מי שאינם ממתינים למסקנותיה של ועדת חקירה שתבדוק את הסיבות לאסון הנוראי במירון הם אדמו"רי החצרות החסידיות, ראשי ישיבות, אישים תורניים בעלי השפעה והרבנים - כולל רבני התנועה הציונית. המסקנות אינן מעניינות את כל הנזכרים לעיל, ואין להם שום כוונה להתייחס אליהן ובוודאי שלא לפעול לפיהן.

אין שום גורם, מוסד או אישיות שיאמרו לאדמו"רים, לרבנים ולעסקנים חרדיים מה לעשות. במיוחד לא לגבי אירוע דתי המתקיים במקום קדוש, כמו טקס ההדלקה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

אריה דרעי, שר הפנים ויו"ר ש"ס, כבר חשף את המסקנה בנאומו במושב האבל בכנסת: "האסון במירון גזירת שמיים". פוליטיקאי נשאר פוליטיקאי. "אבל זה לא פוטר אותנו מבדיקה", הוסיף במתק שפתיו.

זהו אותו דרעי שלחץ, הפציר והניע את השר לביטחון הפנים אוחנה להימנע מכל צעד או מהלך שעשויים, אלוהים ישמור, להגביל את מספר המעוניינים לעלות למירון בל"ג בעומר.

החגיגות במירון, טרם האסון (צילום: דוד כהן, פלאש 90)
החגיגות במירון, טרם האסון (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

אילו היו לדרעי קמצוץ של השתתפות והתחשבות באבלן של משפחות הנספים ושבריר של תחושת חרטה, הוא היה נעדר באופן הצהרתי מהדיון בכנסת. מפגין בכך את כאבו ואת תחושת האחריות למה שקרה. אבל הפוליטיקה ניצחה. הוא לא היה מסוגל שלא לנצל את האסון הנוראי להפגנת נוכחות ולחשיפה תקשורתית.

זה בדיוק מה שהקטסטרופה האנושית שאירעה במירון חשפה ועיגנה במציאות. הדת, היהדות, המסורת - הכל הפך לפוליטיקה, לכלי נשק ולתחמושת.

אבל לא רק לפוליטיקאים מהמפלגות החרדיות והדתיות. הדת הפכה קרדום לחפור בו בזירה הפוליטית גם - ואפילו ביתר שאת - לרבנים, למי שמכונים "מנהיגים רוחניים", שכיום מתפקדים כלא יותר מאשר עסקנים ומאכערים חרדיים.

"אחריות", "אשמה", "לקחים". נו, באמת. מונחים חסרי כל משמעות. אדמו"רים של חצרות חסידיות גדולות, ראשי ישיבות, רבנים, אישים תורניים - כולם נחשפו במלוא עליבותם.

נתגלו כתלושים, חמקנים, חסרי אומץ ציבורי, הססניים. האסון במירון כואב להם, מצער אותם, מציק. אבל להוציא תגובות מיידיות שביטאו הלם מובן וצפוי, לא היה לנזכרים לעיל מה לומר והם נמנעו מהשמעת אמירות מהותיות שייחרטו בזיכרון ושינציחו, לפחות לשנים הבאות, את הטרגדיה שאירעה במירון.

בישראל קיימות שלוש מועצות גדולי תורה. שתיים בתוך מפלגת יהדות התורה, חסידית וליטאית, ומועצת גדולי תורה ספרדיים במפלגת ש"ס.

למרות הזמן שחלף מהאסון, לא פורסמה אף לא תגובה אחת מקרב האדמו"רים החברים במועצות גדולי התורה. מדובר באדמו"רים שיש להם מעמד, סמכות והשפעה בקרב עדותיהם. החצרות בראשותם מלאות באלפי חסידים. אבל הם עסוקים אך ורק בדאגה לחצר הפנימית שלהם.

חסיד קשיש, עסקן ידוע בירושלים, הסביר לי שהאדמו"רים של היום עסוקים במה שהגדיר "תחזוקה". לדבריו, "מה שמעניין אותם זה לתחזק את החסידות שלהם.

כל השאר, מה שמחוץ לחסידות שלהם, הוא בעיניהם הבל הבלים". האדמו"רים של הדורות הקודמים היו מנהיגים, נחשבו סמל ומופת של הנהגה רוחנית, שהשפעתם חרגה מתחום חצרותיהם. כיום האדמו"רים נחבאים, מסתתרים, חוששים להפגין נוכחות בציבור.

