למי ששמעו על “חדשות" ולא הספיקו לראות ולקרוא אותו חוץ מאשר במפגש מזדמן עם עבודות של דודו גבע שזכו לחיי נצח, עשתה הספרייה הלאומית בעזרת אוניברסיטת תל אביב ומן הסתם גם רשת שוקן, צדק היסטורי. 2,156 גיליונות של העיתון היומי, מ־4 במרץ 1984 ועד 31 במרץ 1992, עלו לרשת.

אלה ללא ספק חדשות טובות. כמי שהשקיע ב"חדשות" חמש שנים ואת מיטבו, אעלה את רף השבחים ואומר - חדשות מצוינות. בעיקר על רקע ההתקרנפות העכשווית בתקשורת, שבה חטפו רבים פיק ברכיים ומורך לב והפכו לשופרות שלטון התוקעים את קול הריבון מישבנם.

נדרשתי בעבר לשאלה (כך קורה בכל יום שנה עשירי בערך לזכר המנוח), וטענתי שאילו שרד והמשיך לצאת היה “חדשות" שומר כל עוד נשמה באפו, על רף דיווח נחוש, אומץ לב עיתונאי, חירות מו"לית והגשה ישירה, עניינית ולא חנפה של טקסטים.

אני עדיין אוחז בדעה הזאת, אבל ככל שעובר הזמן אני מבין שלא היה מדובר בכניעה חפוזה ובהרמת ידיים של עמוס שוקן אחרי עשר שנות השקעה מסיבית שהובילה אותנו כצאן לטבח באותו יום עגום ב־29 בנובמבר 1993 והחתימה על תעודת הפטירה. אם זה לא היה קורה אז ושוקן היה ממשיך לממן מכיסו או למכור נתחים מ"חדשות" לשותפים, זה היה קורה במורד הדרך.

במשך עשר שנים הוכיח “חדשות" שהוא מסוגל להכתיב מצב רוח, תפיסת עולם וראייה חדשה לפרינט בישראל, אבל לא היו לו מספיק קוראים כדי להחזיק את הרף הזה לבדו. לפעמים היה נדמה שאילו הגיע עד רצח רבין, היה מנקז אליו קוראים חדשים כאל בית שני, אבל גם בזה למדתי לפקפק. את הכיוון שאליו הולכת ישראל בעשורים האחרונים גם “חדשות" לא היה עוצר. אבל איזה פסקול נהדר הוא היה מנגן לה.

עיתון חדשות (צילום: עיתון חדשות (צילום: באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב))עיתון חדשות (צילום: עיתון חדשות (צילום: באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב))


לא ערכתי סקר סטטיסטי, אבל מרבית יוצאי “חדשות", מי שקבעו את הקו והווליום וגם ניגנו את הפרטיטורות, לא נמצאים בין המתקרנפים. גם משום שמדובר בחבורה ארוכת חטים ומבוגרת שאינה משחקת במגרשים החדשים. חלקם פרשו לעיסוקים אחרים. חלקם הלכו לעולמם. אחרים גחים לעתים עם דעה מושחזת המייצגת אתוס והשקפת עולם שהשגרה לא הצליחה להרדים.

לא כולם היו חברים אבל היו קולגות. אני גאה על השנים שעבדתי במחיצתם. לא הייתי על סיפון “חדשות" בעת הקמתו. הוא עשה כמה עוולות פתיחה שכתבתי נגדן ב"מוניטין" שאותו ערכתי. אבל בערימת העיתונים שהונחה כל בוקר על שולחני, הוא היה למעלה.

היה גם קרב המאסף המדמם והמטומטם שניהל נגדי דן בן אמוץ בגלל ביקורת של 500 מילה שכתבתי על ספר “הפלוץ והשכחה" של אמנון דנקנר ושלו. דנקנר לזכותו ייאמר, חייך, אבל דב"א איבד את הצפון והשתלח בי במדורו השבועי כאשר עורכיו חסרי אונים מול הסעיף בחוזה ההעסקה שלו שהרשה לו חופש ביטוי מלא.

