העיתונות הישראלית הזדעזעה, ובצדק, מהמתקפות הברוטליות על עיתונאים בשבועיים האחרונים. מסתבר שעברנו באלגנטיות מקללות לאמנון אברמוביץ' ו"ערוץ אל־ג'זירה" שבו הוא משדר, למתקפה פיזית על אילה חסון בלוד, התנפלות באמצעות חפצים קהים על צוות כאן ביפו והצמדת מאבטחים לשדרנים בערוץ 12 בעקבות איומים על חייהם. העיתונות תקשרה את האלימות כלפיה לציבור, למען יראו ויבינו מה לעזאזל קורה פה, אבל נראה שמה שהעסיק יותר את הציבור השבוע הוא האזעקות, הדיווחים המקוממים על שנאת ישראל בחו"ל, הטריבונה שקרסה בגבעת זאב והירי לעברנו מלבנון.

עד כמה לציבור אכפת מעיתונאים? כבר שבוע מתפרץ פה גל של זעם כלפי "התקשורת", ובפרט כלפי מהדורות החדשות בטלוויזיה, בגלל הדיווח המוטה. זה התחיל משידור הלינץ' בבת ים בלופ בלתי נגמר בשבוע שעבר, ובמטח של פוסטים שהתקוממו נגד הדגש המוגזם שהתקשורת שמה על האלימות היהודית כלפי ערבים בזמן שבמציאות גל האלימות חסר התקדים הוא של ערבים נגד יהודים. עמית סגל יצא עם הכותרת "אין סימטריה", מה שהפך תוך ימים למטבע לשון ולהפצה ויראלית של טבלאות שמוכיחות שעשרה בתי כנסת נשרפו, כאשר שום מסגד לא נשרף, שמאות בתים ומכוניות של יהודים הוצתו לעומת בית ערבי אחד, וכן הלאה. התסיסה רק גברה.

אז אפשר להבין את העיתונאים המבוהלים, זה לא נעים להפוך למטרה נעה. אפשר גם להסכים שישנו קשר סיבתי בין אמירות חסרות אחריות של פוליטיקאים צמאי מנדטים לבין קיצונים שמטרגטים את התקשורת אויבת העם שאינה מודעת להגמוניותה, ולוקחים את החוק לידיים. אבל בתמונה הזו יש חלקים נוספים, פחות נראים לעין.

מה גרם, למשל, להחלטה לשדר חדשות ברצף במשך למעלה משבוע, ולוותר על תוכניות רגילות? לכאורה, מדובר בהחלטה שמחוברת לרחשי העם ולצורך הגובר בחדשות. אבל בפועל, כמות האקטואליה שנדחסת לארצנו הקטנה והעצבנית היא פשוט גדולה מדי. עודף האינפורמציה בתקופות מתוחות פשוט מחרפן אנשים.

איילה חסון על ההתקפה שעברה בלוד על ידי יהודים. צילום: באדיבות חדשות 13

גרוע מכך - ההחלטה לשדר ברצף היא החלטה עדרית של הערוצים. זה מתחיל בחכמולוג אחד שאומר - יש מצב חירום, בואו נשדר ברצף - והערוצים האחרים מיד מתיישרים. הם לא יכולים להרשות לעצמם מצב שבו אזרח כלשהו ירצה להתעדכן וזה יקרה בערוץ של המתחרים. כך, מתוך שיקולי רייטינג, אנחנו מקבלים הרבה יותר מדי חדשות על המסך, כאשר במציאות אין באמת חידושים.

את זמן המסך הזה צריך למלא במשהו - אז כולם מלרלרים את עצמם לדעת. ממציאים נושאים להתווכח עליהם כדי שלא יהיה משעמם, ומזמינים אין ספור אורחים ופרשנים מטעם עצמם, העיקר שיביעו דעה וייצגו איזה מגזר. בניסיון נואש ליצור עניין מחדשות לא באמת נחוצות - מזמינים גם לא מעט קיצונים. כך נוצר מצב של הרבה יותר מדי מידע, ויותר מדי דעות קיצוניות שגוררות ויכוחים עצבניים.

לא בדקתי, אבל אם צריך לנחש - הסרטון של הלינץ' בבת ים שודר בלופ בלתי נגמר, כי הוא פשוט היה החומר המצולם הכי טוב שהיה בנמצא, והיה המון זמן שידור למלא. הרי כל התוכניות האחרות בוטלו, ובמקום קצת אסקפיזם עם "מאסטר שף", הציבור קיבל עוד ועוד ויכוחים בין הפלגים. בלי להרגיש, יוצא שהתקשורת לא פועלת להרגעת האווירה, אלא להפך - מלהיטה את השיח הלוהט והרעיל מדי ממילא.

