אין כמעט ישראלי שלא התהפכה לו הבטן לנוכח המראות שנשקפו אלינו השבוע, אבל את מה שהתחולל ברחובות הערים שלנו צריך לנתח מהראש ולא מהבטן. בטרם נסחפים בקינה על התפוררות המדינה, כדאי להרים רגע את המבט אל שאר העולם ולהבין שהתופעות החמורות שראינו, של שוליים שפורקים תסכול באלימות, לא ייחודיות רק לנו. המדינה עדיין יותר חזקה מהן. מה שבעיקר צריך להטריד הוא החיבור בין התופעות האלה לאויב החיצוני בעזה: את הזיקה הזאת צריך לגדוע, גם אם תכף נסכם עוד סבב לא מוצלח מול חמאס.

הרשת החברתית, שפיתחה וטיפחה בשנים האחרונות ממדים חדשים ועמוקים למושג הלינץ', הזדעזעה, באופן טבעי, אל מול המראות הנוראים של לינץ' שהוא לא וירטואלי, והחלה לחפש את האשמים. ולא שחסרים כאלה: הפירומנים, המסיתים הפרועים, הגזענים שהפכו ללגיטימיים, המנהיגים שכבר שנים מפרקים בשיטתיות את החוק ואת סוכנויות האכיפה שלו – כולם תרמו את הקיסם שלהם למדורה שנדלקה פה, חלקם הגדילו ותרמו ג'ריקן דלק.

המשטרה, שבמשך שנים הוזנחה וסורסה בידי פוליטיקאים, נחשפה במלוא חדלונה. אין למשטרה הכחולה יכולת להתמודד עם תופעות כאלה, וטוב שלא פנתה לפתרון הקל והגרוע של הצבת צלפים למול האספסוף, כפי שעשתה באוקטובר 2000. ההסטה המתבקשת של כוחות משמר הגבול מיהודה ושומרון לתוך ישראל חשפה בפנינו גם את קוצר היריעה שלהם: חיל משמר הגבול, על 7,000 לוחמיו, קטן מדי למשימות שנדרשות ממנו בתוך ישראל ובשטחים.

כרגע, למול המתפרעים, חשוב וצריך להציב כוח, אבל התשובה לתופעה כולה דורשת קודם כל הכרה ואז טיפול בבעיות השורש. בשני העשורים האחרונים חל שינוי עמוק בחברה הערבית בישראל, וחלקים גדולים ממנה עברו תהליך של מערביזציה. גם בשיעורי הילודה, גם בהשכלה וגם ברמת החיים. הרוב הזה עדיין מייחל לשילוב מלא יותר בתוך החברה הישראלית, וגם מנהיגיו מבינים את זה. מנהיגים כמו איימן עודה, מנסור עבאס ועיסאווי פרייג' לא היו מעיזים לפני 20 שנה להשמיע קול ברור שכזה כלפי אלימות שיוצאת מהציבור שלהם.

כמו בכל חברה מתקדמת, יש שוליים שנשארים מאחור ורוצים לעורר ריאקציה. את התהליך הזה, שחוצה חברות בכל העולם, היטיב לתאר עמיתי נדב אייל בספרו "המרד". כמו האפודים הזהובים בצרפת ובבלגיה שזרעו הרס ואלימות, כמו ההמון שעלה על הקפיטול, כך גם אצלנו ואפילו עם פחות נפגעים מאצלם. השוליים, בקרב הערבים והיהודים כאחד, מנסים למשוך את החברה לאחור. גם הרכיב הלאומי־דתי בהתפרעויות לא ייחודי רק לישראל – בצרפת ובבלגיה הוא היה מאוד נוכח ומשמעותי.

אנחנו משקיעים הון עתק בביטחון הלאומי שלנו, בצה"ל ובזרועות המודיעין, ובאותה עת אנחנו מזניחים כבר שנים את כוחות ביטחון הפנים. מעבר ללקח המתבקש של בניית כוחות גדולים ויעילים יותר, שנדרשים בעיקר למול הבדואים בנגב, ישראל חייבת להחזיר את המשילות בלוד ובהר מירון, בטובא־זנגרייה וביצהר. יש נטייה לחשוב שהאירועים הטראומטיים יעצרו את תהליך השילוב של ערביי ישראל, אבל בניהול נכון – יש להם פוטנציאל להאיץ אותו.

