להאזנה לטור המלא של בן כספית

1 אחיזת החנק
נפתלי בנט קרס. הוא יכול היה לזכות במלוכה, אבל העדיף להישאר עם האתונות. ההיסטוריה תשפוט אותו מאוחר יותר. אותו ואת איילת שקד. עד משפט ההיסטוריה, יש כאן מדינה. כרגע, לנתניהו אין עוד ממשלה. הידיעה על סגירה של בנט עם נתניהו הגיעה אליי כבר ביום שלישי, אך הוכחשה. על פי הידיעה, הקטר המוביל את בנט לזרועותיו של נתניהו הוא יועצו ואיש אמונו, טל גן־צבי. הוא סיכם עם יעקב אטרקצ'י: בנט ראשון ברוטציה שנה וחצי. כל ימינה משוריינת בליכוד. כנ"ל לגבי ייצוג הולם בכל מוסדות הליכוד. הסיכום הזה שריר וקיים גם עכשיו. הבעיה היא שהוא לא כתוב ולא חתום. למרות האופוריה הרגעית במחנה בנט, נדרשת כאן כוכבית אזהרה: בכל רגע נתון הוא עלול למצוא את עצמו במצב שבו מצאו את עצמם כל הפתאים הקודמים שסיכמו דברים עם נתניהו: מחוסרי כל, עירומים לגמרי.

את הידיעה פרסמתי בסופו של דבר רק אתמול בבוקר ב"מעריב". הסיבה שבנט הודיע אתמול בערב על מותה החטוף של ממשלת השינוי הייתה הפרסום הזה בבוקר, ומעט אחר כך גם באתר הג'רוזלם פוסט. על פי הפרסום, בנט סגור עם נתניהו אבל ממשיך לרקוד, בעת ובעונה אחת, גם עם יאיר לפיד.

בנט ולפיד (צילום: מרק ישראל סלם,יונתן זינדל פלאש 90)בנט ולפיד (צילום: מרק ישראל סלם,יונתן זינדל פלאש 90)


לפיד מצא את עצמו אתמול בערב רוקד לבד. בנט לא עמד בלחץ. הוא הבין שממשלת השינוי מבוששת להגיע והעדיף להפסיק את הדימום הכבד שדימם מרגע שהחלה ההתדרדרות הביטחונית. כרגע אי אפשר להוכיח את זה, אבל לא אתפלא אם בעתיד יתברר שנתניהו דחף להתלקחות הביטחונית הזו באופן יזום. נתניהו יודע שהנפץ הדליק ביותר בעולם הוא הר הבית. בסיועם האדיב של אמיר אוחנה ומפכ"לו הלא מנוסה, יחד עם איתמר בן גביר, הפירומן הידוע, הכל נדלק. הפלסטינים תמיד היו פרטנרים למדורה. מרגע שנדלק, מתה ממשלת השינוי, ונתניהו קם לתחיה מחדש.

מה זה אומר? כרגע, לא הרבה. זה מעמיק את הכאוס, זה מעצים את המערבולת. לנתניהו אין ממשלה עם בנט. שום דבר לא השתנה במתמטיקה. כל עוד סמוטריץ' ובן גביר לא יושבים עם עבאס, זה תקוע. גדעון סער, אדם עם עמוד שדרה מוצק, לא זורם לדיל ביבי־בנט. לא בתנאים הנוכחיים. אם יציעו לו ראשון ברוטציה ופרידה של נתניהו מהפוליטיקה אחרי הקדנציה הנוכחית, אולי ישקול מחדש. אבל לא מציעים לו דבר כזה. פרידה של נתניהו מהפוליטיקה נראית היום דמיונית יותר משקט בלוד.

היו כאלה שהזהירו את יאיר לפיד שזה הולך לקרות. האנשים שלו, ובעיקר הלל קוברינסקי, לא רצו לשמוע. מבחינתם, בנט היה בפנים מלא־מלא עד אתמול בערב. גם מנסור עבאס. כשהם גילו שהאורווה ריקה, זה היה מאוחר מדי. הנאום של לפיד אתמול היה מצוין. ניהול המו"מ, פחות. הבעיה של לפיד היא שהוא מתנהל במשרצה הפוליטית שלנו בג'נטלמניות כשנתניהו מסתובב עם מצ'טה.

שום דבר לא אבוד. אסור להיקלע למרה שחורה ואסור לשקוע בייאוש. בבחירות רגילות הסיכוי שנתניהו יוכרע קיים. הפיאסקו במירון, הכאוס הפוליטי, המהומות בתוך הערים המעורבות, ההתדרדרות הביטחונית, כל אלה קרו במשמרת שלו ומרוחים על המצח שלו. יהיה לו קשה להאשים את "השמאל" הדמיוני במה שקורה מול ערביי ישראל, בעוד הוא חותר לדיל עם מנסור עבאס. נכון, הביביסטים יאמינו גם לזה, השופרות יהדהדו גם את זה, אבל הציבור לא מטומטם ולא יקנה את זה.

