האזינו לטור

זוכרים את הקמפיין שנוהל כאן אך לפני שנים ספורות נגד מדינת ישראל האיומה, המבקשת לגרש את המסתננים אל מדינות שבהן הם נידונים להתעללות קשה, לאונס אכזרי או למוות נוראי? ובכן, הקמפיין שמנהלת קהילת העבריים מדימונה בזמן האחרון מזכיר מאוד את הקמפיין ההוא.

כאז, כן היום, מטרת הקמפיין היא להציג את ישראל כמדינה גזענית, שיש לה בעיה עם אנשים שחורים. כאז, כן היום, מדובר בקמפיין עמוס שקרים ובדיות. כאז, כן היום, חלק גדול מכלי התקשורת בוחרים לשתף איתו פעולה בשמחה ובגיל.

הכל התחיל מתמונה שפרסם אשריאל מור, בן קהילת העבריים, כוכב "המירוץ למיליון", באינסטגרם. מור נראה בה כשהוא אוחז בשלט, שעליו כתב "אני מועמד לגירוש ממדינת ישראל", כשלצדו הסבר מפורט, שקרי מתחילתו ועד סופו. מור שיקר כשסיפר שמדינת ישראל מבקשת לגרש אותו. היא לא. מור שיקר כשכתב ש"‎משרד הפנים יתחיל בתהליך גירוש של חברי קהילת העבריים בתוך 60 יום".

משרד הפנים מגרש רק 51 אנשים מתוך אלפים מחברי הקהילה, משום שהם אזרחי ארה"ב השוהים בישראל באופן בלתי חוקי. מור שיקר כשהזהיר ש‎ייתכן שבעוד 60 יום צמד המילים ״קהילת העבריים״ יהיה רק "זיכרון", בעוד רשות האוכלוסין וההגירה חוזרת ומסבירה שאין לה שום כוונה ושום רצון לגעת לרעה בקהילה הזו.

אשריאל מור הדליק מדורה גדולה, וכלי התקשורת, שכבר שנים מסמנים את רשות האוכלוסין כרודפת שחורים, ואת מדינת ישראל ככזו שחייבת לקלוט את כל מי שהגיע לפה - גם אם איננו יהודי, גם אם הגיע לפה באופן לא חוקי – הצטרפו.

בשלב הבא טיפס השקר של קהילת העבריים עוד מדרגה, כשברשת החלו להופיע סרטונים של חיילים בני הקהילה. "אני חייל סדיר המשרת בגבעתי, וגם אני מועמד לגירוש ממדינת ישראל", הכריז אחד מכוכבי הסרטונים הללו. זה היה, כאמור, עוד שקר אחד בסדרה הארוכה. לא רק שהמצולם בסרטון הזה איננו מועמד לגירוש, אלא שמדינת ישראל החליטה כבר לפני שנים שצעירי הקהילה שיתגייסו לצה"ל יזכו, יחד עם משפחתם, לאזרחות ישראלית מלאה, אף מבלי לוותר על אזרחותם האמריקאית, כפי שנדרש בחוק.

במילים אחרות, אין חייל שחרב הגירוש מתנופפת מעל ראשו. הכל שקר ובדיה. אלא שהשקר הזה והבדיה הזו התפשטו כאש בשדה קוצים והספיקו לכל מחוללי ההסתה הקבועים נגד מדינת ישראל ה"גזענית", כדי לצאת מחוריהם. מדינת ישראל מגרשת מדי שנה אלפי שוהים בלתי חוקיים מאוקראינה ומרוסיה ומגיאורגיה, אבל למסיתים תוצרת כחול־לבן תמיד נוח לצייר אותנו כמי שמרחיקים מכאן זרים רק בגלל צבע העור שלהם.

אז מיהם אותם 51 מועמדים לגירוש, הבאים מ־17 משפחות? אלה אנשים שרשות האוכלוסין גילתה שחיים כאן בניגוד לחוק, בלי אישור, כבר שנים. מדובר בצעד נכון, צודק ואף מתבקש. אין שום סיבה בעולם שמי שנכנס לישראל עם אשרת תייר לשלושה חודשים, והחליט להתחמק מהחוק ולהישאר פה מתחת לרדאר, ואותר אחרי שנים, יקבל פרס בדמות מעמד חוקי קבוע, כשייתפס.