אתערותא דלתתא
יומיים אחרי האסון, כשבני משפחות הנספים יושבים שבעה, התקיים כנס התייעצות של רבני הציונות הדתית בביתו של הרב דרוקמן. לא לקחים, לא לימוד ולא מוסר השכל העסיקו את הרבנים הנוכחים, שדנו בכובד ראש בדרכים לקידום הקמת קואליציה ימנית.

הרבנים הנכבדים התעמקו בקושיה האם לתמוך בקואליציה שתתבסס על תמיכת רע"ם. הרב דרוקמן שלל את הרעיון והודיע כי הוא מגבה את סמוטריץ' בהתנגדותו לממשלה בתמיכת רע"ם.

מה שייזכר מהכינוס הזה הוא מכתב המלצה נלהב בסיוע של רע"ם להקמת ממשלה. המכתב, שנכתב בידי הרב צבי טאו, שהוגדר כ"מנהיג הרוחני" של נעם, אחת מסיעות הציונות הדתית, הוא כתב שטנה וטקסט גזעני באופן שהולם מסית ומדיח.

הכותב קובע ש"הקמת ממשלה עם השמאל היא חילול ה' גרוע מחילול ה' של הקמת ממשלה עם לא־יהודים". ההתהדרות שלו בתואר "רב" מזכירה את הפסוק נזם זהב באף חזיר.

אדמו"רים ורבנים אמורים לדעת גמרא, שם שזורים סיפורים רבים על אהבת אדם ועל דאגה לשלום ולביטחון הבריות.

תמצאו שם תקנות והנחיות שחכמי התלמוד הנהיגו במטרה למנוע מראש אסונות, כמו הסיפור המדהים שבית דין אסר להפקיד לולבים ואתרוגים בהר הבית בחג הסוכות שחל בשבת, מהסיבה שהפרשן רש"י מסביר "שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל לקחת איש לולבו" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ב). כלומר, בית הדין דאג שמא ייווצר דוחק מסוכן לבני אדם, ולכן ביטל מראש את הנוהג להפקיד לולבים בהר הבית.

אלפי שנים לפני התפרצות הקורונה קבעו חכמי התלמוד אמצעי גורף במטרה למנוע התפשטות מגיפה: "דֶבֶר בעיר - כנס רגליך". כלומר, אם פרצה מגיפה, אל תצא מהבית, היכנס להסגר (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף ס'). לרבנים של היום חשוב יותר להתערב באופן אישי ופעיל בפוליטיקה מאשר לדאוג לשלומם ולעשות לביטחונם הפיזי של יהודים.

מבחינה מעשית ומשפטית, לשר יעקב ליצמן ולחבר הכנסת משה גפני אין אחריות ובוודאי שלא אשמה באסון. מבחינה מוסרית, מוראלית, וכמי שמזוהים כנציגים הנבחרים של הציבור החרדי־חסידי שספג את מהלומת המוות במירון - גפני וליצמן אינם חפים מאחריות ואינם נקיים מאשמה.

גפני וליצמן אצל נשיא המדינה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
גפני וליצמן אצל נשיא המדינה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

קובי נחשוני, עיתונאי דתי ותיק ומוערך, גילה בדיווח בלעדי כי "בביקור נדיר של רה"מ נתניהו בישיבת סיעת יהדות התורה, שהיה מפגש אינטימי איתו ובשיאו של משבר פוליטי גורלי מבחינתם, בחרו גפני וליצמן לשדל אותו בעיקר בענייני ל"ג בעומר".

גפני, ליצמן ודרעי השקיעו מאמצים עצומים במטרה להבטיח שהמונים רבים יוכלו להגיע למירון לטקס הדלקת המדורה. השלושה ביקשו לשריין לעצמם מראש את הקרדיט לנהירת עשרות האלפים למירון וכמובן שלא עולה על דעתם להתפטר, או לכל הפחות להכות על חטא.

ומדוע שיעשו זאת? אם אכן יהיו בחירות חמישיות, האדמו"רים וחברי מועצות גדולי התורה יפרסמו חוות דעת וקול קורא להצביע בעדם.

אין שום סיכוי שהגורמים המזוהים כמנהיגי המגזר החרדי־חסידי יסיקו מסקנות מעשיות או ילמדו לקחים מהאסון הנורא שקטע את חייהם של 45 יהודים מצאן מרעיתם. רק שינוי, הפיכה בהרכב האנושי של הנהגת המגזר, יניבו מפנה בסולם העדיפויות, הדאגות והיעדים.

כל זה יכול לבוא רק מלמטה, מקרב הציבור. בקבלה יש מונח, "אתערותא דלתתא" - התעוררות לפעולה על ידי בני אדם. זה מה שהמגזר החרדי והחסידי זקוק לו באופן דחוף.

[email protected]