השאלה היא אם יצליח נתניהו להעביר חוק לפיזור הכנסת בתמיכת מנסור עבאס ולשנות את השיטה לבחירות ישירות. זו צריכה להיות המטרה שלו, סיכולה צריך להיות המטרה של גוש השינוי ז"ל. כשהוועדה המסדרת בידי יש עתיד, הסיכוי להצלחה קיים. אופציה נוספת של נתניהו היא לחזור לבני גנץ. להבטיח לו את הרוטציה מיד. להסתפק בתואר "ראש הממשלה החליפי". אני לא בטוח שגנץ יסרב לדיל כזה. אתמול הוא היה היחיד שלא הודיע שאין לו עסקים עם נתניהו (סער ולפיד הודיעו).

כוכבית אזהרה נוספת: נתניהו ינסה עכשיו לתזמר מרוץ דמיוני בין סער לגנץ, מי ימהר ראשון לממשלה. זה מרוץ מזויף. סער מנוסה מספיק כדי לדעת את זה. גנץ, עוד לא. אם הם יעמדו איתן, נתניהו יישאר תקוע, כפי שהיה עד עכשיו. כל מה שהם יצטרכו לעשות זה לבלום בחירות אישיות.
מתישהו נחזור גם לבליץ האלים, הברוטלי, חסר העכבות, שהפעיל נתניהו באמצעות המוני הביביסטים על אנשי ימינה האומללים. הם בסך הכל ניסו לעשות מה שהוא ניסה לעשות במקביל: להקים ממשלה בשת"פ של מנסור עבאס. לו מותר. להם אסור. גם הטיעון ש"אין מצב שראש מפלגה עם 6 מנדטים יהיה ראש ממשלה" לא מחזיק מים, כי נתניהו עצמו הציע, בקולו, לאותו ראש מפלגה להיות "ראשון ברוטציה". יש לנו כאן עסק עם אדם חסר עכבות, נטול איזונים ובלמים, שלא בוחל באמצעים ומבחינתו הכל מותר. ככל שהכאוס מחריף, כך הוא פורח יותר. ככל שהמדינה מתדרדרת מדחי אל דחי, כך הוא ממשיך ללפות אותה באחיזת החנק שלו, אל התהום.

2. חידלון ועזובה
העובדה שהשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה מכהן עדיין בתפקידו אפשרית רק במדינת ישראל. בשום מקום אחר בעולם זה לא היה עולה על דעת כלשהי. מהדמוקרטיות הכי ליברליות ועד המונרכיות המופרכות ביותר, דרך דיקטטורות וקיסרויות ורפובליקות בננות למיניהן. בכל תצורת שלטון אנושית על פני כדור הארץ, הטיפוס הזה היה מזמן יושב בבית ומשתדל לא להראות את פרצופו ברבים בשנים הקרובות. האיש שביצע לינץ' במערכת שלטון החוק, שהתנקש במשטרה, שפעל בלב המערכת כדי לבצע בה סיכול ממוקד, אוכל עכשיו את התבשיל שבישל. סליחה, אנחנו אוכלים את התבשיל שהוא בישל, בשליחות אדוניו. זוכרים את השחץ והרהב שלו כשהתגולל על שוטרים, שופטים, פרקליטים וכל מי שלא בא טוב לשולחיו מבלפור? איפה כל זה עכשיו? לאן נעלם השר המופקד על ביטחון הפנים? לקח לו הרבה זמן לצאת מהבונקר אחרי האסון במירון, והנה הוא שוב במחתרת.

איזה קופונים הוא גזר על מירון. הסתובב במתחם כחתן ביום כלולותיו. נאם, הצהיר, חיבק, חייך, באותה אדנות של מנצחים שנטחנה לאבק כשהתברר גודל ההזנחה. אחרי הקריסה הוא נעלם, אבל לא שכח להודיע שאין צורך להקים ועדת חקירה ממלכתית. ב־15 שנותיו של בנימין נתניהו בשלטון לא הוקמה אף ועדת חקירה ממלכתית (כל ראש ממשלה הקים בין שתיים לחמש ועדות חקירה במהלך כהונתו, חוץ מנתניהו). אין לזה תקדים. אגב, אם זה יהיה תלוי בהם, גם אחרי האסון הנוכחי שאליו נגררה המדינה לא תהיה ועדת חקירה. מקסימום ישלפו שוב את הליצן שהשתלט בשליחות בלפור על לשכת מבקר המדינה, שיודיע שהוא יבדוק מה שצריך ויפרגן כמו שצריך אחר כך.