עוד נחזור להסבר מפורט יותר, אבל לפני זה, בואו נדבר קצת על קהילת העבריים עצמה. במסגרת פסטיבל הכזבים שנחשפנו אליו בשבועות האחרונים, ניתן היה לשמוע שוב ושוב סיפורים על כמה נפלאה הקהילה הזו, שחיה איתנו כבר 53 שנה, וכמה ציונית היא, וכמה אוהבת ישראל היא, וכמה תורמת היא.

אז הגיע הזמן לעשות קצת סדר בעובדות. מכיוון שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כבר שנים על קהילה חביבה, שעוסקת בטבעונות ובשיגור זמרים לאירוויזיון, הוא בהחלט נחמד, אבל יש רגעים שבהם גם לאמת יש מקום. בפועל, קהילת העבריים מדימונה היא אחת הקבוצות המסוכנות והמטורפות שהיו כאן.

על פי מידע שנאסף על ידי המרכז למדיניות הגירה ישראלית, שחוקר את הסוגיה ועוקב אחריה, הקהילה הזו גוררת אחריה שובל היסטורי של אנטישמיות ושל הסתה נגד המדינה, לצד התנהלות המאפיינת כת סגורה, מלאת אלימות, פוליגמיה, פדופיליה, רדיפה של חברים שלא מיישרים קו, ואפילו הזנחה פושעת שהביאה למותם של ילדים רבים, תופעות שמדינת ישראל עצמה את עיניה מולן במשך יותר מדי שנים.

אשריאל מור (צילום: צילום מסך אינסטגרם)אשריאל מור (צילום: צילום מסך אינסטגרם)

אשרות זמניות

הכל התחיל בשלהי 1969, כשכמה עשרות אזרחים אמריקאים נחתו בנתב"ג, בלי שום הודעה מוקדמת, והכריזו שהם רואים את עצמם כמי שזכאים לעלות לישראל לפי חוק השבות. במשרד הפנים המופתע לא ממש ידעו איך לאכול את האירוע. הדיבורים של אנשי הקבוצה על העם הנבחר, ועל הקשר שלהם לעשרת השבטים, הספיקו כדי שמישהו יחליט להעניק להם אשרות זמניות, עד לבירור העניין. הייתה גם הנחה, שהתבררה מהר מאוד כשגויה, שיש כאן חבורה המבקשת להתגייר.

זמן קצר אחרי החלוצים, הגיעה לפה הקבוצה הבאה, שעם אנשיה נמנה גם מי שיכהן בעשרות השנים הבאות כמנהיג הקהילה, בן עמי קרטר. קרטר היה חלק מקהילה אפרו־אמריקאית שחיה בשיקגו, נלחמה ביחס המפלה של החברה האמריקאית לשחורים, והאמינה בכך שאנשיה הם צאצאים של "העם העברי" הקדום.

בהמשך סיפר שהמלאך גבריאל ביקר אצלו בחלום הלילה, ופקד עליו ולהוביל את צאן מרעיתו אל הארץ המובטחת. בהסתכלות אחורה, האירוע הזה, שבו מגיעה אלינו קבוצה נוצרית, על רקע חלום שחלם המנהיג שלה, ומקבלת מעמד, והופכת לחלק מאיתנו, נשמע הזוי לגמרי.

כך או כך, שנתיים לפני שהגיעו אלינו, יצאו כמה מאות מאנשי הקהילה הזו משיקגו לליבריה שבאפריקה, במטרה להתמקם ולהקים שם חוות חקלאיות. כשממשלת ליבריה גירשה אותם, נחתו אצלנו. חלקם הגיעו אז בקבוצות מאורגנות. אחרים הסתננו, כשהם מתחזים לתיירים. "האומה האפריקאית העברית של בני ישראל מירושלים", קראו לעצמם.

מי שסבר בתחילה, ברשויות בישראל, שיש לנו עניין עם מי שמחפשים את דרכם אל היהדות, עמד על טעותו כשאנשי הקהילה התחילו להסביר שהיהדות היא בכלל סוג של המצאה, ושארץ ישראל שייכת להם, בני ישראל המקוריים.

מעט פחות משנתיים עברו לפני שמדינת ישראל הבינה את גודל הטעות וסגרה את שעריה בפני חברי הקבוצה, בניסיון לעצור את המשך הזרימה. חומרים מרתקים שאסף עו"ד יונתן יעקובוביץ, מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית, מלמדים על מה שקרה עם אנשי הקהילה החל מהרגע הזה.

