פעם, בגלות, היה פשוט להיות יהודי. נולדת יהודי. ואם במקרה שכחת או ניסית לברוח מזהותך - הגויים טרחו להזכיר לך מי אתה. הגויים לא דבקו בנוסח של "רק מי שאמו יהודייה או שהתגייר כהלכה". די היה אם אחד ההורים או אחד הסבים או הסבתות היה יהודי. גם מי שנישאו ליהודי, או "הצטרפו לקהילה היהודית", צורפו לרשימת המיועדים להשמדה בבורות הירי או בתאי הגז.
במרוצת ההיסטוריה היו רבים שהמירו את דתם כדי להיטמע, להתבולל, להיעלם, וכך הצליחו לחמוק מהגורל היהודי. אין להם זהות יהודית. ויש במדינות המערב מיליוני יהודים שאינם מוטרדים מזהותם, אינם טורחים לשמר אותה, ונוכחותם בקהל ישראל היא טכנית בלבד, זמנית, אם לא יקום היטלר חדש בארצם ויזכיר להם.
אבל בישראל (וגם בחלק ממדינות המערב) יש יהודים הרואים עצמם כיהודים, המרגישים עצמם חלק מן העם היהודי, אבל אינם מוכנים לקבל על עצמם את כללי המועדון. חלקם אינם פוסלים נישואים עם גויים, ואחרים אפילו קוראים להרבות בנישואים כאלה. ועדיין הם בטוחים שהם וצאצאיהם - יהודים. בעידן שבו החברה מקבלת סירוב של אדם להגדיר עצמו כגבר או אישה - כנראה יכולה ישות כלשהי להגדיר עצמה "יהודי/ה" גם אם הוא/היא חתול/ה.
פעם היה פשוט. היום כבר לא.
ולכן יכול ירון לונדון, יהודי, מצביע "המשותפת" על פי עדותו, לספר לציבור שאינו מצטער על מותם של 45 חרדים באסון במירון כי "אין הם בני עמו". לא התעכבתי לברר אם הוא כבר ויתר על זהותו היהודית או שהוא שולל זהות זו מהחללים. ואין לי אלא לברכו: מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת ירון בן בצלאל. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵּא רַחֲמִים עָלָיו לְהַחֲלִימוֹ וּלְרַפְּאֹתוֹ וּלְהַחֲזִיקוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְיִשְׁלַח לוֹ מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְנֹאמַר אָמֵן.
# # #
בכפר תבור התעוררה לאחרונה מחאת תושבים נגד כמה משפחות שמכרו בתים ואדמות לערבים. המוחים טענו כי אדמות מסחה נגאלו לפני 120 שנה מבעלי הקרקע הערבים כדי להקים יישוב ליהודים. וכזה היה היישוב בכל השנים שחלפו מאז הקמתו. אין המוחים רוצים ש"תאבי בצע" כהגדרתם, ימעלו בכוונת האבות המייסדים. אין הם רוצים מתיישבים ערבים בכפר תבור.
אחדים מהם טענו כי לא מדובר בבית אחד או שניים אלא במגמה הולכת וגוברת, בסחף ממש, 26 בתים שנמכרו או כאלו הנמצאים בהליך מכירה. אין הם רוצים "יישוב מעורב", אין הם רוצים נישואי תערובת. ומיד קמה הזעקה בתקשורת: "גזענים!!!".
אבל הרצון לשמור על הצביון הלאומי, הדתי או התרבותי, על הזהות היהודית - אינו ביטוי לגזענות. הוא ביטוי לרצון לשמר זהות מורכבת, עתיקה. שפעם היה פשוט מאוד להגדירה, והיום קשה יותר, אך עדיין אפשרי, וחיוני מאוד.
מי שאינו רוצה שבנו או בתו יינשאו לגוי: נוצרי, בודהיסטי או מוסלמי, אינו גזען. הוא יהודי הרוצה לראות בהמשך קיומו של העם היהודי. ואיך יודעים שאין זו גזענות? כמעט כל המתנגדים יסירו התנגדותם אם החתן או הכלה המיועדים יתגיירו. ובכן גזענות - אין כאן. זהות דתית ולאומית יש כאן.
שמעתי מקצת מהזועקים "גזענות" מתנגדים ל"התנחלות" דתית בשכונתם, ובתמורה הם מוכנים "להבין" חרדים שאינם רוצים לפגוע בצביון הדתי של היישוב או השכונה שלהם, אם יתגוררו בקרבם חילונים שאינם מוכנים לכבד את מנהגי המקום, ייסעו בשבת על פני בית הכנסת, ישמיעו מוזיקה קולנית בעצם יום הכיפורים, או יגדלו חזרזירי מאכל בחצרם. אך הם מסרבים להבין "חילונים" תושבי כפר תבור, המתנגדים להתיישבות ערבית ביישובם.