לחידלון המשטרתי הנוראי של הימים האחרונים יש הורים. הם גרים ברחוב בלפור בירושלים. הדברים אמורים גם לגבי העזובה השלטונית, הריקבון הפושה בכל, החידלון, ההתפרקות הכללית. מי שממנה לתפקידי מפתח בכירים רק משרתים עלובי נפש, שהכישור היחיד שלהם הוא מסירותם למשימה הבלפורית של קעקוע שלטון החוק וסיוע לנאשם להימלט מאימת הדין, לא יכול לבוא עכשיו בטענות.

אוחנה לא ניהל שום דבר בחייו, חוץ מקמפיין הסתה בשירות הנאשם. הוא מתאים לתפקיד השר לביטחון הפנים כמו שהתאים לתפקיד שר המשפטים, שזה קצת יותר ממה שתתאים מירי רגב לתפקיד שרת החוץ, שאליו היא אמורה להיכנס בנובמבר הקרוב (כן, חוק הרוטציה ההוא עדיין שריר וקיים). אוחנה נתן למשטרה להירקב בלי מפכ"ל, וכשלא נותרה ברירה, מינה לתפקיד קצין בוסר שלא מכיר את עבודת המשטרה, שלא החזיק בתפקיד ניצב משמעותי, רק כי היה נדמה לו שהוא יסור למרותו, כלומר למרותה של המשפחה ההיא.

כך מתנהלת המדינה כולה מאז החלה הימלטותו של הנאשם מאימת הדין. "אתה צריך לראות מה קורה בישיבות הספ"כ", אמר לי השבוע מקור בכיר במשטרה, "השר והמפכ"ל בעיקר בוהים. אין להם מושג מה עושים, אין להם מושג מה אפשר לעשות במצבים כאלה". אז מה הפלא שגם השוטרים בלוד, בבת ים, בעכו ובכל שאר אתרי האסונות בוהים? אין מנהיגות, אין דירקטיבה, אין דוגמה אישית. שממה שלטונית מוחלטת מסביב. ראש הממשלה מנסה לעקוב אחר ציוציו המופרעים של הבן שלו וליישם אותם בשטח. אחרי שקרא לחסידיו לעלות על בית המשפט העליון, או על הפרקליטות, או על המשטרה, האיש העומד בראשות הממשלה מתפלא שהמוני ישראלים, ערבים ויהודים, עולים עכשיו על מה שלא בא להם טוב בעיניים. אחרי שהשקיע את כל האנרגיה והיכולות המופלאות שלו בקעקוע האמון בכל מוסדותיה של המדינה, לרבות המשטרה ומערכת שלטון החוק, הוא מתפלא שהכל מתפרק.

3. מפכ"ל בוסר נטול נבחרת
לפני כמה חודשים, בשיאה של מחאת בלפור, ישבתי לקפה עם ניצב אמנון אלקלעי, ראש אגף המבצעים במשטרה. פגשתי שוטר מקצועי חביב, מדויק, שיודע את העבודה. הוא שכנע אותי שהמשטרה עושה כל מה שאפשר כדי לשמור על גבולות הגזרה, לקיים את המחאה בלי לפגוע בסדר הציבורי. הוא הראה לי את התוכניות, את השיטה, את ההיגיון בשיגעון.

מפכ''ל המשטרה יעקב שבתאי בהערכת מצב בלוד (צילום: משטרת ישראל)מפכ''ל המשטרה יעקב שבתאי בהערכת מצב בלוד (צילום: משטרת ישראל)


אתמול נודע לי שניצב אלקלעי פרש מהמשטרה בכעס לפני כמה שבועות, אחרי הוראה תמוהה של המפכ"ל לנייד כוחות ממקום למקום באירוע מסוים. "ככה אי אפשר לעבוד", אמר אלקלעי למי שאמר. המפכ"ל חדר לתחום של אגף המבצעים בלי לבדוק, בלי להבין, בלי להתייעץ. אלקלעי אמר עוד שאם הפיקוד והניהול ימשיכו ככה, צפויה קטסטרופה רבתי, והוא לא מוכן להיות אחראי על האירועים. אמר, והניח מפתחות. אתמול הרמתי אליו טלפון, אבל הוא סירב לדבר. הוא מבכה את מצבו של הארגון שבתוכו בילה עשרות שנים, ואת מצבה של המדינה, שעליה הארגון הזה אמור להגן.