זה התחיל כשהמנהיג, בן עמי קרטר, פתח בקמפיין חוצה יבשות נגד מדינת ישראל, כשהוא מצהיר שהוא ואנשיו אדוני הארץ האמיתיים, ושאם יצטרכו - ייקחו את הארץ בכוח. בעוד אנשיו ממשיכים להערים על הרשויות ולהסתנן לפה בכל דרך אפשרית, המשיכו קרטר ואנשיו בהסתה נגד המדינה. גורמים שונים שגייסו לטובת סיפורם, האשימו את ישראל בגזענות. ארגונים יהודיים בארה"ב, שחששו מהקהילה האפרו־אמריקאית בארה"ב, הוסיפו את לחצם שלהם.

מהר מאוד התברר עד כמה בעייתית החבורה שקלטנו כאן, ואיך, באופן בלתי נתפס, הקימה מדינת ישראל, שחששה להתעסק איתה, אי שהוא אקס טריטוריה, המנהל לעצמו חיים שלא פוגשים בשום מקום את הנורמות של מדינת ישראל.

מנהיגי הקהילה הזו חיו חיים פוליגמיים, ועודדו פוליגמיה. לקרטר עצמו היו ארבע נשים. הקהילה נהגה מנהגים קשים ואכזריים של ענישה אלימה כלפי ילדים, ושל הזנחה קשה שגבתה חיי פעוטות. אנשים שהצליחו לצאת מהקבוצה במהלך השנים, העידו על ניצול מיני שהושתק באגרסיביות. חברי הקהילה ילדו את ילדיהם בבית וקברו את מתיהם בקבורה פיראטית, בסמוך למזבלה בדימונה. מדינת ישראל, על רשויותיה השונות, לא ידעה מי בא לעולם, ומי עובר מן העולם. באופן מעשי, איבדה המדינה שליטה על הקהילה הסגורה הזו, ששמה את החוק הישראלי ללעג.

גם כשכבר יצאו החוצה סיפורים על פדופיליה, על פגיעות מיניות סדרתיות בילדים ועל אלימות קשה נגד תינוקות – כמו אלה שפרסמה אסתי אהרונוביץ ב"הארץ" ב־2009 – הם התקבלו כמעט באדישות. בדרך כלל העדיפה העיתונות בישראל את הסיפורים המרגשים על הקהילה המוזיקלית, המטפלת בעצמה באמצעות צמחים ועשבים, ובחרה להתעלם מהעובדה שמדובר בסוג של כת מטורפת, אלימה, ומסוכנת, שהחזיקה אנשים בניגוד לרצונם, ושהביאה למותם של לא מעט מילדיה, לעולם לא נדע כמה.

עיתונות זרה ידעה לספר במהלך השנים על תינוקות שמתו מתת תזונה, או מטיפול "טבעוני" לקוי ורשלני, במספרים שאיש איננו יודע אפילו להעריך. המנהיג קרטר התראיין בעבר והודה בעצמו שבשל התזונה הצמחונית "איבדנו 15 ילדים ב־15 שנים" בגלל מחסור בוויטמינים. קחו את הקהילה הקטנה הזו, שנמנו בה רק כמה מאות ילדים, אל מול המספרים האלה, ותבינו כמה מפחיד הנתון הזה.

כתבה שפורסמה בעבר ב"ניו יורק טיימס" הביאה את סיפורם של בני זוג שהצליחו לצאת מהקהילה. השניים סיפרו כי אחרי שהאישה סירבה ללחצי הקהילה לאפשר לבעלה לשאת אישה נוספת, נלקחו מהם ילדיהם בכוח והועברו למשפחות אחרות. זמן קצר אחר כך, בתגובה, פיתח אחד הילדים סימנים של תת תזונה. המרפאים של הקהילה התעקשו לטפל בו טיפול מסורתי בלבד, ולאחר שנמנע ממנו טיפול רפואי הולם, הוא מת. בהמשך, ציפה גורל דומה גם לילד נוסף של בני הזוג.