עם נגישותו החדשה, נזכרתי בהתקף הזעם ההוא. הוא אינו חינני, אבל הוא מזכיר מה נחשב פעם ראוי לדפוס. דנקנר, לעומתו, כאשר הוזמן לאסוף לספר את מדוריו היומיים ממלחמת המפרץ (עם אמנון לוי), התעקש להזמין אותי, ולא היה בינינו זוהר. שלושת המדורים האישיים ההם היו דוגמה לקלות הרגליים ולזריזות היצירתית של “חדשות". הרעיון להגיש טורים אישיים מחויכים לצלילי נפילת 39 סקאדים עיראקיים.

יש גם חדשות רעות. בגרסתו הדיגיטלית החדשה נקטע “חדשות" בתחילת מרץ 92' עם הופעת “בדיקת דופק", מדור הבחירות השבועי הראשון של דנקנר ושלי. כאילו שלא נותרו בארכיון, שמן הסתם שייך לרשת שוקן, שנה וחצי נוספות של העיתון. זה כואב ברמה ציבורית ופרטית כאחת, משום ש"חדשות" היה מגויס למהפך וגם חזה אותו במדויק; אין זכר לשנה הראשונה של רבין בשלטון.

ב־1993 התבקשתי להקים ולערוך מוסף אוכל שבועי שיצא ביום חמישי. אני מתעקש לספר שהיה אחד המוספים היפים ומשמחי הלב והבטן שיצאו בישראל, והנה אין לו זכר. מסוג אוזלות היד הקטנות והישראליות כל כך. כאילו שרק אצלי מתויקים כל הגיליונות השלמים של המוסף ההוא.

ואם אנו עוסקים בדיגיטציה של עיתונים, ראוי כמובן לתהות מדוע לא עלה “מוניטין" לרשת, אבל התשובה קלה: אין מישהו שזה בנפשו. במישור הפרקטי, ספק אם כל גיליונות “מוניטין", מאז השקתו ב־1978, קיימים אצל מישהו. אני מבקש להצהיר און דה רקורד שחלק גדול מהם נמצא אצלי. מיין אכן רחוקה, אבל לא בגלקסיה אחרת. באתר החדש של “חדשות" פעורים חורים שחורים מוזרים. יש שנים שחודשים שלמים נעדרים מהן. אינני יודע כיצד זה קרה, אבל זה נשמע קצת כמו הארכיון של הערוץ הראשון ברוממה, שנהגו למחזר בו קלטות ארכיון נדירות.

עיתון חדשות (צילום: באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב)עיתון חדשות (צילום: באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב)


לפי האתר, בחמש שנותיי ב"חדשות" כתבתי 759 טקסטים שונים. זה אומדן שמרני ומינימליסטי בניכוי השנתיים החסרות, ביקורת מסעדה בפסבדון והשמטות אחרות. זאת קובלנה אישית קנטרנית, אבל מתי אם לא עכשיו. רינו צרור, שהזמין אותי לכתוב ב"חדשות" בקפה “אולגה", כמקובל באותם ימים, הציע לי לכתוב ביקורת סרטים, טלוויזיה וכתיבה מגזינית. מתישהו הפכתי למבקר מסעדות, קודם בעילום שם ובהמשך בשמי, במוסף שבת עד מוסף האוכל.

היו ימי שישי שבחבילה של “חדשות" הופיעו חמש כתבות שונות שלי, מה שגרם לוורידים בצווארו של המעצב הגרפי הדומיננטי ערן וולקובסקי, שהתנדב להיות סאליירי אישי, להתנפח כאשר שעט בקומת המערכת לכיוון חדרו של יוסי קליין (ויואל אסתרון אחריו) כשמשפטים שלמים בטקסטים מסומנים במרקר צהוב והוא דורש לפטר אותי משום שאינני כותב עברית.

לזכותם ייאמר - והכל מעדויות ראייה ושמיעה, כי לא הייתי חיית מסדרונות - חטפו השניים האלה על הראש והמשיכו להעסיק אותי. לפטר אותי לא היה אפשר, משום שהגשתי חשבונית חודשית שעוררה תרעומת גדולה.