זנדברג עוזבת את האולפן במחאה נגד בן גביר, קרדיט חדשות 12

בניגוד להשתלחויות הרגילות בתקשורת, והטענות שהיא שופרית מדי או סמולנית מדי (הכל נכון, אגב), הבעיה האמיתית היא שדרוש שינוי תפיסה. לא משום שהעיתונות היא חלילה אויבת העם, אלא משום שהעולם השתנה. הפתרונות הישנים כבר לא מתאימים, כי תקשורת ההמונים השתנתה.

התפיסות העיתונאיות שגובשו במאה ה־18 וה־19 וכשהייתה התרחבות מעיתוני דפוס לטלוויזיה ורדיו במאה ה־20 - היו נכונות לתקופה שבה הייתה כמות מוגבלת של תקשורת. התפיסות האלו המשיכו לשרת אותנו לא רע גם בעשור הראשון של המאה ה־21, אבל עם מהירות האינטרנט והתרבות ערוצי התקשורת והרשתות החברתיות, תקשורת ההמונים שינתה את פניה לחלוטין. המציאות הנוכחית שלה דורשת שינוי של התפיסות ושל החוקים.

כמות מידע גדולה יותר ומהירות גדולה יותר לא בהכרח משרתות את האזרחים. יש לזה איזשהו גבול, ועומס החדשות שהולעטנו בהן בשבועיים האחרונים היו בגדר טו מאץ' אינפורמיישן. בסופו של דבר, זה לא מגביר את הידע אלא את הבלבול. לא גורם לתחושת ביטחון אלא להפך - לתחושת כאוס, עצבים וחוסר ודאות.

לא נעים לבקר את התקשורת בשבוע כזה, ולכן חשוב להבהיר - זה לא בגדר עוד ביקורת על התקשורת החבוטה מכל עבר. זו קריאה לחשיבה מחדש נוכח מציאות שהשתנתה. בין המרדף אחרי הרייטינג למרדף אחר הכותרות ועיני הצופים, בין האיומים והשנאה שמוטחים בה לבין ההתמודדות עם השתלטות הרשתות החברתיות, לעיתונות אין הרבה זמן לעצור ולחשוב.

כדי להתמודד איכשהו עם העומס הזה, אנשי תקשורת הפסיקו להתייחס לביקורת באופן ענייני. אפשר להבין אותם. הנטייה היא לומר ש"אם תוקפים אותי גם מימין וגם משמאל, סימן שאני מאוזן", אבל אולי זה דווקא סימן שהמציאות מאוד השתנתה ושדרושה חשיבה מחדש. כנראה שהגיע הזמן.

הפוליטיקה נגד האזרחים

הדבר העצוב ביותר מכל מה שקרה פה בשבועיים האחרונים, וקרו הרבה דברים עצובים, הוא הדרך שבה המערכת הפוליטית הישראלית התייחסה למנסור עבאס. שנים שאנחנו מתלוננים, ובצדק, על חברי הרשימה המשותפת. חבורת דובוני לא־לא ריאקציונרים וחסרי תכלית, שרק תקעו את העסק (בעיקר עבור מצביעיהם), ולא הגיעו לשום הישגים ממשיים. והנה, בא לו אחד מנסור עבאס, לקח סיכון אישי, התפצל מחבורת הנקמנים הצעקנית, אמר בפירוש שהוא רוצה להפסיק את ההתבדלות כדי להשתלב במערך הפוליטי ולהתחיל לשתף פעולה כדי לשפר את מצב החברה הערבית.

מנסור עבאס (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)מנסור עבאס (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)

איך הגיבו היהודים החכמים? עשו ממנו צחוק. מלשון מאזניים שיכולה לעזור בשינוי פנימי אמיתי בחברה שלנו, כמו טיפול בנשק בלתי חוקי ובצעירים מובטלים, עבאס הפך לכלי משחק. מאורעות השבועיים אחרונים הבהירו שעם האויב בעזה אנחנו יכולים להתמודד וגם עם איראן, אבל מהתקוממות ערבית פנימית יהיה לנו קשה להתאושש. עם צעירים ערבים שפונים לפשע חייבים לנקוט יד קשה, אבל מה עם הרוב שרוצה להשתלב? שרוצה חיים טובים יותר?

לצד היד הקשה חובה ליצור תוכנית שילוב ולתגמל את המתונים, ואצלנו מעדיפים ספינים וחירטוטים פוליטיים. קשה שלא לראות את זה בלי לרצות לתלוש את השערות מרוב תסכול. איך איבדנו את התבונה? הגענו למצב שבו המטרה העיקרית של "מנהיגינו" היא לפרק מתחרים פוליטיים במקום להנהיג לטובה את המדינה.

[email protected]