לא רק הוא. פורום המפכ"לים והניצבים לשעבר כמרקחה. אנשים מתכתבים בקבוצת הוואטסאפ עד 2 לפנות בוקר. מצבה של המשטרה מדיר שינה מעיניהם. אלה עיקרי השיח בין עשרות קציני משטרה בכירים לשעבר: אי־מינוי המפכ"ל בשנתיים וחצי האחרונות לא היה מקרי. מישהו רצה לסרס את המשטרה. מישהו רצה להחליש אותה. המישהו הזה הצליח.

מפכ"ל משטרה הוא תפקיד סטטוטורי. הוא לא עוסק בהפעלת הכוח, אלא בבנייתו. הוא מכין את המשטרה לתרחישי ייחוס, הוא מגייס, הוא מכשיר ומאמן, הוא סורק את המודיעין ומתאים את המשטרה למשימותיה. המפכ"ל משה קראדי, למשל, הכין את המשטרה במשך שנה שלמה להתנתקות, שעברה מבחינתה "חלק". אחרי ועדת אור (מהומות אוקטובר 2000) נערכו במשטרה הפקת לקחים ועבודת מטה יסודית, כולל בניין כוח, להתמודדות עם הפרות סדר המוניות. נבנו מודלים, גובש תהליך בניין הכוח, תורת לחימה, אמצעים מיוחדים, הפעלת מכת"זיות, פרשים וכו'.
ב־1992 חטף חמאס את רס"ב ניסים טולדנו, איש משמר הגבול שיצא מביתו בלוד למטה מג"ב הסמוך. אסף חפץ היה מפקד מחוז מרכז (היושב ברמלה). הוא זיהה את הגחלים הלוחשות והסתער על לוד. חילק את העיר לרבעים, הבהיל לשם מפקדי תחנות מנוסים כמו בני קניאק ודוד צור, כל אחד הביא איתו את מאה השוטרים המובחרים שלו, וכך כובתה האש שאיימה לכלות את העיר.

לפני שנתיים וחצי, כל זה נפסק. המשטרה הוקפאה ושותקה. ניצב מוטי כהן, מ"מ מפכ"ל, קיבל הארכת תפקיד כל שלושה חודשים. למ"מ אין סמכויות מפכ"ל מלאות. הוא התעניין בגורלו השוטף ולא בבניית המשטרה קדימה. המינויים הוקפאו, דור שלם של קצינים בכירים מנוסים גולח. ניצב אלקלעי היה רק האחרון שפרש. קדמו לו רבים, טובים ומנוסים. אוחנה נקט את שיטת האדמה החרוכה. המשטרה העזה לנהל חקירות נגד נתניהו, אז שליחיו של נתניהו יצאו למסע עונשין. הם הצליחו.

חוסר הניסיון של סגל הפיקוד של המשטרה בשבוע האחרון זועק לשמיים. ראש אגף המבצעים עזב, במקומו מונה אדם נטול ניסיון ממשי בתחום הזה. "למפכ"ל אין היום נבחרת, אין לו כוורת, סגל הפיקוד הבכיר שלו חסר ניסיון במקרה הטוב, חסר כישורים במקרה הפחות טוב", אמר לי אתמול קצין משטרה בכיר מאוד לשעבר, "את מחוז ירושלים נותנים בדרך כלל לניצב ותיק, בתפקיד שני או שלישי, עכשיו נתנו את זה לתת ניצב. במחוזות ובמרחבים יושבים קצינים לא מנוסים. קובי (שבתאי - ב"כ) הוא מותק של בחור, אבל הוא בילה את השירות במג"ב, ויש לו חשיבה של מ"פ במג"ב".

באחד הלילות השבוע כתב אחד הניצבים לשעבר בקבוצת הוואטסאפ של פורום המפכ"לים והניצבים ש"יש מצב שבהצבת הגדרות בשער שכם הבעירה המשטרה את כל המזרח התיכון". נדמה לי שיותר מהגדרות בשער שכם, הכניסה לתוך מסגד אל־אקצא בעיצומה של התפילה ביום הקדוש ביותר לאסלאם, זריקת רימוני ההלם על שטיחי התפילה וגירוש המתפללים הייתה אירוע שכמותו לא נקטה המשטרה מעולם. זה לא נעשה כדי למנוע זריקת אבנים על הכותל, כי אי אפשר לזרוק אבנים על הכותל מתוך המסגד. זה לא נעשה מרוע לב. זה נעשה בעיקר בגלל חוסר ניסיון משווע, יד קלה על ההדק ושיכרון כוח".