העבריים בדימונה  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)העבריים בדימונה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מתחת לרדאר

דוח מסווג שחיברה משטרת ישראל, ושנחשף ב־2004, הצביע על מעורבות של חברי הקהילה בפעילות פלילית ענפה, על אלימות כלפי קטינים, על עבירות סמים והברחות, על סחיטה באיומים, על זיוף מסמכים של הרשויות בארץ ובאמריקה ועוד ועוד. עם זאת, בשל אופייה המיוחד של הקהילה - הבהירה המשטרה בדוח - כמעט שלא ניתן לקיים פעילות לאכיפת החוק בקרב חבריה.

במשך שנים הפיצו מנהיגי העבריים ברחבי העולם תעמולה גזענית נגד מדינת ישראל ה"לבנה". אחד מבכירי הכת חיבר בעבר ספר שהכחיש את השואה, ואשר נלמד בהמשך – בלתי נתפס ככל שזה נשמע - בבית הספר של ילדי הקהילה בדימונה. ההנהגה הקהילתית פנתה לארגוני שחורים בארה"ב, כשהיא מבאישה את ריחה של מדינת ישראל שקלטה אותה, וכשהיא לא מהססת לגייס לעזרתה גם גורמים עוינים לישראל.

שנתיים אחרי ששיתף פעולה עם המחבלים שחטפו את מטוס אייר פראנס לאנטבה, רק לצורך הדוגמה, פנה מספר 2 בהיררכיה של העבריים אל שליט אוגנדה, אידי אמין, במכתב שבו הסביר לו שהפרות זכויות האדם האמיתיות של העולם, הן אלו של מדינת ישראל כלפי "הכושים העבריים", כפי שכונו אז. "מתי סוף־סוף ירימו המנהיגים את קולם נגד מעשי הזוועות בישראל, נגד הישראלים השחורים", כתב לו.

עוד בשנות ה־70 התקבלה החלטה לסגור את הפרצות ולא לאפשר לאנשי הכת להיכנס לישראל. אולם המציאות הייתה חזקה מכל החלטה. חברי קהילת העבריים, בעלי דרכון אמריקאי, זרמו לפה על בסיס שוטף. פעמים רבות נחתו פה עם אשרת תייר לשלושה חודשים, שלאחריהם נטמעו בשטח ונעלמו מתחת לרדאר, רק כדי להתגלות אחרי שנים ולזעוק נגד המדינה האיומה שמבקשת לגרש אותם.

מנהיג הקבוצה, קרטר, לא התבייש להודות שזו בדיוק תוכניתו. באחת מישיבות הכנסת שאליה זומן, הסביר כי מהתנועה הציונית של טרום המדינה הוא למד על העלייה הבלתי־לגלית, וכשם שהתנועה הציונית העלתה לארץ יהודים באורח בלתי חוקי, כך הוא רואה לעצמו זכות מוסרית להחדיר את בני קהילתו הנה בתחבולות שונות.

תושבות קבע

בואו נחזור אל סוגיית מעמדם של העבריים בישראל. ב־1980 המליצה ועדה של הכנסת שלא לגרש מכאן את מי שכבר הגיעו ארצה, ולתת להם מעמד חוקי. אולם שר הפנים סירב לאמץ את ההמלצה. ניסיונות נוספים להרחיק את הקהילה בכוח נכשלו, ולאחר יותר מעשר שנים הקבוצה הגיעה להסכמה עם ממשלת ישראל, שלפיה אנשיה יקבלו רישיון שהייה זמני, שיוארך אחת לכמה שנים.

ב־2003, למרות אזהרות של הדרג המקצועי במשרד הפנים, ומתוך הבנה שאת הנעשה אין להשיב, החליט השר אברהם פורז להעניק לאנשי הקהילה תושבות של קבע בישראל. התנאים לכך היו ברורים לשני הצדדים. מדינת ישראל, מצדה, תאפשר לקהילה להכין בעצמה את רשימת הזכאים, וכל מי שמופיע ברשימה יקבל מעמד חוקי וקבוע. קהילת העבריים, מצדה, תתחייב ותפנים שמדובר ברשימה אחרונה וסופית, שלא תגרור אחריה עוד מסתננים, ועוד בקשות לאיחוד משפחות ועוד הזמנה של מצטרפים חדשים. מי שברשימה - בפנים. מי שלא – בחוץ.