לימים, עם סגירת העיתון, בשבוע שבו הפסקנו לנשום מחשש קיומי, היו רשימות שמיות מוכנות בידי בכירים ברשת. לא יועדתי לאף אחד מעיתוני שוקן. ברגע האמת אמר הדנ"א את דברו. במהלך המו"מ המזורז שלי עם עופר נמרודי, שהסתיים בשתי פגישות, התקשר אסתרון לרחרח את הקורות אותי. לא היה לו מה להציע, אבל הוא רצה לבדוק אם יש אמת בשמועה על הדיבור שלי עם “מעריב".

האמת שנעלבתי. “חדשות" נסגר ביום שני. ביום שישי באותו שבוע כתבתי ב"מעריב" 400 מילה עם הכותרת “חטפתי שוקן". טענתי שאינני מבין מדוע סגר שוקן את “חדשות" על אצבעות העובדים בלי לתת להם הזדמנות לנסות להציל את העיתון אצל בעלי הון אחרים. התחושה שלי הייתה ששוקן העדיף את “חדשות" מת מאשר בידיים אחרות. כזכור, את הגיליונות הראשונים היה צריך להרים מהדפוס במסוק בגלל המצור ששמו עליו. לא דיברתי בעלמא: בשנה שבה שמענו את חרחור הגסיסה של העיתון שלנו, היה מי שרצה לדבר איתנו על הצלתו.  

איור: דודו גבע (צילום: ללא)איור: דודו גבע (צילום: ללא)


מה שלא ברור לי כלל, מדוע מעצמת הייטק כישראל מעלה לרשת עיתון בסגנון מיושן, כבד, רשלני, לא ידידותי ואטי שנראה כגרסה דיגיטלית של “חומה ומגדל". מנוע החיפוש גונח אבל מוצא, אף שהערך “רון מיברג + הנטר תומפסון", כתבה שהופיעה ב"התוספת" שערכו גל אוחובסקי ושרי גוטמן ביום רביעי, הניב כתבה שלי על טום וולף באותו מוסף.

גם אם יש דמיון מסוים בין השניים, לא את זה חיפשתי. במרכז הדיון עמודי הפרינט מצולמים בסדר הדפדוף המקורי; ניתן להגדיל ולגרור אותם כדי לקרוא, אבל זה כמו להזיז שקי תפוחי אדמה כבדים, והכל סרבני וקפריזי ונצבע בכחול בוהק כמו המים באסלה במטוסים. מצד ימין יש טור ובו הטקסט מהפרינט באות חדשה, אבל הוא עתיר שגיאות מביכות שאינן יאות לספרייה הלאומית.

בסיטואציה פחות דרמטית מהעובדה שכמעט 30 שנה אחרי סגירתו זמין “חדשות" למי שגדלו על האגדות על אודותיו, היה האתר המסורבל הזה ראוי לנזיפות חמורות יותר. אבל החגיגיות של האירוע מגמדת את הקטנוניות, אם כי באמת מדובר באתר גמלוני במיוחד.

כל התוהים, הממורמרים, הנבגדים, מבטלי המינויים ומי שמחפשים את “הארץ" הישן, גבה המצח וחמור הסבר מאחורי השפרצות הצבע בסגנון ג'קסון פולוק, מוזמנים לדפדף כעת בגיליונות של “חדשות". במלאת 20 לסגירת “חדשות" כתבתי ש"מי שמחפש ארכיון מסודר של גיליונות ‘חדשות' לא ימצא כזה. העובדה ש'הארץ' טרם העלה לרשת את כל עשר שנות ‘חדשות' היא עבירה שבין אדם וחברו ואולי גם בין אדם למקום, שכן אי אפשר לדעת מה האינטרס של שוקן להחביא את הפרח המיובש בין עמודי המורשת שלו".