צחוק הגורל שכמה שעות לפני ששערי הגיהינום נפערו מולנו, עלה מיקי זוהר לשידור ברדיו 103 והסביר לנו שישראל נמצאת בתקופה הביטחונית הטובה בתולדותיה. האמירה הזו מתגוללת מפויחת ומרוסקת עכשיו בין ההריסות של מה שנותר מחיינו כאן. זוהר, שבדרך כלל אומר כל מה שהוא חושב, העביר את הלך הרוח במסדרונות השלטון שהם, בעצם, מסדרונות קומת המגורים בבלפור. אחר כך זה התפוצץ.

4. היכן מערך ההסברה הלאומי?

הנה עוד כמה מחדלים ממחדלי השבוע: מעבר לפלישה הכוחנית המיותרת לתוך המסגד ולהצבת שערי הברזל בשער שכם (המפכ"ל טען שזה נעשה בכל שנה, טענה משוללת יסוד כלשהו), היה אירוע נוסף שהטביע את חותמו על הגיהינום שבו אנו שרויים עכשיו. התמונה ההיא, מתוך הסרטון ההוא, שבו נראים אלפי בני הנוער של הציונות הדתית, בחולצות לבנות וכיפות, רוקדים בדבוקה מאושרת ברחבת הכותל, שרים את שיר הנקמה ההוא ("זכרני נא", שהפך להמנון הנקמה של נערי הגבעות), כשמעליהם הר הבית ואזור המסגדים עולה באש.

הבהרה: במציאות לא היה שום קשר בין העולם התחתון שבו רקדו בני הנוער שלנו וחגגו את יום ירושלים לבין העולם העליון שבו נדמה היה שאל־אקצא בלהבות. השריפה אחזה בכמה עצים בעקבות זיקוקים ששיגרו מפגינים ערבים. במציאות זה נראה כמו סרט אימים, התגשמות הסיוט המוסלמי האלטרנטיבי של "אל־אקצא בסכנה". הנה, היהודים מעלים באש את המסגד ורוקדים. עלילת דם קלאסית.

הראשון שהעלה את הסרטון הזה בציוץ היה ח"כ איימן עודה, בחשבון הטוויטר שלו. תיכנסו רגע ותגלו שרק דרך עודה הסרטון הזה נצפה על ידי 15 מיליון בני אדם. עכשיו כנסו למכפלות ותבינו מה הטריף את דעתם של מוסלמים רבים בישראל ומחוצה לה. לא, מבחינתי אין כאן הצדקה למראות שראינו בערים המעורבות השבוע. ערבים שיוצאים לחפש יהודים, מבצעים בהם לינץ', שורפים את ארונות החשמל שלהם ומטילים טרור על שכונות וערים צריכים לסיים את הלילה במעצר עד תום ההליכים או עם כדור בראש. זה לא משנה את העובדה שכדאי שנבין מה קרה כאן ונחקור את שרשרת המחדלים, הטעויות, השגיאות והתקלות שהובילו אותנו ואת האזור כולו לתוך מערבולת של אש ודם.

אגב, בעוד האש על הר הבית משתוללת, השכיל המפכ"ל עצמו לעצור ליד המצלמה של נוסבאום ולהצהיר שמעכשיו והלאה המשטרה תוריד את הכפפות. עד עכשיו, אמר, היינו עדינים יחסית. הוא לא היה מודע לרקע הבוער מאחוריו. אחרים היו כן מודעים, כנראה.

במשרד ראש הממשלה יש אגף המכונה מערך ההסברה הלאומי. הוא הוקם בדיוק למצבים כאלה. כבר יותר משנתיים אין למקום הזה מפקד. ירדן ותיקאי פרש, אף אחד לא מונה במקומו. המקום נטוש. במדינה מסודרת, אגף ההסברה הלאומי היה מסתער על הסרטון של "הר הבית בלהבות" בכל האמצעים. ישראל היא אומת הסטארט־אפ. היא לא מסוגלת להכריע את המערכה הזו? התשובה היא לא. בעימות הנוכחי לא התקיימה אף מסיבת עיתונאים. אף אחד לא התייצב מול הציבור וענה לשאלות. האירוע ההסברתי היחיד היה אותו כינוס תמוה של נתניהו, גנץ, כוכבי ונדב ארגמן, כשכל אחד נותן שלוש שורות למצלמה והחבורה נעלמת כלעומת שבאה.

היה צורך להסתער על סיפור "הר הבית בלהבות" בזמן אמיתי. תא"ל רונן מנליס, אקס דו"צ, הראה השבוע בערוץ 13 את שני הטרנדים בדיגיטל: האשטג עזה תחת אש, עם 15 מיליון צפיות, לייקים ושיתופים. השאטג ישראל תחת מתקפה, 160 אלף. איך יכול להיות שאנחנו מפסידים לחמאס בתחום הזה? איך יכול להיות שאין מסרים מסודרים, שאין מישהו שמתכלל עבודת סייבר ומטה, איך יכול להיות שאין גוף שמרכז את כל האמצעים והכלים כדי להתנפל במרחב הקיברנטי והדיגיטלי על קטסטרופה כמו סרטון היהודים רוקדים כשהמסגד בוער ולמסגר אותו כמו שצריך?

