המדינה עולה בלהבות. זו לא מטאפורה. מעשית, הכל בוער. שדרות, אשקלון, גבעתיים, חיפה, לוד ועכו. דם, אש ותמרות עשן ברחבי ארץ הקודש. לא צריך להרחיק לכת כדי למצוא את הסיבה. שנים שמחפפים פה וחיים על תרבות ה"סמוך, יהיה בסדר". עוצמים עין אל מול ההתחמשות של חיזבאללה בצפון, מלטפים עבריינים מהמגזר הבדואי בנגב, אזור שהפך לפרוץ ומסוכן, מעלימים עין ממצבורי הנשק ומהפשיעה שמשגשגת בחברה הערבית, ומגיבים באפתיות לעובדה שהדרום נמצא בקביעות תחת הפגזות בלתי פוסקות. "צבע אדום" בעוטף הפך לקוריוז שולי שלא ממש מעניין אף אחד. מורידים פצצות על ראשי אלפי אנשים, שורפים שדות ביסודיות חבלנית ולאורך זמן, ומטילים אימה על היישובים הסמוכים לעזה - והשלטון מגיב באיפוק ומכיל.

ובכלל, מה פשר המילה הזו "הכלה" שהפכה מתגובה ארעית ומאולתרת למדיניות קבועה, רופסת וחלשה? אנחנו חיים בג'ונגל שבו קבוצות אוכלוסין מודדות את עצמן בטווח של מאות שנים. לאויבינו יש סבלנות אינסופית. מנהיגיהם אדישים לכך שבני עמם חיים בעליבות וסובלים במשך דורות על דורות. הכל לטובת הנרטיב המקודש. זו המציאות. במסגרת כזו אין "הכלה", "רגיעה" ו"הודנה", אלא רק הכרעה.

מי שוויתר, קיבל את המציאות והתעלם מהזוטות, לכאורה, שצוינו לעיל, עשה טעות מרה ועכשיו המשגה נוגס בנו בעוצמה וללא רחם. אנחנו מדממים ונדמם עוד לא מעט. נכון, המדינה לא תתפורר ולא תתפרק, ובכל זאת - חטפנו מכה. אם לא נמצא דרך לטפל באומץ ובכוח במטרד ששמו חמאס - שמזמן כבר הפך לאיום - ייתכן שההמשך שלנו יהיה הרבה פחות נוח ומשגשג.

השבוע קיבלנו טעימה ראשונה. ההתחפרות המשפחתית לצד קיר המגן בביתנו הייתה חוויה מורכבת. בתי הקטנה ואשתי ההריונית ניסו לעכל את המציאות, בזמן שהדי הפיצוצים פילחו את האוויר. באחד הסבבים רקטה נחתה רחוב וחצי ליד ביתנו. הבום שנשמע באזור בית הקפה הידוע של גבעתיים הרעיד את השכונה. מיכאלה לא נבהלה, היא התקשתה להבין את המתרחש. אהובתי הסיחה את דעתה ביעילות בעזרת פיזור הבטחות חוזרות ונשנות שעוד רגע תצפה בערוץ בייבי. שוחד, כך למדתי, נותן מזור מלא לדאגות, וגם לבכי ולסירוב לאכול ארוחת ערב.

בעצם, מי אנחנו שנעז להתלונן? באמת. שעות ספורות תחת אש הן כאין וכאפס לעומת מה שעוברים תושבי החבל הדרומי של הארץ במשך שנים. אני אומר לעצמי שצריך לקבל את הגזירה באומץ.

אוטובוס שהוצת בלוד (צילום: ללא קרדיט)אוטובוס שהוצת בלוד (צילום: ללא קרדיט)

אבל יש קומה נוספת לצרות הלאומיות שלנו, והיא מדאיגה אף יותר. הרקטות שנורו עלינו מסוכנות הרבה פחות מהבעירה ומהאלימות שהתפרצה בקרב חלק מערביי ישראל לאחרונה. בעניין הזה טמונה סכנה עמוקה ואמיתית. כמה מערביי ישראל תושבי הערים המעורבות מעורבים באופן ישיר ועקיף במעשי האלימות וכמה מהם תומכים במעשים גם אם אינם מעורבים בהם ישירות? איני יודע. יחד עם זאת, לא ראיתי שמספיק ממנהיגי הציבור הזה קמו וזעקו לקהל הבוחרים שלהם לעצור. להירגע.

מוזר עוד יותר שהגל התוקפני הנוכחי מגיע דווקא אחרי שנים שבהן הדו־קיום הלך והתפתח, השוויון צבר תאוצה ויש דור חדש שנטמע היטב בחלום החיים הטובים בארץ. אולי הכמיהה הלאומית ושטיפת המוח הפלסטינית חזקות מהכל. אולי. בכל מקרה, ההשלכות של הפעילות הזו הרסניות. מה יקרה אחרי שהאזעקות תשככנה והבלוקים יפונו מהרחוב? איך יוכל היהודי להביט בעיני שכנו הערבי, זה ששרף את רכבו וניתץ את זגוגיות ביתו? כיצד יקנה התל אביבי הסבלני סחורה מבני היישוב שבניו עלזו בזיקוקים ובשירה אחרי רצח אזרחים חפים מפשע במטח טילים טרוריסטי וקטלני? ומדוע שנרצה לחיות לצד ציבור שתמך בשעה הקשה ביותר באויבים המרים ביותר שלנו, תוך שהוא מתנהל בבריונות מבהילה?

למרבה הצער אלו דברים שכמעט בלתי אפשרי לגשר עליהם. על חלקם אין סליחה ומחילה. השעה העגומה של ההרעשות תסתיים, אבל ספק אם האמונה והרצון לדו־קיום שלקח שנים ארוכות לייצב יהיו שוב אפשריים. לא יודע איך נחיה יחד. לא יודע אם נרצה.