“הארץ" נלכד באותו נבדל שהרג את “חדשות". אינך יכול להטיל על חבורת אליטיסטים צפון תל אביבית עם דעה חיובית מאוד על עצמם, לעשות עיתון שיגרוף מלמטה את טעם ההמון וילקט בחיבה את הטעם האנין של האליטה מלמעלה. זה לא עבד ב"חדשות", וזה לא עובד ב"הארץ". הקורא מחפש ב"הארץ" את הגרעין הקשה של השמאל או מה שנשאר ממנו ולא את ד"ר גדי טאוב. העיתונות מלאה טאובים להתפקע. זה נכון במיוחד כאשר אתה מקים חומת תשלום סביב אתר האינטרנט וכל מי שלא רוצה לשלם 100 דולר לשנה מבטל את המינוי על בסיס הסתייגות רעיונית.

יש רגליים לסברה שבני דור “חדשות" הם שניצבו בפני הקומביין שעלה על העיתונות הישראלית עם תחילת התכווצות הדפוס מול האינטרנט. את מקצתנו ניתן למצוא עדיין בעיתונים שונים, מנסים להגן בגבורה על הבלטה האחרונה של רצפת ריקודים נגמרת. מי שנשארו על הסיפון עד הטביעה הסופית הם מי שהצביעו בעד “חדשות" ושוקן בגופם.

חדשות (צילום: עיתון חדשות (צילום: באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב))חדשות (צילום: עיתון חדשות (צילום: באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב))


שנה לפני הסגירה קיבלתי הצעה מפתה לעבור ל"מעריב". זה היה הרואי לשבת אצל נמרודי בסלון, לגמוע וויסקי בן 16 ולהסביר לו מדוע אני לא מוכן לערוק במונחים שלא היו מוכרים לו. על זה גמל לי שוקן בסירוב לתשלום פיצויים בטענה שלא הייתי שכיר והיה לי פנאי לעשות עבודות אחרות. עדים מטעמו שיקרו על דוכן העדים והסבירו שלא הייתי זמין עבורם כל הזמן. אותם עדים שבשליחותם ומתוך התלהבות גדולה הייתי קשור חמש שנים למחשב.

ארבע ביקורות טלוויזיה בשבוע לבד ואחת במוצ"ש הותירו אותי ללא חיים. זה לפני המוסף הפוליטי וכתבות מגזיניות אפיות בהיקפן מאת מי שכונה, ולא בחיבה, גרפומן. זה שעורכים רבים שילמו לו והזמינו ממנו טקסטים בלי לתאם עם עורכים אחרים. זו אותה פטה מורגנה היסטורית שמי שעבר על הטקסטים הפוליטיים שלי היה שמאלן שואג בשם אמנון לורד. אני מבין גדול במהפכים אישיים; מהפכים פוליטיים קיצוניים פחות מובנים לי.      
             
זו טעות נפוצה לאמוד את כוחם והשפעתם של עיתונים על פי תפוצתם. גם בשיא פריחתם לא מכרו “העולם הזה", “כותרת ראשית", “מוניטין" ו"חדשות", יותר מעשרות אלפי גיליונות. מקורה של האנרגיה שנשבה מהם והישגיהם העיתונאיים בטעות אופטית קשה שכולם היו מודעים לה אבל לא העלו בדעתם לחיות לאור האמת המרה. מדובר בעיתונים שהשפעתם הייתה גדולה, שהכתיבו אג'נדה פוליטית, מדינית ותרבותית, שלא נרתעו מלשבור את החוקים העבשים שעיתונים אחרים כפו על עצמם בשם התקווה והמנורה, והאבק שהקימו דמה לאדמה צחיחה שעדר פילים חלף בה ולא גיליונות צנומים ונידפים ברוח.