מנליס היה עד לא מזמן מנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים. הוא פרש והותיר אחריו נייר עבודה שבו קבע שצריך לסגור את המשרד ובמקומו לאחד את כל הגופים העוסקים במלאכה לזרוע ביצועית אחת: מערך ההסברה הלאומי, משרד האיומים האסטרטגיים, המשרד לשת"פ אזורי, לשכת העיתונות הממשלתית, לשכת הפרסום הממשלתית, משרד התפוצות. שיהיה גוף אחד, מצויד בכל האמצעים והיכולות הטכנולוגיות, במיוחד לצורך הזה.

האם מישהו עשה משהו? נאדה. במקום שישראל תפעיל מיד פלטפורמות דיגיטל, משפיענים, חשבונות טיקטוק, אינסטגרם, טוויטר וכו', במקום שישראל תיישם את העליונות האדירה שלה בתחומי הדיגיטל והסייבר, אנחנו נותנים לחמאס לעשות לנו בית ספר להאשטגים. המלחמות בעידן הנוכחי לא מתקיימות רק באמצעות F35 וכלי טיס בלתי מאוישים. המלחמות ניטשות בעיקר על הנרטיב, על הסיפור, על התמונה. במלחמה הזו יש לנו יתרונות טכנולוגיים עצומים, אבל הפסדנו. אין, אין לתאר ממש.

מי אחראי לחידלון הזה? ראש ממשלת ישראל. הוא האיש שייבש את המערכות, בכל החזיתות והגזרות. הוא האיש שמפרק את השירות הציבורי, שממנה רק חנפנים ומשרתים אישיים לתפקידי מפתח בכירים, שמקעקע את הלגיטימציה של שדירת השירות הציבורי, שמפרק כאן כל חלקה טובה. הוא עושה את זה בגלוי, לנגד עינינו, כשעדת סייעניו, חלק מהם נושאים בתארים מפוצצים, מריעה לו בהתלהבות. השופרות ממחזרים את הצהלות באולפנים. קבוצות הוואטסאפ של הביביסטים העכורים והגסים ביותר מופעלות מבלפור. הן משוגרות לטנף משפחות שכולות, לקרוא לשמאלנים בוגדים ולהתגולל על נבחרי ציבור שלא מתיישרים עם התרבות הזו, ישירות מתוך בלפור.

בשביל מה נתניהו צריך מערך הסברה לאומי? הוא לא צריך. גם משטרה ומערכת אכיפת חוק מיותרות בעיניו. הוא מסביר את עצמו מצוין. בקורונה הוא הסביר בכל ערב, ואת החיסונים הוא מכר לנו (בצדק) תחת כל עץ רענן עד שאי אפשר להכיל את זה יותר. לכן, המנגנונים הממלכתיים מיותרים. הממלכה זה הוא. ומה קורה כשהמדינה נזקקת לכלים האלה? היא נתקעת בלעדיהם.

5. הפרדוקס הישראלי

אפשר למלא את הטור הזה באינסוף דוגמאות שונות לחידלון הכללי. קחו למשל את שמו של המבצע. "שומר החומות". מישהו שכח שהמאמץ הישראלי החשוב ביותר הוא לנתק את הקשר בין עזה לירושלים. לעקור את החותמת שמנסה חמאס להטביע על הר הבית. אז ביד אחת מנסים להסביר את זה וביד השנייה נותנים למבצע נגד חמאס בעזה שם שמחזיר אותנו לחומות העיר העתיקה והר הבית. תכף מישהו יגיע עם פטיש אוויר ויתחיל לחפור את תעלת בלאומילך בעוטף עזה.

הלאה: ההגעה של לה פמיליה ונערי הגבעות לבת ים ולוד ביום רביעי בלילה לא הייתה חשאית. להפך. הם כתבו ופרסמו את התוכניות שלהם, כולל התוכנית להתנפל על ערבים, בכל הפורומים, קבוצות הוואטסאפ, הפייסבוק, הטוויטר ומה שתרצו. כולם ראו את זה, חוץ מהמשטרה. אגב, גם בעידן הקודם, בטרם הקמתן של הרשתות הדיגיטליות, הייתה המשטרה אמורה להיערך בהתאם באמצעות רכזי המודיעין שלה. הפעם, כשכל הכתובות מרוחות על כל הקירות הדיגיטליים, המשטרה נערכה על גבול יפו-בת ים, במקום להגיע למקום האמיתי, לנקודת המפגש שבה קבעו הבריונים להיפגש, ליד הגלידרייה ההיא, לא רחוק מהמקום שבו נרצחה בשנת 1992 הנערה הלנה ראפ. כך גנב הלינץ' בבת ים את ההצגה להרבה יותר מקרי לינץ' של ערבים ביהודים באותו ערב.

