בזכות חופש הביטוי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבייש ולהשתלח

1. חופש ביטוי

יש משהו מוזר בכך שבהרבה היבטים מצבנו משתפר, בייחוד כשבוחנים אותו יחסית למה שהיה לפני 50 או 100 שנה, אבל היום אנחנו מתעצבנים יותר. מוזר, אבל גם לא מוזר. יש לנו מיזוג אוויר בקיץ, דירות מרווחות יותר, יותר תנאים סוציאליים, אוכל טעים יותר ורפואה מתקדמת יותר, אבל לצד כל זה, יותר מדי אנשים עובדים בלעצבן אותנו. רוחשת סביבנו חבורה גדולה של אנשים שרוצים מאוד שנאמין בהם, ולשם כך הם כל הזמן עסוקים בלהראות לנו כמה האחרים עובדים עלינו, עושקים אותנו, משקרים לנו, מנצלים אותנו, ועד כמה הם היחידים שבאמת דואגים לנו. תכלס, מעצבן.

מה שכן, גם לנו יש היום הרבה יותר אפשרויות לעצבן אחרים. מישהו הרגיז אותך? לרשותך לפחות שלוש דרכים זמינות ללכלך עליו ברבים ולרוקן עליו את כל הזעם שלך. מצד אחד זה מצוין, כי כל מי שנעשה לו עוול יכול להתבטא בעניין ולגייס תמיכה מעוקביו. מצד אחר, האם כל עוולה קטנה שנגרמה לנו דורשת ביטוי פומבי כזה?

אנחנו נוהגים לדבר על חופש ביטוי כקדוש ומושלם, אבל כשהמושג "חופש ביטוי" הומצא, הרקע לו היה המוני אנשים שבאמת לא יכלו להביע את דעתם. הם חונכו להיות כנועים, בדיוק הפוך מאיתנו. הם חיו בתקופה שבה אף אחד לא זעק חמש פעמים ביום שסותמים לו את הפה.

תחשבו על אמריקה הגזענית, איטליה הפשיסטית או רוסיה הסטליניסטית. חופש הביטוי בא במקור לאפשר לבני אדם להביע דעה מבלי לחשוש לחייהם, לשלמות גופם או לבני משפחתם. היום נדמה לנו שחופש הביטוי משמעו להגיד כל דבר שחולף לנו בראש, ולא משנה כמה בוטה, דוחה או פוגעני הוא. לא רק זה, אנחנו מצפים לקבל בתמורה השתחוות והכרת תודה על כך שניאותנו לומר את "האמת שלנו". האמת? קצת מוזר.

ב־2021 כולנו שיפוטיים, כולנו פותחים ג'ורה לפעמים, משתלחים עם דעות קדומות ובשפה בוטה, יודעים לפגוע עם חץ מורעל ובדיוק אכזרי, ממש באמצע הלב. הרשתות החברתיות אפשרו לכל אדם חופש ביטוי מוחלט, כמעט ללא אחריות להשלכות. כל קללה שפעם היינו מסננים בשקט מתחת לשפם ושוכחים אחרי כמה דקות, הופכת היום למסר חשוב ששולח אדוות לעולם.

צריך לזכור מאיפה רעיון חופש הביטוי התחיל ואיפה הוא נמצא עכשיו. לפעמים, כשרואים אותו משתולל ככה ברשתות החברתיות, אי אפשר לא להתגעגע לתקופה שבה היינו עושים את זה בשקט, מאחורי הגב.

2. חשיבה ביקורתית

אם יש משהו שאי אפשר להגיד על הישראלים ב־2021, זה שיש לנו מחסור בביקורת. תוססת, מנומקת, מגוונת, מתפרצת - אנחנו עם של מבקרים. הבעיה היא שזה לא מצביע על כך שאנחנו חכמים ומיישמים חשיבה ביקורתית. זה בעיקר אומר שאנחנו עצבנים וממהרים לתקוף.

חשיבה ביקורתית מוגדרת כפעילות רפלקטיבית שקולה ומעשית, שכוללת גם דרכים חלופיות לראות בעיה ולהציע פתרונות. המטרה המוצהרת שלה היא להתפתח כאנשים הוגנים, אובייקטיביים ומחויבים לבהירות ולדיוק. אז מה, נראה לכם שאנחנו שם עם הביקורתיות שלנו? די ברור שהתשובה היא לא. אפילו לא קרוב.

הביקורת הישראלית אכן מפותחת, ברוך השם, אבל אנחנו לא פועלים מתוך ביקורת שבאה כדי לשפר. הביקורת שלנו באה בעיקר במטרה לסנוט, לצאת צודקים ולקטר. כאילו מטרתנו היא להיראות חכמים ולאו דווקא באמת להיות כאלה. נסכים שביקורת חכמה אמורה להגיע מתוך ידיעה של מה אתה רוצה ולא רק מתוך ידיעה של מה אתה לא רוצה. הרי תמיד אפשר למצוא איזה פגם ו"לבקר".

