בימים אלו מלאו מאה שנים למאורעות תרפ"א. "מאורעות". כך קראו בימי המנדט למתקפות הרצח של הערבים נגד היהודים בארץ ישראל. הגל המאורגן הראשון התחולל בתרפ"א (1921) והחל בטבח יהודים ביפו. ובין 47 הנרצחים - הסופר יוסף חיים ברנר. את הגל הבא, בתרפ"ט (1929), כבר הנהיג המופתי של ארץ ישראל, אמין אל־חוסייני. בפקודתו יצאו הערבים להתעלל, לשרוף חיים, לאנוס ולרצוח בירושלים, בחברון, בצפת, במוצא, בחולדה. יישובים יהודיים נחרבו ו־133 יהודים נרצחו.
בתרצ"ו־תרצ"ט (1936־1939) ארגן אל־חוסייני את גל "המאורעות" הגדול, שנועד להיות גם מרד מזוין בשלטון הבריטי, מסע רצח לחיסול יריביו הפוליטיים ממשפחת נשאשיבי - וטבח ביהודים. כ־450 נרצחו בתקופה זו. כבר בראשית "המרד" הכריז אל־חוסייני על "שביתה כללית", שנמשכה כחצי שנה.
בארץ ישראל חיו באותם ימים כמיליון ערבים. חברי הכנופיות מנו אלפים אחדים. לכל היותר עשרת אלפים, אם נמנה גם את המתנדבים מארצות ערב. פחות מאחוז אחד השתתפו בפועל במעשי הרצח. בלשון ימינו: קומץ. אספסוף קטן. אבל "הקומץ" הזה קבע את מהלך ההיסטוריה. אל־חוסייני עצמו ברח מהארץ ב־1937, ושלח ארצה תגבורות וכספים. גם גרמניה הנאצית מימנה חלק חשוב מפעולות הכנופיות הערביות.
בימי מלחמת העולם השנייה מצא אל־חוסייני מקלט בחצרו של אדולף היטלר בברלין. שם עסק בגיוס מתנדבים מוסלמים ליחידות האס־אס וקיווה להוביל את השמדת יהודי ארץ ישראל כשיכבשו הגרמנים את הארץ. הוא היה ראש "הקומץ", והמנהיג הבלתי מעורער של ערביי ארץ ישראל.
לפני כעשרה ימים, ביום ירושלים, ירו הערבים מעזה רקטות על בירת ישראל. אבל פרעות תשפ"א החלו עוד לפני כן. הערבים, ועוזריהם מקרב היהודים, השתוללו בשכונת שמעון הצדיק בירושלים כבר שבועות ארוכים לפני כן. הם גם הציתו כלי רכב של יהודים בלוד, הפיצו ברשתות החברתיות את "טרור הטיקטוק" שלהם ותקפו "מתנחלים" יהודים ביפו.
רק מי שעצם עיניו מראות את ההידרדרות וההסלמה וניסה "להכיל" אותה - רק הוא יכול לראות בירי על ירושלים את מהלך הפתיחה של מאורעות תשפ"א. אבל הכניעה לערבים בשער שכם, בהר הבית, בצעדת הדגלים ביום ירושלים - היא שהקדימה והיא שהזמינה את המתקפה עלינו.
במקביל, ובתיאום מלא עם מתקפת הרקטות מעזה על כל רחבי הארץ, הצטרף הגיס החמישי הערבי למלחמה בגל השתוללות רצח ברחובות ירושלים, לוד, רמלה, חיפה, עכו ועוד. וכשהצליחה המשטרה סוף־סוף לעצור את הפרעות - הכריזה ועדת המעקב של ערביי ישראל על "שביתה כללית".
מעשי אבות - סימן לבנים. במאורעות 36'־39', גל הרציחות הראשון הוביל לשביתה הכללית. גם אז הרוצחים היו המעטים – והשובתים, כלל האוכלוסייה הערבית. וכל מי ששבת הביע בכך את תמיכתו ברוצחים.
כאז - כן עתה.
# # #
שמאלנים ותמימים למיניהם טוענים בלהט שרוב ערביי מדינת ישראל רוצים להשתלב. לחיות בדו־קיום. רק קומץ פורעים (שם חיבה למחבלים) הם המשתוללים בערים המעורבות, בנגב ובגליל.
קשה לבחון את צפונות לבם של ערביי ישראל. אפשר לדון אותם על פי מעשיהם והצהרות מנהיגיהם. ושביתה כללית, גם ליום אחד, כהזדהות עם "ההתנגדות" כמפגן כוח וכאזהרה - היא מעשה. 95% מבעלי העסקים הערבים נענו לקריאת ההנהגה לשבות. גם רבים מהעובדים הערבים לא הגיעו לעבודתם ביום שלישי השבוע. בכך הביעו את הזדהותם עם חמאס ועם הפורעים ברחובות. הם דורשים שצה"ל יפסיק לתקוף את המחבלים, ושהמשטרה (שגילתה אוזלת יד פושעת בימי הפרעות הראשונים) תפסיק להפריע להם להרוג יהודים ברחובות; או לשרוף בתי כנסת, בתים ומכוניות.
