מחקירות העלולות להביך אותו. זה מה שאוחנה נתבקש לעשות וזה מה שהוא עושה.
מכאן ברור שאוחנה יחפש להאשים את פקודיו במשטרה, את הגורמים במשרד הדתות שמופקדים על המקומות הקדושים, את המהנדסים שנתנו או לא נתנו חוות דעת כאלה או אחרות. ייתכן שיחפש להטיל את האחריות על הפרקליטות, על היועץ המשפטי לממשלה, ואולי על שופטי בג"ץ. למה הם לא אסרו את קיום האירוע, למה לא התריעו על מה שנראה היה מובן מאליו והיה בכוחם למנוע?
כשיסתיים תהליך החקירה - יזוהו אחראים. איש לא יישא באחריות פלילית. רבים יישאו באחריות ציבורית, מנהלית, טכנית. טריבונה שלא הייתה חזקה מספיק, מתרסים שהוצבו בקרבת יתר למקום שבו הצטופפו אנשים, חוסר יכולת לחסום את ההידחקות וההצטופפות של כל האלפים שהגיעו - בגלל צירוף של נסיבות שלא ניתן היה לצפות מראש. לאט־לאט יתפוגגו הדי הזעזוע הראשון שטלטל את המדינה, והנושא יירד מסדר היום.
אסון מירון איננו האחרון. עוד מעט קט יתרבו אירועי הטרור וגם הם יגרמו להרוגים ופצועים לא מעטים. ניצנים ראשונים אנחנו יכולים לראות כבר בימים אלה ולא צריך הרבה כדי להבעיר אש גדולה. עוד התגרות של נוער הגבעות, עוד שריפה של עץ זית או חוסר התחשבות במוסלמים החוגגים את הרמדאן, ובעיקר המשך עצימת העין של גורמי אכיפת החוק מפעילות הימין הקיצוני – והכל יפרוץ החוצה ונאבד שליטה. תאונות הדרכים גרמו בשבועות האחרונים למספר גדול במיוחד של הרוגים ופצועים. בקצב הנוכחי, אנו עלולים להתמודד עם מספר גדול של נפגעים, נזק אדיר לאזרחים ולמשק. למישהו אכפת?
אין שום מערכת שלטונית, בתחום האזרחי, הכלכלי וגם המשטרתי, שמתנהלת בימים אלה במתכונת הסבירה המינימלית המצופה ממנה. בעודנו עסוקים באסון במירון, כמעט ואיננו מזכירים את השריפה האיומה ביערות הכרמל ב־2010 שקיפדה את חייהם של 44 אנשים, חלקם לוחמי אש אמיצים, שנחשפו לשריפה מבלי שהיו ערוכים ומצוידים כדי להתמודד איתה, ונשרפו למוות. מישהו מזכיר את 17 אלף האזרחים שפונו מבתיהם - חלקם נשארו חסרי קורת גג - מישהו מדבר על מיליוני העצים שהתכלו באסון?
ועדיין לא עשינו את חשבון הנפש על אלפי המתים מקורונה. כיצד התקבלו ההחלטות? איך נתנו לנתניהו לנהל את המשבר המייסר הזה כשמה שעומד לנגד עיניו - כך לפי עדויות רבות מהאנשים ששהו בחדרים הפנימיים שבהם התקבלו ההחלטות - היו האינטרסים הפרטיים והמשפחתיים שלו, ולא הדאגה למתן מענה נכון ואחראי למגיפה, שלמעלה מ־6,000 אזרחים ישראלים מתו ממנה.
המודל הקלאסי של ההתנהלות אצלנו הוא מחדלים, שיקולים פוליטיים, חשבונות אישיים – שמדרדרים את המצב לפיגוע המוני, לשריפה, לאסון במירון, למחדלי קורונה או לתאונות דרכים המוניות והרוגים רבים, ואחר כך איזה טריק, מעשה קסמים של נתניהו עם סופרטנקר או חיסונים שמגיעים אחרי אלפי מתים. מה באמת עשינו כדי למנוע את האסון הבא?
אינני ממליץ לוותר על ועדת החקירה, שצריכה לקום. היא תקום בסופו של דבר, אך מה יישאר מהחקירה, מה יילמד ממסקנותיה, מה נבין מממצאיה? מעט מאוד. אנחנו תמיד יודעים טוב יותר איך להתחמק מהתוצאות של המחדלים, הרשלנות, ה"יהיה בסדר" כשהכל איננו בסדר, מאשר למנוע את האסונות האלה בטרם הם מתרחשים.
בסוף, כל הדיונים הממושכים, המאמרים הנשגבים, ודברי ההספד המרגשים שמרטיטים את לבם של כל השומעים - אינם יכולים לטשטש את העובדה הפשוטה: אין לנו ממשלה, אין לנו הנהגה. יש לנו אדם שנושא בתואר ראש הממשלה, אך בפועל הוא במקרה הטוב ביותר ראש משפחה, שהגיעה העת לוותר על שירותיה ולפנות אותה מהמבצר שעליו היא השתלטה כדי לספק את צרכיה ואת ענייניה, ולא את עניינינו.
זהו – עתה הזמן לשים קץ להפקרות הזו. זה היה צריך לקרות מזמן. זה חייב לקרות עכשיו.