נדמה שהיכולת המשופרת להתבטא גרמה לכולנו להשתפר בעיקר בדיוק מופלא של כל מה שלא נראה לנו, לא בא לנו טוב ואינו לטעמנו. אבל האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים להשיג בביקורת שלנו? או שבכל פעם אנחנו רוצים משהו אחר?

בתחילת הקורונה, למשל, ביקרנו כל החלטה בלי ממש לדעת מהי ההחלטה הנכונה, פשוט משום שעוד לא היה לנו מידע. בלי קשר להתנהלות השערורייתית של נבחרי הציבור בזמן המגיפה, וגם אם חלק לא קטן מהביקורת התברר בדיעבד כמוצדקת, היא לא באה מתוך ידיעה של דרך אלטרנטיבית טובה.

גם בנוגע לנבחרי ציבור, לא נראה שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. כשחברי כנסת בודדים ואנונימיים בולמים מהלך פוליטי מכריע של מפלגתם, הביקורת שלנו היא שאין מספיק מנהיגות. לעומת זאת, כשיש מנהיגות ואף אחד לא פוצה פה וסותר אותה, אנחנו באים בביקורת שאין מספיק דמוקרטיה. ברור שפתרונות קצה הם בעייתיים ודרוש מינון בין השניים, אבל האם יש לנו קצה של מושג מהו המינון הנכון? למה, בעצם, אנחנו לא מתמקדים בשאלה הזאת?

אחרי שהתפרקה הממשלה, הן גנץ והן נתניהו באו בתלונות לתקשורת. חלק ניכר מהתלונות היו מן הסתם מניפולטיביות, ואנחנו גם נוטים לומר שאם אתה לא יכול לסבול את החום, עליך לצאת מהמטבח. מצד אחר, שווה להיעצר לפעמים ולשאול אם לא הבערנו את המטבח הזה קצת יתר על המידה. בסוף ביקורת יתר לא באמת משפרת, אלא מבריחה אנשים טובים מהזירה. מי שיכול לעמוד בקיתונות כאלה הם בעיקר אנשים שאין להם מה להפסיד או חסרי כל רגישות כי יש להם עור של פיל. יכול להיות שמשהו בדרך שבה אנחנו מגדירים חשיבה ביקורתית דורש איזה תיקון בסיסי?

3. אומנות הוויכוח

בלי שהתעכבנו על כך יותר מדי, נוצר לנו סטנדרט חדש של ויכוח. אם מישהו יטען משהו בנוגע לכפייה דתית, לדוגמה, או להתערבות המוגזמת של מיעוט רבני בניהול המדינה, מיד יחזירו לו שהכפייה של בג"ץ היא גרועה יותר. או אם מישהו יגיד שהפוליטיקאים איבדו כל רסן בהכפשות שלהם, מיד יגידו לו שהעיתונאים גרועים יותר. ולהפך.

אנחנו מאשימים זה את זה ב"ווטאבאוטיזם". כלומר, ברגע שטוענים משהו כלפיך, הטיעון הנגדי המנצח מתחיל במילים "רגע, אבל מה עם…". זאת דרך מצוינת להתחמק מתשובה עניינית ולהחליף לנושא נוח יותר.

הבעיה היא שכך נראים מרבית הוויכוחים שאנו מנהלים. אין להם שום תכלית כי אנחנו לא ממצים שום נושא. הפכנו מומחים בוויכוחי ווטאבאוטיזם שבהם אף צד לא בא להקשיב, אלא להשתמש בטיעוני הצד השני רק כדי להתחפר עמוק יותר בעמדותיו. כך אנחנו לא באמת מתווכחים אלא מתנצחים, ונדמה שהדיבייט הישן והטוב פס מהעולם. מי משתמש בו היום? ומי מטומטם מספיק כדי לענות תשובה עניינית כשתוקפים אותו?

הוויכוח הפך מדיון למלחמה. במלחמה מתמקדים בטקטיקות במקום במהות, מקצינים את מחנאות ה"אנחנו" ו"אתם", והתוצאה האפשרית היחידה של דיון כזה היא בינארית - ניצחון מרהיב או תבוסה משפילה. די ברור שאף אחד אינו מעוניין בתבוסה משפילה גם אם יבין שטעה, ולכן נשתמש בכל טקטיקה (ובמיוחד בווטאבאוטיזם) כדי לא להביא את עצמנו למצב כזה. אין פלא שאנחנו מרגישים תקועים במרבית הוויכוחים שלנו. ברובם כבר אין טעם, הם מעין שידורים חוזרים שמביאים לאותו מבוי סתום פעם אחר פעם.

הדבר הגרוע ביותר בהתנצחות שהחליפה את הוויכוח האינטליגנטי הוא שאי אפשר ללמוד ממנה. בוויכוח אמיתי אפשר בעצם ללמוד רק מהפסד. הרי אם תשכנע בטיעון שאיתו באת מלכתחילה, המשמעות היא שלא למדת שום דבר חדש. הרווח היחיד האפשרי הוא ליטוף קטן לאגו. בכל זאת, זאת התוצאה היחידה שאנחנו מקווים לה מוויכוח כזה.

