אחרי הבשורה בעקבות הפסקת האש לפיה הותר שוב ליהודים לעלות להר הבית, כדאי להזכיר כי יש איסור ידוע מצד פוסקים וגדולי תורה מהדורות הקודמים על העלייה והכניסה להר. מי התיר מלכתחילה את העלייה ועל סמך איזו הלכה ביטל את האיסור? לא ידוע. מה שקרה זה, שעניין העלייה להר הבית נשלף מתחומו ההלכתי והוצב במוקד הזירה הפוליטית בישראל. מי שהנחיתו את פולמוס הר הבית לראש השיח הציבורי בישראל, הם חוטאים ומחטיאים במעשה נמהר שהנפגעת הראשונה והמרכזית שלו ובגללו היא דת ישראל והיהדות.
אלה שהלהיטו את הפולמוס, שידרגו את המאבק על מעמדו של הר הבית לכותרות אמצעי התקשורת והפכו את המקום הקדוש והמקודש לקרדום ומנוף לקידום ויישום לאומניות ובתוך כך הפכו מקום קדוש שטח הפקר לפוליטיקאים, מתעלמים –מתוך זחיחות או בגין בורות ואטימות- מהשאלה האמיתית שצריכה וחייבת להעסיק ולהטריד כל מי שדת ישראל ומצוותיה באמת חשובים בעיניו, שהיא: האם עליה ותפילה בהר הבית היא בימינו באמת ובתמים האתגר המרכזי, היעד החשוב והכיסוף הראשון במעלה של דת ישראל ושל שומרי מצוותיה? התשובה היא לא באלף רבתי.
מי שפועלים ומפעילים במטרה להעמיד את המאבק לאפשר ליהודים תפילה בהר הבית בראש דאגתה של היהדות, בראש סולם העדיפויות של מצוותיה ובראש מאוויי לבם של מאמיניה, הם טועים מרה ומטעים את הרבים.
הנושא הנכבד, האמתי והקריטי ליהדות ולנאמניה הוא שאלת העדיפויות והמחויבויות של הדת. בראש סדר העדיפויות – העיליה להר הבית היא בתחתית הרשימה, ואולי כלל לא מופיעה ברשימה. מבחינת היהדות ונוטריה, השאלה היא – מה חשוב יותר לחיזוקה של הדת, מה יסייע יותר להפצת ערכיה היסודיים ומה יתרום יותר להחדרת הבנה למצוות ולצווי היהדות גם בקרב הציבור הלא דתי.
חלק בלתי מבוטל מההצלחה המפוקפקת בהצבת העלייה להר הבית בראש סדר היום הציבור והדתי היא גם תוצאה של הבורות לגבי מה באמת חשוב היום ליהדות ומה באמת קריטי להבטחת שמירת הדת והפצתה.
הר הבית היה בשליטת עם ישראל והיהודים. העלה להר הייתה חופשית ומקובלת. עובדה היא, שעובדה זאת לא מנעה את כיבושה של ירושלים בידי הרומאים ואת חורבן בית שני.
התרעות פיקוד העורף