“חדשות", יותר מאחרים, סירב להכיר במרות. דובר צה"ל, הצנזורה הצבאית, הטעם הטוב, האווירה מסביב, כל אלה נראו לו ראויים לניתוץ שיטתי. המחיר להתנהלות כזאת הוא כפול: חלק קטן מהזמן אתה מזריק לדיון הציבורי נושא שנרמס מתחת לשטיח (פרשת 300), ורוב הזמן אתה משלם בדימום קוראים שרואים בך אנטי־ציוני עוכר ישראל. במידה רבה היה “חדשות" פחות אנטי־ציוני מ"הארץ", בעיקר משום שהפוזה שלו הייתה חברמנית וסחבקית. השמאלנות שלו, כמו הספונטניות, היו גלגול עיתונאי של רוח ה־101, הפלמ"ח וחסמב"ה, כאשר המטרה הייתה לגרור את כולם להורה סוחפת ולא להסתובב באף מורם ונעליים איטלקיות.

בבחירות הגורליות של 1992 יצא “חדשות" להיפטר מיצחק שמיר ושבע שנות הסטגנציה שלו ולהמליך את יצחק רבין. היתוש הקטן נעמד על רגליו האחוריות ושאג כאריה. לא היית צריך להחזיק את העיתון ביד כדי להיות מודע לאג'נדה שלו. היא חלחלה דרך הופעות כתביו בטלוויזיה; דרך הצווחות שעלו מהמחנות הפוליטיים ודרך התממשות החלום המתוק ש"חדשות" היה כה אינסטרומנטלי במימושו. שנה לאחר מכן, בסביבה הכללית של אוסלו, גילה שוקן שהוא מוכר 15 אלף גיליונות ביום ושהעיתון עולה לו כמיליון דולר בשנה והחליט לסגור.

חדשות (צילום: עיתון חדשות (צילום: באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב))חדשות (צילום: עיתון חדשות (צילום: באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב))

את הטקסטים הטובים ביותר שלי כתבתי ב"חדשות". עיתונאים אינם יכולים לכתוב יותר מאשר עורכיהם רוצים. אף עורך לא פרסם את דבריי עם אקדח צמוד לרקתו. המחיר האישי בשנים הללו היה כבד, מכיוון שלא היה דבר שעשיתי או שקרה בחיי שלא כתבתי עליו. בגילי המופלג הכרתי מו"לים שלא ראו אותי ממטר. הם ראו דרכי את הנוף מאחורי גבי. היה להם אפס עניין להיטיב את תנאי העסקתי. האשליה שמו"ל הוא פטריוט שלך, כשם שאתה פטריוט של העיתון שלו, מבלבלת את היוצרות וגורמת לך לחשוב שיש מישהו שהאינטרסים שלך נמצאים בראש מעייניו. זאת טעות מרה שאישית מעדתי בה לא פעם.                      

האם הייתה היום תקומה ל"חדשות" אילו היה שורד את נסיבות סגירתו ומושך הלאה? האם היה “חדשות" פלטפורמה טבעית לאתר אינטרנט שהיה נחרץ, תוקפני, ציני, מושחז, משעשע וחושפני יותר מאחרים? לפני עשרים שנה חשבתי שכן וגם הלכתי לטלוויזיה להתווכח על כך עם חנוך מרמרי שטען אחרת. היום אינני בטוח.

מתחת למעטה הציניות של “חדשות" פעמה רוח נעורים נדירה, אמיתית ומחויבת לצד תחושת שליחות וחובה קדושה להביא סיפורים. מה שקרה היה ש"חדשות" החל שוקע ובולע מים, ואף אחד לא נראה כמי שמתאים לו לעמוד בירכתיים עם האצבע תקועה בחור. דור שלם התבגר ב"חדשות", הקים משפחה ונשא בעול. קשה היה לדרוש מאיתנו גם לשמור על מורל גבוה, גם להביס את היריב וגם לחכות מתי תתממש הנבואה השחורה בדבר הסגירה הצפויה. הסגירה הפתיעה בערך כמו שלידה מפתיעה בסוף הריון.

היו שחשבו ששוקן היה צריך לתת לנו אופציה לנסות להציל את העיתון. לרכוש ממנו מניות ולהפעילו בעצמנו. או לשבת עם משקיעים פוטנציאליים. או ששוקן לא האמין שהפריקים שהסתובבו במסדרונות יידעו להציל, או שהעדפתו הייתה להרוג את “חדשות" כדי ש"הארץ" יוכל להתחזק ולהיבנות מהסגירה. העובדה היא שמי שבאו לשחק במו"לות כדי לקדם את ענייניהם אינם כבר, ומי שנשארו בתחום הם מו"לים ולא חובבנים.