איך מתקנים את ההתנצחויות כדי שישובו להיות ויכוח? הנה תרגיל נחמד לוויכוח הבא: לנסות להחמיא למי שהתווכחנו איתו עם אמירה כמו "העלית נקודה מעניינת, אנסה לחשוב עליה. שווה להתאמץ לשנות קצת את הגישה. הרי עם ויכוחים כמו שיש לנו היום, אנחנו מייצרים בעיקר עוד סבב של תסכול ועצבים, ולכן די ברור למה אנחנו לא פותרים שום דבר.

4. מעקב הדדי

לאחרונה נדמה שהולך וגובר מספר ניסיונות הפישינג במייל ובטלפון. ההונאות עילגות פחות משהיו פעם ומתוחכמות יותר. מעורך דין לונדוני שמודיע בשפה שבורה על מוות פתאומי של קרוב משפחה שלא ידעת על קיומו והוריש לך מיליונים הגענו לזיופים די מדויקים של הודעות על סכום פעוט שצריך לשלם עבור חבילה שהגיעה בדואר או עדכון פרטים כדי לממש קופת גמל ששכחת מקיומה. בכל פעם שאנחנו שומעים על גניבת כתובות מייל וטלפונים מפייסבוק או כל אתר אחר, המשמעות היא עוד ניסיונות הונאה כאלה, שמן הסתם יהיו כמה מסכנים שיאמינו להם.

כולנו יודעים שעוקבים אחרינו בהמון אמצעים, בין אם בכלים דיגיטליים שבוחנים כל קליק וכל מילה שיוצאת לנו מהפה כדי לנסות למכור לנו משהו רלוונטי ובין אם בטלפונים ניידים שהפכו למכשירי הקלטה המוניים או במצלמות אבטחה בכל פינת רחוב. האח הגדול כבר מזמן נמצא כאן, אבל לרובנו לא באמת אכפת. הכל בסדר כרגע, ואין לנו זמן או עצבים לעסוק בזה.

הבעיה היא שככל שיש מעקב הדוק יותר על ההתנהלות שלנו, כולל מעקב אחרי הדעות והנטיות הפוליטיות באין־ספור סקרים והתבטאויות ברשתות החברתיות, לנו כאזרחים יש פחות ופחות כלים שבעזרתם אנחנו יכולים לעקוב אחרי הפוליטיקאים. משהו מאוד לא בסדר במשוואה הזאת.

לכאורה, מעולם לא היה לנו יותר מידע על נבחרי ציבור ומוסדות שלטון, ומעולם לא הייתה יותר שקיפות. אבל הכמות הגדולה של המידע מתעתעת, משום שאיכות המידע ירודה מאוד. המציאות בשטח היא של יותר דיסאינפורמציה מאינפורמציה, ובין אם מדובר בפייק ניוז בוטה ובין אם בסתם מניפולציות, אין לנו דרך אמיתית לבחון כל הזמן את איכות המידע שנחשף בפנינו.

גם כשאנחנו מקבלים מידע מאמצעי תקשורת ממוסדים, הדיכוטומיה של השנים האחרונות יצרה מצב שבו אנחנו מאמינים רק לאנשי שלומנו ו"סולחים" להם על כך שהם מוטים, מכיוון שהם מוטים ל"טובתנו". הכלים המוסכמים נשחקו, השאיפה לאובייקטיביות מתה.

המשמעות שהתקבעה מתחת לכל הכאוס התקשורתי הזה היא שלמרות היכולת הטכנולוגית שהתקדמה פלאים, אין לנו כלים אובייקטיביים מוסכמים שעל פיהם אנחנו בוחנים את תפקוד נבחרי הציבור. נלך לדוגמה הפשוטה ביותר: תקציב המדינה. מאות מיליארדים שמרוב דיווחים, כותרות ופרשנויות, אנחנו לא באמת יכולים לעקוב ולדעת בבירור למה או איך הם מחולקים. מישהו מבין מה באמת קורה שם?

הנרטיבים והעובדות האלטרנטיביות חירפנו אותנו לגמרי. עם כל אמצעי המעקב המתוחכמים שיש לנו היום, איך זה ייתכן שאנחנו לא באמת יכולים לערוך מעקב בהיר ומוסכם על כספים ציבוריים? בדיוק כפי שעורכים מעקבים מדויקים ומתוחכמים עלינו, חייב להיות מערך אובייקטיבי שיעקוב אחרי נבחרי הציבור ומוסדות השלטון, ולא באופן שיאפשר לפרש ביצירתיות את המספרים לפי הטיה פוליטית. ללא הכלי הזה אין איזון, ויש יותר סיכוי שהמעקב השיטתי אחרי אזרחים ינוצל לרעה ויופנה נגדם. זה תיקון חשוב. כמה קשה להגיע לכלי מוסכם?