הם מתעלמים כנראה מכך שהיהדות אינה דת בלבד, היא שילוב בלתי ניתן להפרדה של דת ולאום. אין הם מסוגלים להבין יהודי שאינו רוצה בכפרו שכנים שייסעו בשעת הצפירה ביום השואה או ביום הזיכרון ויחוו "רגעי התעלות" כמו איבתיסאם מראענה. אין הם רוצים כשכן מי שיציין ביום העצמאות את "יום הנכבה" ויניף דגלי אש"ף. אין הם רוצים במי שייצא בריקודי שמחה ויחלק סוכריות אם חלילה מתרחש אסון בצה"ל. יש בהם מין רגש לאומי כזה, שאינו רוצה בשכנים כאלה.
ואין זו גזענות. שהרי אם יבוא נוצרי מאוהבי ישראל וירצה לבנות לו בית במושבה - יקבלו אותו בסבר פנים יפות. רק את אויבי ישראל אין הם רוצים בביתם. לא הם החולים. מי שאינו מסוגל לרגש אנושי פשוט, של זהות יהודית כזו - הוא הסובל מליקוי. מחסר עמוק. ועל החלל הזה בקרבו הוא מבקש לחפות בססמאות של "אהבת אדם". וכבר ראינו לפני שנים אחדות כמה מתומכי המסתננים מאפריקה קופצים בסלידה ממימי בריכת גורדון, כשהביאו אליה איתמר בן גביר וחבריו חבורת סודנים. קפצו ודרשו לסלקם לאלתר מהבריכה "שלהם".
אפילו בג"ץ האמון על מלחמת חורמה בגזענות על כל גילוייה, האמיתיים והמדומים, דחה את העתירות שהוגשו נגד חוק ועדות הקבלה שחוקקה הכנסת, חוק שנועד לאפשר ליישובים קהילתיים לשמור על צביונם. כפר תבור אינו יישוב קהילתי ואין בו ועדת קבלה, אבל העיקרון זהה.
אלו שאיבדו את הזהות היהודית שלהם מנסים למצוא להם לעתים תחליף ב"זהות ישראלית". היה אפילו ניסיון שנכשל כבר מספר פעמים לרשום "לאום ישראלי", וכבר קבע בית המשפט העליון כי אין לאום כזה. יהודים וערבים אינם שייכים לאותו לאום, ולפיכך מי שמבקש לאמץ לעצמו "זהות ישראלית" מוותר בהכרח על הזהות הלאומית שלו. לפי שעה לפחות.
כי בעולם הפוסט־מודרני שבו אין אמת ושקר, אין "נכון" ו"לא נכון" ובקרוב ההבדל השיפוטי הנורא הזה בין טוב לרע כבר לא יהיה חוקי - אולי לא יהיה אפשר להתעלם מדרישתו של אדם לבן ונמוך קומה לקבוע שעל פי "זהותו" הוא שחור גבה קומה, בן שבט הזולו.
# # #
לפני כשבוע פרסם עורך "הארץ", אלוף בן, מאמר בשם "תפסיקו לפחד מהנכבה", שבו הוא קורא ללמד במערכות החינוך שלנו כי גירשנו מכאן את הערבים בתש"ח ונישלנו אותם מאדמותיהם. מיד זכה גם לתשובה, הגיונית ומתבקשת, מעל דפי אותו עיתון (רחל בית אריה, "אלוף, הגיע הזמן להפסיק לפחד מזכות השיבה", 3 במאי 2021).
כי אם הערבים צודקים בסיפור "הנכבה" שלהם, הם גם צודקים בתביעתם לשיבת הפליטים וצאצאי צאצאיהם לתחומי ישראל. ומה על הזהות היהודית של המדינה? מי שאיבד את זהותו היהודית אינו מוטרד בקטנות מעין אלו.
ובהקשר זה גם אי אפשר לשכוח את מאמריו של גרשם שוקן המנוח, מי שהיה העורך הראשי והמו"ל של "הארץ", שדיבר בשבח נישואי תערובת המוניים בישראל כדי להיפטר אחת ולתמיד מהעול המציק הזה של "זהות יהודית" ("הארץ" 1985, "קללתו של עזרא"). אי אפשר, ואסור לשכוח, כיוון שקו רעיוני אחד מחבר עמדות אלו.
העם היהודי בן ארבעת אלפים שנה. הוא כבר ראה שטויות ונבלות גרועות מאלה. ועדיין - עם ישראל חי.