לפני מספר חודשים הגעתי במסגרת העבודה שלי למוסד לימודי כלשהו, אי־שם בארץ - מיד תבינו את הסיבה לעמימות. במוסד הזה מתקיים חיבור נדיר למדי בין תלמידים יהודים ישראלים לערבים ישראלים ואפילו לפלסטינים מיהודה ושומרון. באחד המסדרונות הבחנתי בתמונת מחזור גדולה, שעליה התנוססו תמונותיהם ושמותיהם של המשתתפים. מחזה מרנין לעין - גברים ונשים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים - כולם צמודים ומחייכים כאילו סיימו עכשיו את הג'וניור היי באיזו עיירה אמריקאית מהסרטים.

באופן הכי טבעי שלפתי את הטלפון, בכוונה לצלם את התמונה. בראש כבר התחלתי לנסח את הכיתוב שאוסיף לה בפייסבוק. משהו אופטימי על דו־קיום שמתרחש מתחת לאף שלנו וגו'. אבל עוד לפני שהספקתי ללחוץ על כפתור הצילום, שעטו לעברי שתי דמויות מבוהלות. האחד - סטודנט פלסטיני שצחקתי איתו רק דקות ספורות קודם לכן. והשנייה - מנהלת באותו מוסד חינוכי. שניהם צעקו בעברית מבוהלת: אל תצלם!

קפאתי לרגע במקום, המום מהדרמה, עד ששניהם הסבירו לי שאסור בתכלית האיסור לחשוף את שמותיהם ותמונותיהם של הסטודנטים הפלסטינים, שמא יבולע להם ולמשפחתם. הבחור הפלסטיני סיפר שכמעט כולם המציאו סיפור כיסוי כלשהו - לימודים בירדן, למשל - כדי לתרץ את היעדרותם לאורך תקופה כה ממושכת. העיקר שלא יידעו שהם לומדים עם האויב. האכזבה שלי עוד התגברה, כשהבנתי שיש גם מספר ערבים ישראלים שהעדיפו להסתיר את דבר הלימודים שלהם במקום.

אני יוצא מהנחה שחלק גדול מהאנשים שמכירים את אותם תלמידים לא היו כועסים עליהם אם היו מגלים את האמת. יכול להיות שמדובר אפילו ברוב. אבל הפחד שלהם מפני המיעוט הקולני, האלים, הקיצוני הוא שהכריע. והוא גם הסיפור הנצחי של הפלסטינים, בכל הנוגע ליחסים שלהם איתנו.

זה מתחיל, אם תרצו, בתגובות על תוכנית החלוקה. לא מעט פלסטינים פרגמטיים תמכו בתוכנית הזו, כולל דמויות מפתח כמו אמיל חביבי. אבל הקו הקיצוני והמיליטנטי של המופתי אל־חוסייני ניצח. איך זה נגמר? כולם יודעים. ההמשך היה ב"שלום של אמיצים", שכרתו ערפאת ויצחק רבין באוסלו, שנגדע בגלל הפחדנות של ערפאת מפני הקיצונים הפלסטינים. זו שמנעה ממנו מללכת עד הסוף. וכנ"ל לגבי ועידת אנאפוליס ב־2008, בהשתתפות אבו מאזן ואהוד אולמרט - ככל הנראה ראש הממשלה הישראלי שהלך הכי רחוק בהצעותיו לצד הפלסטיני. ברגע האמת אבו מאזן נבהל וחתך.

את ההמשך הישיר לתסמונת הזו, של הפחד הפנימי המצמית מפני קיצונים בחברה הערבית, חווינו במלוא עוזו בשבוע שעבר. כנופיות של פורעים השתוללו ללא הפרעה בלוד, בעכו, בחיפה, ובתוך יישובים ערביים שישראלים נכנסו אליהם בטעות. אני מכיר באופן אישי שלושה סיפורים כאלה, על כמעט לינץ' שנעשה בגלל הכוונה של ווייז אל תוך כפרים מוכרים בגליל ובאזור זכרון יעקב.

ועדיין, למרות אובדן הרסן הזה חלפו כמה ימים טובים עד ששמענו אמירות של בכירים במגזר הערבי נגד המהומות. וגם כשהן נאמרו, זה נעשה בפליק פלאק מילולי, בסגנון עדות איימן עודה, שמנסה לרצות את כולם. וחלילה לא להצטייר כמפויס מדי בעיני הציבור הפלסטיני.

וכאן הטרגדיה הגדולה. ישנה הקלישאה הזו, שגם אני מרבה להשתמש בה כסוג של היאחזות בתקווה, שאומרת - המתפרעים הם רק מיעוט בתוך המגזר הערבי. אל תשכחו את הצוותים הרפואיים, את המלחמה המשותפת בקורונה וכו'. אבל גם אם נניח שהקביעה הזו נכונה עובדתית, הרי שכל עוד הרוב מפחד מהמיעוט, לא מסוגל לצאת נגדו ומאפשר לו להכתיב את הטון - אז גם הרוב אשם.

כמובן, במאורעות האלה היו גם פורעים יהודים. משוקצים. כאלה שגורמים לי לבושה עמוקה. אבל הם עדיין מיעוט, לא רק בהיבט המספרי, אלא גם באופן שבו החברה הכללית מתייחסת אליהם. אפילו בצלאל סמוטריץ' הקיצוני והגזען הזדרז להוציא הודעת גינוי ברורה וחד־משמעית על הלינץ' הארור שעשו יהודים בבת ים. מתי כבר יישמע קול ברור ולא מתנצל מתוך המיינסטרים של החברה הערבית, שיכריז שאלימות היא לא אופציה לגיטימית? 

על הסכין

01
קשה שלא לשים לב שבמוקדי המהומות בערים מעורבות כמו לוד ויפו היו מעורבים גרעינים תורניים של יהודים דתיים שהשתקעו שם. מטרת הגרעין ביפו, למשל, היא “הגברת זהות יהודית ציונית עמוקה" בעיר. מדובר בעצם בהתנחלויות לכל דבר, שמפירות את האיזון הרופף ממילא שהיה קיים לפניהן. למה שלא יתיישבו בנגב, לעזאזל?

02
יש משהו מגוחך, כמעט מקומם, בהתפארות של דובר צה"ל בחלק ממה שהוא הגדיר כ"הישגים" צבאיים בעזה. כשחיל האוויר האימתני ביותר במזרח התיכון חג באין מפריע מעל עיר, תמונות של לפני ואחרי הפלת רב־קומות הן לא הישג. לכל היותר, ניסיון להראות לציבור הישראלי המתוסכל שגם בצד השני חוטפים.

03
דבר אחד ברור, בתוך ים העניינים הכאוטיים והלא ברורים של העת האחרונה. אם למישהו הייתה אשליה שהבעיה הפלסטינית תיפתר מעצמה, ושהסכמים מול מדינות כמו דובאי מוכיחים שהיא שולית ולא מעניינת אפילו את הערבים, הרי שמה שקרה עכשיו הוא קריאת השכמה כואבת. הבעיה הפלסטינית לא הולכת לשום מקום, היא רק מתעצמת.