כותב שורות אלה נולד בארצנו האהובה לפני 84 שנה. חשתי על בשרי את כל המלחמות שמתחוללות בקרבנו מאז יצאתי לאוויר העולם. כבר בשנת הלידה שלי, 1936, התחוללו בארץ מאורעות שבהם פורעים ערבים ביקשו לעשות שפטים ביהודים, והבריטים ששלטו אז בארצנו עמדו מנגד. רק חדלתי מלינוק את חלב אמי, וכבר פרצה מלחמת העולם השנייה, שהשמידה את אחינו בארצות אירופה, אבל גם התקרבה לארצנו עד כדי כך שהיו כאלה שהחלו בחפירות הגנה לקרב האחרון.
חלפה הלכה מאיתנו מלחמת העולם, ונשמנו לרווחה, והוקמה המדינה. שוב התחוללה מלחמה במלוא עוזה, היא מלחמת התקומה. עמדנו לאבד לא רק את ארצנו אלא גם את חיינו, כאשר מכל עבר נהרו אלינו צבאות ערב בהחלטה נחושה להשמידנו. ניצחנו, וכבר החלו לנגוס בנו שוב אירועים של הרס ומוות. וכאשר עמדו לכלותנו ניחתה עלינו מלחמת ששת הימים. ניצחנו. רק התאוששנו ובאה מלחמת יום הכיפורים. אבוי לנו, הרס ומוות עטו עלינו מכל עבר. שוב התגברנו על אויבינו, ומה ציפה לנו? מבצעים צבאיים בזה אחר זה; מלחמות קטנות וקרבות מכל עבר. מבצעים שנשאו שמות כגון עופרת יצוקה, שבהם חדרנו לעומק שטחי האויב. עוד ועוד קרבות ומלחמות, ואין עוצר בעדם.
הצלחנו לגבור על גדולי אויבינו וכרתנו ברית שלום עם מצרים וירדן, וכאן בתוככי ארצנו קמים מקרב ערביי ישראל ומאיימים עלינו. ערביי ארצנו, אחים לטוב ולרע, מהססים בחלקם. לאן מועדות פניהם?
אנחנו שואלים את עצמנו: מתי ניחלץ מהמבוך נטול הדרך והמוצא? הרי הוא נמשך ללא הפוגה. כל מאמצינו למצוא מסילות ללבם של אחדים מתוקפינו התנפצו אלי חומת ההתנכרות והאיבה. האם תימצא דרך להשכין שלום בינינו, תושבי מדינת היהודים היחידה בתבל כולה, לבין אלה המבקשים להשיבנו כנרדפים אלי גולה? מה עוד ניתן לעשות? האם הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית יקרבו את השלום? הרי האוכלוסייה המעורבת תהיה תמיד שטופת חרדה שמא ניצוץ קל שבקלים יבעיר שוב בעירה.
אנחנו מורטים את שיער ראשנו בנהמת ייאוש ושואלים: עד מתי? עד אנה? ואנחנו מרכינים ראש בפני המציאות העגומה בידיעה כי היא תימשך עוד לתקופה ארוכה. יש להשלים איתה ולמצוא דרך של פשרה על מנת להמשיך לנהל את חיינו ללא פחד ומורא. נקווה כי הממשלה המתייסרת עדיין בחבלי הקמתה תסתער בהצלחה על התהום הפעורה ותמצא גשר של תקווה והצלה.