דילן היה בן 78.5 באותו ערב ב"ביקון" על ברודוויי והוא היה זקן. הוא גרר את רגליו במין סניקרס אורתופדיות שציפית שתכף יתחילו להבהב כאות אזהרה להולכי רגל, כמנהג זקנים. את שערו המתולתל פיזר באורח יצירתי, ואילו רצה, ודאי היה יכול למתוח את הפימה תחת סנטרו. הוא לא ניגן בגיטרה בגלל פציעה ישנה בידו, אלא נשף במפוחית וישב ליד הפסנתר. זה היה מראה שובר לב שלא היה שונה מהדמות הניבטת אליי מהמראה כל בוקר. Out of time.
באורח פלא, כמו ספינת דייגים קטנה בסערה מושלמת, הנישאת על פסגות הגלים התלולים ביותר פעם אחר פעם עד שמים שחורים מושכים אותה למצולות, מצא דילן קול חדש ומרענן אחרי כ־20 שנה בגרסה של מערבל חצץ. אחרי השיר הראשון והחשש המצמית, התמתחתי במושבי והבטתי גאה סביבי. לא הייתי לבד: האולם כולו רחש מול פלא הבריאה הזה. הנוכחים מרפקו זה את זה בחדווה של אחים לנשק.
ממה שאני מתרשם, חגיגות ה־80 לדילן באמריקה יחלו באיחור. היא נפתחת, אבל תנופת החיסונים מגרדת עדיין את ה־50%, ומאות אנשים מתים עדיין כל יום. קשה לגייס תעצומות נפש לציין גבורות לטרובדור קשיש, גם כשהוא חתן פרס נובל ואחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הפופולרית מתחילת שנות ה־60 של המאה שעברה. אבל יהיו מופעים, חגיגות, ומינסוטה אולי תחדל לרגע לעשות לינץ' בשחורים ותעשה כבוד לבכיר בניה. לא אפול מרגליי אם הנשיא ביידן, עם עין אחת על התקדים של ברק אובמה, יאמר משהו. וכמובן טלוויזיה.
כאשר התחלנו לגלגל את חובת ההתייחסות לפני חודשים, הבנתי שכנראה כתבתי כבר את המילה האחרונה שלי על דילן. אם תרצו, לא נותר לי מה לכתוב עליו. קראתי עשרות ספרים עליו, ראיתי את כל הסרטים - כולל אלה שבהם השתתף כשחקן שלא בטובתו, כי שחקן הוא לא - וכל כתבה וראיון ראויים, ויש לי בראש חמין־דילן שאיני מסוגל ורוצה יותר לשוב ולפרק למרכיביו. תרמתי במשרד. כאשר הגיע להופעות הראשונות בישראל, הזמנתי מאורי ליפשיץ שלושה פורטרטים שלו, והכתבה השתרעה על שבעה עמודים. קראו לי גרפומן. נעמי ציירה את דילן חמש פעמים לטקסטים שלי ב"מעריב". כאשר התמנה דנקנר לעורך “מעריב", אחד הדברים הראשונים שאמר לי לפני המפץ הגדול, היה שבעיתון שלו אי אפשר יהיה לכתוב על דילן. הוא טעה.
בחרנו להציג משיריו. כאן ובמקביל ב"מעריב המוסף" עם המוזיקה עצמה בביצועים שונים. דילן הוא תמיד הכרוז המוצלח ביותר של שיריו, אבל הוא זכה לקאברים כה רבים, שקשה להתעלם מהם. בעיקר נקעה נפשי מהניסיון לפרש למה התכוון בשיריו, למה ועל מי כתב. גם משום שבניגוד למומחים, אין לי מושג. וגם משום שכוחו היה באניגמטיות של יצירתו. בבחירתו שלא לומר תמיד דברים מפורשים.
אני מעדיף לסיים עם ציטוט מפול נלסון, עיתונאי גדול שמת לפני שנים רבות בחוסר כל בדירת החדר שלו בניו יורק מכוסה בעיתונים. נלסון כתב ש"דילן מעורר תחושה כה אינטנסיבית של שותפות אישית מצד מעריציו ומבקריו כאחד, שנשללה ממנו הזכות לדבר ולפעול חופשי. רעב לסימן ואות, נהג העולם לעקוב אחריו בציפייה שישליך זנב סיגריה. כאשר השליך, חיטטו עוקביו ברמץ בחיפוש אחר משמעות. מה שמפחיד הוא שהם תמיד מצאו משהו שהאיר את דרכם.
"עם דברים רבים אחרים להיות אוהד של בוב דילן הפך אותי לכותב. מעולם לא הייתי מעוניין להבין למה התכוון בשיריו. מה שהעסיק אותי היה תגובתי להם ותגובותיהם של אחרים. רציתי להתקרב למוזיקה יותר משניתן היה רק כדי האזנה; ביקשתי להיכנס לתוכה, מאחוריה, לכתוב עליה, דרכה, מתוכה וכך עשיתי".
התרעות פיקוד העורף