נכון לעכשיו, האלימות ברחובות אינה מאורגנת או מוכוונת על ידי גורם אחד. כמו בכל המזרח התיכון, היא מובלת בידי צעירים מתוסכלים, ללא הנהגה מסודרת. אצלנו היהודים, מנהיגות מופקרת טיפחה בקריצה ארגונים פאשיסטיים כמו להבה או לה־פמיליה, שמנהיגות אחרת ואחראית יותר תוכל לפרק במהירות. מה שמטריד הוא האווירה שיוצרת השראה. בהתחשב בכמויות הנשק במגזר הערבי, אווירה כזאת יכולה להוליד חוליות חמושות שיתקפו אתרים בישראל. צה"ל כבר תגבר את האבטחה שלו השבוע בבסיסים במקומות מועדים.

פרעות בלוד (צילום: יוסי אלטרמן)פרעות בלוד (צילום: יוסי אלטרמן)

המנצח בעל תשע הנשמות

אבל מה שמדאיג יותר מכל הוא שהמרוויח הגדול מהאירועים האלה הוא מוחמד דף, שבתוך שבוע התקבע כמי שמוביל את האירועים בירושלים ובתוך ישראל. הגידם והקיטע בעל תשע הנשמות הצליח שוב לתעתע בצה"ל ולהפתיע אותנו. הוא זיהה אל־נכון את הפוטנציאל של האירועים בירושלים, ובשעה שבכירי צה"ל שיננו ש"חמאס לא מעוניין בהסלמה" – הכין לנו דף את הפתעת יום ירושלים, בדיוק על מצעד הדגלים.

הצבא הרב־ממדי שלנו נתפס לא מוכן, ביותר מממד אחד. מעבר להפתעה המצבית בהתקפה של חמאס על ירושלים, התברר ששנים של בניית "מפעל מטרות", טיפוח האמונה שיש לנו מודיעין מושלם על עזה לא התממשו לכדי הפתעה משמעותית מול חמאס. גם ב־2006 הפתיע אותנו חיזבאללה, אבל אז היו לצה"ל קלפים בשרוול – מבצע "משקל סגולי", שהשמיד את טילי הפאג'ר של חיזבאללה, ואחריו "מקלות קינמון", שהשמיד את טילי הזילזל – תפסו את הארגון בהפתעה. שני המבצעים הוכנו מבעוד מועד.

הפעם לא הפגין צה"ל שום הפתעה משמעותית שהוכנה מראש. שום מפקדה לא התרוממה מעצמה באוויר, שום מהלומת סייבר או ספקטרום לא שיבשה את היכולת של חמאס להמטיר אש על ערי ישראל. ביום רביעי הצליחו צה"ל והשב"כ להשיג סיכול ממוקד איכותי, אבל מעבר לזה, קשה לראות תחבולה או הפתעה שיוציאו את חמאס משיווי משקל. אשמח להתבדות ולגלות בימים הקרובים שנשארו עוד קלפים מפתיעים בשרוול, אבל אם כל מה שיקרה הוא עוד כמה מגדלים שייפלו בעזה – חמאס יוכל כבר לסכם לעצמו את הסבב בסיפוק.

כמו בסטטיסטיקות של כדורגל, בצה"ל אוהבים לספור בעיטות לכיוון השער: כך וכך מטרות הושמדו, כך וכך פעילים נהרגו, אבל בסוף על לוח התוצאות רושמים רק מספר. עוד לא ברור כמה זמן עוד יימשך המבצע ואם נצליח להבקיע עוד גולים. בהיעדר הפתעות נוספות של צה"ל, ועם כל יום שחולף עם עוד נפגעים בעורף - כדאי שנתחיל לחשוב איך נספר לעצמנו שניצחנו ונסיים את הסבב, בתקווה שלסבב הבא נגיע מוכנים טוב יותר.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

[email protected]