המשמעות של ההחלטה הייתה שכל חברי הקהילה מקבלים אישור קבוע וסופי להישאר כאן. זה מצבם גם היום. לא מגורשים. לא מועמדים לגירוש. ולא כל שאר השטויות שמופצות בתקשורת. עשור אחר כך, הלך שר הפנים גדעון סער צעד אחד קדימה, כשהחליט שכל בן קהילה שיתגייס לצה"ל, יזכה את כל משפחתו בשדרוג לאזרחות. לא עוד רק מעמד של קבע בישראל, אלא אזרחות ישראלית מלאה.

נוכח הרשימה שהעבירה הקהילה ב־2003, ושהוכרה על ידי מדינת ישראל, ברור למדי שכל מי שצץ כאן מתישהו בהמשך, וטען שגם הוא חבר בקהילה, וגם הוא ראוי כאן למעמד חוקי, מעיד על עצמו אחת משתיים: או שהוא לא באמת חבר בקהילה, שכן זו לא ראתה בו כזה כשהכינה את הרשימות; או שהוא התפלח לפה מתישהו, באופן בלתי חוקי, ומנסה לתפוס טרמפ.

זה, בגדול, סיפורם של אותם 51 המועמדים כעת לגירוש. לאחרונה זומנו כל ראשי המשפחות שבהם, לשטוח את טענותיהם במשרד הפנים. אחד אחרי השני הם נתבקשו להסביר הכיצד הם מעידים על עצמם שהם חיים פה שנים ארוכות, בעוד הם לא מופיעים בשום רישום, אפילו לא בזה שהקהילה עצמה העבירה למדינת ישראל ב־2003. משלא סיפקו הסברים הגיוניים, קיבלו צווי גירוש לארה"ב, המדינה שהם אזרחיה.

תעמולה ודיסאינפורמציה

על רקע העובדות הפשוטות הללו, כמות התעמולה והדיסאינפורמציה שזרמה בתקשורת, בהקשר לקהילה בכלל, ובהקשר לגירוש המתוכנן בפרט, הייתה מדהימה גם בסטנדרטים הלא מאוד גבוהים של העיתונות שלנו. לפני שבוע נפלו לבור הזה ג'קי לוי ומרב בטיטו בתוכניתם המשותפת בגלי צה"ל. השניים, שברמה האישית יש לי חיבה גדולה אליהם, הצליחו לנהל דיונים ארוכים בסוגיית הגירוש, בלי לפגוע כמעט באף עובדה נכונה אחת.

קודם בישרה עורכת התוכנית בטוויטר, ששני המגישים הולכים לראיין "מועמדת לגירוש" ושזה "מכעיס ומרגיז". בהמשך, עלתה ד' לשידור, וסיפרה שאין לה מעמד בישראל, שאין לה כרטיס חבר בקופת חולים, ושהיא לא מקבלת שום סיוע כאם חד־הורית. השניים, שאפילו לא ניסו להבין איך כל זה קרה, התמסרו לטענות שלה וירקו אש וגופרית על ראש מינהל האוכלוסין יואל ליפוביצקי, שניסה לתקן אותם לשווא.

אז הנה העובדות, בדקתי אותן. נתחיל בכך שה"מועמדת לגירוש" של לוי ובטיטו כלל אינה מועמדת לגירוש. במשרד הפנים מסרו שאיש לא שלח לה מכתב גירוש. בשיחה שקיימתי איתה היא הודתה בכך בעצמה. למה היא לא מקבלת סיוע מהמדינה כאם חד־הורית, ולמה אין לה כרטיס חבר בקופת חולים? לא בגלל מדינת ישראל ערלת הלב, כמו שניסו שני המראיינים לטעון, אלא בגלל סיפורה של ד'.

ד' בת ה־26 הגיעה לפני כמה שנים למשרד הפנים והודיעה שהיא פה ושהיא מבקשת מעמד חוקי. במשרד הפנים לא ידעו במי מדובר, משום שהיא לא הייתה רשומה אצלם בשום מקום. אמא שלה – שוהה בלתי חוקית בעצמה, שלדברי ד' ילדה אותה בלידת בית - לא דיווחה מעולם למדינת ישראל שד' הגיעה לעולם.

ד', אגב, היא אזרחית אמריקאית, ממש כמו אמא שלה. ומכיוון שאמא שלה בחרה, כאמור, שלא לספר לרשויות שנולדה לה בת – בהנחה שהסיפור הזה אמיתי, ושהיא אכן ילדה אותה פה בכלל - ברור לגמרי למה אין לה תעודת לידה, ולמה אין לה רישום במשרד הפנים, ולמה אין לה כרטיס קופת חולים, וגם למה אין שום סיבה שמדינת ישראל תעניק לה סיוע כספי על רקע היותה אם חד־הורית.