פרעות בלוד (צילום: יוסי אלטרמן)פרעות בלוד (צילום: יוסי אלטרמן)


הימים שעוברים עלינו נוראים. מי האמין שנתגעגע ל־2020 המקוללת, שנת הקורונה. מחזות האימים של ערבים שטופי שנאה מחפשים יהודים לכלות בהם את זעמם מעירים את השדים הרדומים ביותר. ולהפך. צריך להדגיש שני דברים: זה לא הרוב. כשאתם רואים 30 ערבים משתוללים ברחוב ביפו, בעכו או בלוד, דעו לכם ש־30 אלף ערבים נוספים יושבים בבית רועדים, מתפללים שזה ייגמר והם יוכלו לשוב לחייהם ולדו־קיום עם שכניהם היהודים. אותו דבר בדיוק בצד שלנו: כשאתם רואים את בריוני לה פמיליה או פרחחי הגבעות מחרחרי נקם ודם ברחובות, אל תשכחו שרוב רובו של הציבור היהודי רוצה לחיות כאן בשלום, לשמור על הדמוקרטיה ולתת לאזרחי ישראל הערבים זכויות והזדמנות שווה.

ועדיין: ההשתוללות הערבית מחוסרת הרסן בימים האחרונים מזכירה לי כמה תסריטי אחרית הימים שפורסמו לאחרונה בספרים שונים, על "יום הדין" שבמסגרתו נפתחת נגד ישראל מלחמה כוללת בכל החזיתות וערביי ישראל מנצלים את המצב כדי להתקומם מבפנים, לשבש גיוס מילואים, לזרוע הרג ואנדרלמוסיה בלב הארץ. עד היום, אף אחד לא העלה בדעתו שזה אפשרי. ערביי ישראל מוגדרים על ידי השב"כ כציבור נאמן ושומר חוק ברובו המכריע. והנה, בבת אחת, הנחת העבודה הזו סופגת חבטה מטלטלת.

מתישהו, כשאבק הקרבות ישקע, העשן יתפזר, והשברים ייאספו, צריך יהיה לרדת לעומק מה שקרה כאן. לוד מדאיגה אותי הרבה יותר מעזה. בעזה יכול לטפל חיל האוויר. בלוד אנחנו גרים יחד. את הפצע הזה צריך לרפא. הנחת העבודה שחצי מיליון כלי הנשק במגזר הערבי משמשים בעיקר להרג ערבים מתרסקת לנגד עינינו. מי שהזניח את כל זה צריך ללכת הביתה. אי אפשר להמשיך "להכיל" את האירוע הזה. צריך להקים כוח משימה ייעודי, עם כל התקציבים וכוח האדם הנדרשים, לעבור בית בית, עיר עיר, כפר כפר, ולהחרים בכוח את כלי הנשק. יעלה כמה שיעלה. זה בנפשנו. האזרחים הערבים רוצים שזה יקרה יותר מהאזרחים היהודים. הגיע הזמן להקשיב להם ולקחת אותם ברצינות.

ישראל חיה בפרדוקס מוזר: בעשור האחרון התפרקו מרבית אויביה האסטרטגיים. לא מרחפת מעליה סכנה קיומית. צבאה חזק מאי־פעם. ועדיין, מי שהתפרקה לנגד עינינו השבוע זו מדינת ישראל. "תרחיש הכל" התממש, מזווית שלא ציפינו. ארגון טרור קיקיוני מפציץ את עיר הבירה, משסה ערבים ביהודים, מחולל כאוס בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כל זה קרה בגלל סיבה מחוללת אחת: ריקבון, הזנחה ועזובה. התמונה של ראש ממשלה מוקף בעדת שריו וחנפיו יוצא להתקפת אמוק על מערכת שלטון החוק בבניין בית המשפט המחוזי בירושלים מסמלת את כל זה. לה פמיליה לא הגיעה לבת ים וללוד במקרה. לה פמיליה מתחילה שם, בבלפור. זו הלה פמיליה האמיתית.