הפסקת האש קרובה. בעוד ימים אחדים תצליח המשטרה גם להחזיר את השקט לרחובות, לעצור חלק מהרוצחים, ואת מקצת המחבלים שניסו ולא הצליחו לרצוח, והארץ תשקוט שוב. לחודש או לשנה. אבל כשישרור השקט, ישובו היהודים שאינם־רוצים־לזכור לקשקש על דו־קיום. כי הרי "רק קומץ טרוריסטים משני הצדדים" אשמים בהתלקחות. אבל לא חשוב כמה רוצחים ערבים השתוללו ברחובות: חשוב כמה מערביי ישראל הזדהו איתם בשביתה הכללית.
אבל יש יהודים רבים בישראל שאינם מוכנים שהמיעוט הערבי יכתיב למדינה באלימות רצחנית את מהלכיה. הם צריכים לקנות רק בחנויות המניפות דגל ישראל גדול בשעריהן. בימי השביתה הממושכת ב"מרד הערבי הגדול" השתחרר המשק היהודי מתלותו בכלכלה הערבית. הוקם נמל תל אביב, והיישוב היהודי הגיע לעצמאות כלכלית בתחומי החקלאות, המסחר והתעשייה. אולי גם הפעם ילמדו ערביי ישראל כי השביתה הכללית שלהם גורמת ליהודים רבים שלא להזדקק לסחורתם או לשירותיהם.
הצעד המשלים צריך להיות פיטורי כל מי שהשתתף בשביתת ההזדהות עם אויבי ישראל. ודאי יקומו הרבה שמאלנים ואנשי "זכויות האזרח" ויטענו כי יש בכך פגיעה בחופש הביטוי ובזכות השביתה. ממבט ראשון יש לכאורה טעם בדבריהם. אך רק לכאורה. ובמבט שני קל לראות כי טענה כזו יכולה לנבוע רק מתמימות, היתממות או טמטום.
70% מנהגי המשאיות הכבדות בארץ הם ערבים. בשעת מלחמה כוללת מגויס כל מערך ההובלה הזה לצורכי הביטחון והאספקה האזרחית. שביתה כללית של ערבים במלחמה תגרום פגיעה קשה באספקה לצה"ל ולמשק האזרחי. ועוד: חלק חשוב מעובדי התברואה ואיסוף האשפה, פועלי המאפיות והרוקחים בארץ - הם ערבים.
אין מדינה שפויה שתסכים שגיס חמישי בתוכה יוכל לשתק אגפים חשובים וחיוניים במשק שלה בזמן מלחמה, לפגוע באספקת הלחם או לגרום להררי אשפה להצטבר, בטענה כי בשם "זכות השביתה" - גם בשעת מלחמה זכאי מיעוט עוין לפגוע במשק.
ולכן, כשהמיעוט הערבי מכריז על שביתת הזדהות עם אויבי המדינה - זה הזמן שבו המדינה צריכה להודות לוועדת המעקב של ערביי ישראל על שהדליקה את נורות האזהרה האדומות. אם היום יפוטרו השובתים, יבינו האחרים את כללי המשחק.
מי שירצה להזדהות עם אויבינו בשעת מלחמה, יתקשה מאוד למצוא עבודה בארץ; יצטרך להסתפק בעבודה ב"מגזר" או במה שיציעו לו נותני עבודה מקרב השמאל הישראלי הקיצוני, המסרב בעקביות להתבונן נכוחה בפני המציאות.
ביום שערביי יו"ש יצאו ל"יום זעם", וערביי ישראל הכריזו על שביתה כללית - מצאה חברת סלקום זמן מתאים לצאת לשביתת הזדהות. לא עם חמאס כמובן, אלא כמחאה נגד "האלימות של הקיצונים" ובקריאה ל"דו־קיום, אחווה ואהבת חינם". בסיסמאות דומות השתמשו ארגוני השמאל הקיצוני כשיצאו להפגין נגד ממשלת ישראל במלחמות ובמבצעים קודמים. כל אלו שלא יכלו לסבול שישראל מכה באויביה.
מועצת מטה בנימין הודיעה על התנתקות מסלקום. גם צרכנים רבים הודיעו כך, ומניית החברה ירדה ב־2%. כל מי שאינו מוכן לסבול חברה המזדהה עם אויביו בשעת מלחמה רשאי כמובן למצוא חברה אחרת שתספק לו שירותי תקשורת נקיים מפוליטיקה שמאלנית. זה היתרון במשק תחרותי.
בימי המנדט יצאו הערבים למסעות הרצח שלהם כי ידעו "אל־דאוולה מעאנה" – "הממשלה איתנו". הממשלה היום רופסת בתגובותיה כלפי פנים ולא חותרת לניצחון על חמאס, אך ודאי אינה תומכת בפורעים הערבים. בידי האזרחים ובידי המדינה לוודא כי "המרד הערבי הקטן" בימינו - לא יהפוך לעוד "מרד ערבי גדול".