אלא שהעובדות לא עניינו את המראיינים. שוב ושוב הטיחו בראש מינהל האוכלוסין שהמדיניות שלו מבישה. המועמדים לגירוש הם אזרחי ארה"ב, ניסה ליפוביצקי להסביר להם. בסך הכל בקשנו מהם לחזור למולדתם. הם לא נשלחים לסודן. זו ארה"ב. אפשרנו בעבר לקהילה לקבוע מי חבר בה ומי יישאר, ואם הקהילה שלה לא רשמה אותה, יש לזה כנראה סיבה.

ג'קי לוי ניסה לשכנע את הפקיד הבכיר שגם חברי קהילה שקיבלו בעבר מעמד קבע ממדינת ישראל, מתקשים לנהל כאן חיים נורמליים. ליפוביצקי התעקש להעמיד את העובדות על מכונן. "כל חברי הקהילה במעמד קבע ואזרחים, בדיוק כמוני וכמוך. אין שום הבדל. הם מקבלים את כל הזכויות הסוציאליות".

בהמשך תקפה אותו בטיטו וטענה שגם חיילים המשרתים בצה"ל קיבלו מכתבי גירוש. כשליפוביצקי הסביר לה שהיא מטעה את הציבור ושאין שום גירוש של שום חייל, המשיכה ללעוג לו, כשהיא לא מאפשרת לעובדות לבלבל אותה.

זיכרון קצר

צריך לחזור ולהסביר. מדינת ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה להעניק מעמד לאנשים שהסתננו לפה באופן בלתי חוקי, וזה לא משנה אם הם דילגו מעל גדר הגבול, או נחתו בנתב"ג עם אשרת תייר לשלושה חודשים וכשאלה תמו החליטו להישאר. מי שהצליח להסתדר כאן 20 שנה באופן בלתי חוקי, בלי שהמערכת הצליחה לזהות אותו, לא אמור לקבל על זה פרס. הקריאות של המיועדים לגירוש, בנוסח "איך אפשר לגרש אותנו, אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו כאן", הן בדיוק אותה קריאה של מי שרצח את אביו ומבקש לרחם עליו, כי הוא יתום.

זה באמת לא נעים שמישהו שנולד בארץ – ויש כאלה בין המגורשים - יצטרך לעזוב את המקום שאליו התרגל. אבל האחריות לעניין הזה לא יכולה ליפול על המדינה. האחריות מוטלת כולה על מי שהסתננו לפה בניגוד לחוק, ועל מי שאחר כך גם הביאו כאן ילדים, בלי לשאול את עצמם מה יקרה להם ביום שבו המדינה תבקש לאכוף את חוקיה.

ועוד מילה אחרונה. לפי הערכות משרד הפנים, מי שמבקשים עכשיו שלא לגרש אותם, אלא להעניק להם מעמד, אינם האחרונים. במדינת ישראל מסתובבים, לפי אותן הערכות, לכל הפחות כמה מאות שוהים בלתי חוקיים נוספים מקהילת העבריים. הם חיים מתחת לרדאר, לא רשומים בשום מקום, ממתינים לראות מה ייעשה בקבוצה הנוכחית, לפני שיחליטו כיצד לנהוג בעצמם.

בעוד כמה שנים, יוכלו גם הם לפנות למשרד הפנים ולנסות את מזלם, תוך הסתמכות על הזיכרון הקצר של כולנו, ועל תקשורת שלא מתעניינת בעובדות. אם יצליחו, מה טוב. אם לא, יוכלו לצאת שוב בקמפיין נגד מדינת ישראל הגזענית. מה שעבד בעבר, אין סיבה לחשוב שלא יעבוד בעתיד.

ברחבי העולם מסתובבים עשרות אלפי חברים נוספים בקהילה הזו, הממשיכה להאמין שכל חבריה זכאים לעלות לישראל ללא הגבלה. אם הממשלה תתקפל כעת בפני הקמפיין השקרי המופנה נגדה, אפשר כבר עכשיו לפתוח את השערים לבאים בתור. צריך לשים לסיפור הזה סוף, ומוטב מוקדם ככל האפשר.

[email protected]