6. הפטרון של חמאס

בתוך הכאוס והייאוש האלה יש גם במה להתגאות. לאחר ההפתעה האסטרטגית בזיהוי כוונות חמאס, צה"ל, השב"כ ומערכת הביטחון מפגינים בימים האחרונים רמת ביצועים לא רעה לגמרי. חמאס חוטף מכות רצח. המכשול התת־קרקעי מונע פלישות תת־קרקעיות לעוטף עזה, יכולות השיגור שלו נפגעות בקצב יומי, בכיריו מסוכלים ודמו מוקז. צה"ל הפיק את לקחי צוק איתן, ונכון לעכשיו חמאס קרוב למצב שאליו הגיע חסן נסראללה במלחמת לבנון השנייה: לו ידעתי, אמר נסראללה, שכך יגיבו היהודים, לא הייתי חוטף את החיילים.

מנהיגי החמאס יחיא סינוואר ואסמאעיל הנהיה (צילום: חסן ג'די, פלאש 90)מנהיגי החמאס יחיא סינוואר ואסמאעיל הנהיה (צילום: חסן ג'די, פלאש 90)


חמאס זכה בכמה תמונות ניצחון חשובות: הוא קיבע את עצמו כמגן הר הבית ואל־אקצא, הוא הצליח להעיר את ערביי ישראל ולשסות אותם ביהודים, הוא השתלט על סדר היום והוריד את אבו מאזן לרמה של קוריוז. המחיר שהוא משלם על זה כבד. זה הזמן להזכיר, פעם נוספת, את שמו של הפטרון הגדול של חמאס, גדול יותר אפילו מאיראן: בנימין נתניהו.

האסטרטגיה של נתניהו מול חמאס גלויה ופשוטה: ברית הגנה הדדית. כל עוד חמאס שולט בעזה, אין לנתניהו פרטנר למו"מ. אז ראש הממשלה מחליש את הרשות הפלסטינית, שחתומה איתנו על הסכמים ומקיימת איתנו שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, ומעצים את חמאס. הוא מאפשר לקטאר לממן את חמאס במאות מיליונים, הוא בעצם מממן את ההתעצמות של חמאס, הוא מגדל את המפלצת שהתפוצצה עלינו השבוע בקול רעש גדול. האסטרטגיה הזו נכשלה. חמאס הפגין השבוע יכולות שיגור משודרגות. הוא מתחיל להזכיר את חיזבאללה. תוך שנים ספורות נגיע למצב של מאזן הרתעה מול חמאס, שלא יאפשר לנו להכריע אותו ולהסיר את האיום. זוכרים שנתניהו הבטיח שהוא־הוא יסיר את האיום ויפיל את שלטון חמאס? אז זהו, שעוד מעט זה יהיה בלתי אפשרי.

דווקא בני גנץ הפגין השבוע התנהלות מדויקת, ממלכתית, מקצועית ושקטה. אין קרבות קרדיטים, אין מהומה במטכ"ל, אין הדלפות מיותרות, יש מיקוד במטרה ועושה רושם שיש בעל בית על המגרש. גנץ נותן לכוכבי לעבוד ומרגיע את המערכת, בדיוק הפוך ממה שמעולל לה מלאך החבלה מבלפור.

ישראל זקוקה למנהיגות. למנהיג שנסמוך עליו. לאיש ישר שנאמין לו. למישהו שיוכל לקבל את ההחלטות הקשות כל כך הממתינות לנו. למישהו שיפרוץ את מעגל הקסמים שאליו נקלענו. יטפל בבעיית המיעוט הערבי, יטפל בבעיית עזה, ירפא את הפצע הפנימי, יפסיק את השיסוי וההסתה, ישקם את שלטון החוק והדמוקרטיה.

בנימין נתניהו אינו המנהיג הזה. הוא יכול היה להיות, בצעירותו, לו רתם את תכונותיו וכישרונותיו לטובתנו, ולא לטובת עצמו והפראנויות שלו. מנהיג אמיתי ופטריוט היה כבר מזמן שם את המפתחות והולך הביתה. מאפשר לליכוד להעמיד מועמד ראוי לראשות הממשלה, שכמעט כל המערכת הפוליטית מוכנה להתיישר מאחוריו. נתניהו לא יעשה את זה. כפי שניבא בזמנו נשיא המדינה ראובן ריבלין, נתניהו ישרוף את כל ישראל על יושביה כדי לשרוד. זה גם מה שאמרה בזמנו הגברת, בהקלטה המפורסמת ההיא. ובכן, הנבואה מתגשמת. הכל בוער. תרחישי האימה מתגשמים. ונתניהו? ממשיך להיאחז בקרנות המזבח העולה בלהבות ולנגן בכינור. ואין מי שייגש אליו ויגיד לו: ביבי, די, זה נגמר. שחרר אותנו.