האמת המרה ביותר לדעתי הייתה ש"חדשות" לא היה בנו של אף אחד. הוא היה יתום מלידה עם אב מאמץ שוויתר עליו ברגע האמת. ועדיין היו אלה חמש השנים היפות שלי בעיתונות. ישבתי כמה שעות על האתר החדש של “חדשות". לא בחדווה חיפשתי טקסטים שלי שהיה לי זיכרון עמום שלהם. קשה היה לי לזהות בטקסטים את התחביר, את העולם נטול הגבולות של הדימויים, את החירות והאומץ לכתוב אמירות נחרצות פוליטיות. ובעיקר את ההשקעה בתיווך, לעתים ראשון, של תרבות אמריקאית לסוגיה לקורא הישראלי. לא פלא שוולקובסקי שעט במסדרונות כשחמתו בוערת.  

תגובה

שמחתי לקרוא את מאמרו של רון מיברג על עיתון "חדשות" ביום שישי האחרון ("יש לנו חדשות בשבילכם, 28.5.2021), לאור העלאתו של העיתון לאתר העיתונות של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב. טוב להיווכח בעניין הציבורי ובאמוציות שהנגשה של עיתון בן כמה עשורים מעוררת. כמי שאמון במידה רבה, במסגרת תפקידי בספרייה הלאומית, על מלאכת הדיגיטציה של העיתון והעלאתו לרשת, אבקש להתייחס לכמה נקודות שעלו במאמר:

רון הביע צער על כך שלא עלו לאתר חומרים רבים משנותיו האחרונות של העיתון (1992־1993). אני שמח לעדכן אותו ואת שאר הקוראים שתהליך הסריקה וההעלאה של "חדשות" פשוט טרם הסתיים - וזה לא שחומר אבד או לא קיים. תוך חודשים מספר יהיה אוסף העיתון באתר שלנו שלם - כשאנו עושים מאמץ עליון לאתר כל גיליון חסר (ואף כל עמוד או מוסף חסרים).

לגבי תחושתו ש"מוניטין" לא נסרק ועלה לאתר כי "אין מישהו שזה בנפשו", זה לא מדויק. אנו נשמח מאוד לסרוק ולהנגיש את "מוניטין", שהיה אכן עיתון חשוב ומרכזי. הנושא סבוך מאוד מבחינת זכויות ובעלות על העיתון (שעבר כמה וכמה ידיים), ולכן "מוניטין" - כמו עיתונים אחרים משנות ה־70 ואילך - טרם עלו לאתר. תהליך בירור הזכויות וקבלת ההסכמות לוקח זמן - ולא תמיד מצליח. אני מקווה ומאמין שגם "מוניטין" יזכה למקום הראוי שלו על המדף הווירטואלי, לצד "חדשות", "כותרת ראשית" ועוד. הדבר נכון ל"מוניטין" כמו לעיתונים אחרים מהשנים הללו.

לעניין החיפוש שלא העלה תוצאות מדויקות: כל העיתונים העולים לאתר זוכים לזיהוי אותיות אופטי מלא (OCR) באות עברית. תהליך זה פחות מוצלח מאשר באות לטינית, אך בעקבות המאמץ הרב שהשקענו בסריקה איכותית של "חדשות" - ממקור נייר ובצבע מלא - תוצאות זיהוי האותיות בו דווקא טובות מאוד, מעל 90%. נקווה להתקרב ל100% בשנים הקרובות ולהימנע מאותן "שגיאות מביכות" כדברי רון מיברג.
תודה על הביקורת שהועלתה במאמר. אנו ניקח אותה לתשומת לבנו ונפעל להשתפר, כתמיד.


אייל מילר, מנהל פרויקט "עיתונות יהודית היסטורית" בספרייה הלאומית