"כגודל הציפיות כך גודל האכזבה", מלמלתי לי בעצבים ביום שישי לפני שבועיים. הייתי אחרי שבוע מטורף בעבודה. בסופו חיכתה לי הבטחה לארבעה ימים של סוף שבוע שחובר לחג שבועות. והנה - יורים. אזעקות ברוב חלקי הארץ חיסלו את רוב התוכניות שלי, אפילו את הפשוטות, כמו לרבוץ מול המסך בלי שיקיא עליי את החדשות.
אני מודה שצריך מידה של אגואיזם וכנראה גם של ילדותיות כדי לראות את המראות הקשים ולהצטער בעיקר על העובדה שהם דפקו לך סוף שבוע של בטלה, בירה וכדורגל, או כמו שנקראת התופעה בספרות המקצועית: גבריות. רק שמעבר לאגוצנטריות שלי, מעל לכל ריחפה הפעם תחושה של חמיצות. גם בגלל הנעשה ברחובות הערים המעורבות וגם כי אנחנו יודעים שכל הרעש והצלצולים נגמרים בקושי בתיקו (אלא אם כן אכלתם את השקר שמכרו לכם גדודי יחצנים במדים, אלופים במיל', טייסים וכתבים צבאיים נלהבים) שהמחיר לשבירתו עובר דרך האג.
בין לבין, לא יכולתי שלא לשים לב שאחרי שהבנו שיש לנו בעיה בלי פתרון מנצח, החלטנו "לנהל את הסכסוך" ממש כמו בחיים, או ליתר דיוק בזוגיות. הטקסטים מאולפני הטלוויזיה היו יכולים להחליף, בשינויים קלים בלבד, את עצות הזהב של המטפלים הזוגיים. כי רגע אחרי שהבנו שכל ריב הוא רק המבוא לריב הבא, התחלנו לדבר על מה שצריך לשמר: דו־קיום, מרקם החיים המשותפים, המשכנתה והילדים.
מה לא עשינו? אמרנו ליועץ הנישואים המדומיין שבא לגשר בינינו לבינם - ניסינו 20 שנות כיבוש, חטפנו אבנים. ניסינו להתגרש באוסלו, דרך לבנון ועד להתנתקות, חטפנו טילים. אז התמקדנו בעצה הראשונה שנתן עורך הדין: העיקר לא להיות הראשון שיישבר ויעזוב את הבית בלי תמונת ניצחון.
די הדהים אותי לראות את הדיון באולפנים בסוגיה: האם השגנו הרתעה־הרתעה, או שבסך הכל קנינו שקט לכמה שנים? תחשבו רגע על השאלה הזאת, שברגע הראשון נשמעת הגיונית: האם זה לא מה שאנחנו עושים בדרך כלל גם בחיים? האם אנחנו לא "חיים משבת לשבת" כאילו היינו שחקני כדורגל או חיילים? האם אנחנו לא חשים התרוממות רוח בכל יום חמישי, למרות הידיעה הברורה שהוא רק הקדימון לתוגת מוצאי השבת, רגע לפני "החזרה לשגרה", צמד המילים שרק לפני שבועיים ייחלנו לו בכל מאודנו?
ומה שנכון בעבודה, נכון שבעתיים בזוגיות. עם יד על הלב, כמה זוגות אתם מכירים שהם קצת כמו ישראל והפלסטינים: תקועים על אותה חלקת אדמה, ללא יכולת להיפרד לשלום מבלי להיפגע כלכלית, שלא לדבר על הפגיעה בילדים? מה הם עושים? בואו נמשיך את האנלוגיה: אחת לאיזה פרק זמן הם מסתכסכים. בהתחלה מפתחים ציפיות לסיום הסכסוך, מניסיונות כנים לשקם את הזוגיות ועד פנטזיה על החיים היפים לאחר הגירושים. אחר כך מנסים לנהל את הסכסוך. פה ושם להכיל, פה ושם להרתיע, ובכל פעם שנגמר "סבב לחימה" שכזה, הם רק תוהים בהשלמה כמה זמן יעבור עד שיתפרץ העימות הבא.
מתוך רצון אדיר לפרגן למוסד הזוגיות הממוסדת, אומר רק שלדעתי מדובר בלפחות מחצית מהזוגות הנשואים. כרגיל בסכסוכי זוגיות, מי שמשלמים את המחיר הם הילדים. וזה עצוב, כי ילדים הם תמיד תקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו מאחלים להם חיים טובים משלנו, ממש כפי שהחיים של רובנו טובים משל הורינו. אנחנו מרוויחים יותר, חיים יותר, עושים יותר דברים מהנים - אוכלים במסעדות, נופשים בחו"ל, מסירים את החלודה מעל מערכות יחסים זוגיות בעזרת סופשבוע רומנטי בצימר בגליל.
ואולי, מעבר לסוף השבוע האבוד, זה מה שדיכא אותי באמת בסבב האחרון, התחושה שיש מצב שאני מוריש לילדיי מציאות קשה יותר מזו שירשתי מההורים שלי. אם יורשה לי לנסות לשמש לרגע פה לאחרים, אז זו הסיבה העיקרית שלקחנו כל כך קשה דווקא את המראות מהערים המעורבות: מבצע צבאי (ואפילו מלחמה) פעם בכמה שנים הוא חלק ממציאות שאנו זוכרים גם משנותינו כילדים, אבל פחד מהשכנים? זה החזיר אותנו אחורה בערך מאה שנים.
ואז, בשישי, כשאני שרוע על הספה מול החדשות, שקוע במחשבות נוגות על הירושה הבעייתית שהדור שלנו מותיר לילדיו, התקשרה הגדולה - היישר מסופשבוע שאליו נסעה עם בן הזוג, דגמנה טבעת והודיעה שהם מתחתנים. ולפתע הכל נכנס לפרופורציה: בסופו של דבר, החיים מנצחים.