חלף שבוע מאז נכנסה לתוקף הפסקת האש, והמלחמה כבר נראית כמו זיכרון רחוק ורע. חלום בלהות שהתחולל בזמן קדום ובארץ זרה ומרוחקת מכאן. קשה ממש להאמין שדבר כזה קרה: מטחי טילים לעבר המדינה, מהומות בערים מעורבות שהגיעו לכדי רצח ולינץ'.

ההכחשה של המציאות איננה פטנט ייחודי שלי. טבעם של אירועים גדולים וטראומטיים להישכח מהלבבות בקצב מואץ. להיזרק לבוידעם, וכמה שיותר מהר. בזמן אמת מדובר בזוועה שמורגשת היטב ובכל איבר ואיבר. המציאות כוללת הרוגים, פחדים משתקים, דיווחים מעוררי חלחלה ושגרה של הפגזות שמטלטלת את עולמנו. אבל כשהכל נגמר, ממשיכים הלאה כאילו לא אירע דבר. מה זה ממשיכים? טסים.

תמהיל מיוחד של הכחשה נכנס לפעולה: שוכחים קצת, מוחקים עוד טיפה, מדחיקים ומתקדמים לעבר עתיד חדש ונקי. הכוח המניע של האדם מושך אותו אל היעד הבא.

סבתי זיכרונה לברכה נהגה לספר על השנים שאחרי השואה. אף על פי שכמעט כל בני משפחתה נרצחו על ידי הנאצים בדרכים בלתי נתפסות, עם סיום המלחמה היא נשארה בפולין וחייתה שם עוד כמה שנים עד שעלתה לארץ. היה קשה לי להבין את החלטתה. איך אפשר להישאר במקום ארור כל כך, כששק של זיכרונות איומים מלווה אותה כל העת. סבתא בכלל לא התחבטה והתפתלה כשהעניין עלה, והסבירה בפשטות ובלי להתנצל שהחיים נמשכו במלוא עוצמתם והיא אחריהם. למרות כל המרורים ששבעה, העולם התקיים כסדרו בלי להמתין לאף אחד, ובתוכו אישה צעירה עם תינוק קטן נסחפים בזרם. כמהים לאוויר ולצמיחה.

המנגנון הפנימי שלנו מחייב אותנו לשרוד, ובתום טרגדיות גדולות כקטנות אנחנו מבקשים לשוב לחיות. כך, זמן קצרצר חלף מאז התפוצצה הרקטה האחרונה בשטחנו ועד לרגע שבו בתי הקפה והברים התמלאו שוב. ההמונים נהרו לשמורות הטבע, והפקקים הארורים חזרו, ובגדול.
לצד חזרתה של השגרה המבורכת, הגיחה, כמו פריחה עונתית בלתי נמנעת, החוצפה של פוליטיקאים. אותם נבחרי ציבור חזרו אל מרקעי הטלוויזיה נטולי בושה, סמוקים מזעם מתנשא וכמו מתוך קיבעון עלוב הפיקו תירוצים על אוזלת ידם והתמסרו להסתה. כאילו לא למדנו דבר מזרנוקי השנאה ששטפו את הרחובות, שפירקו את החברה הישראלית לגורמים ושלרגע גרמו לנו לחשוב שנגמר הסיפור.

אותם פוליטיקאים נכנסים בהילוך חמישי למלאכת הקודש הדוחה והאפלה שלהם, שכל מטרתה הסטת המבט מהמחדלים האמיתיים לטובת סימון אויבים מדומים. הפעם מושא השנאה הוא דמון ישן - בית המשפט העליון. אחרי שאזרחים מהימין ומהשמאל קורעים זה את זה ואינם מסוגלים להחליף ביניהם מילה, אחרי שיהודים וערבים חובטים אלו באלו בסבבים מדממים, ואחרי שלא נותר עוד מגזר אחד בחברה הישראלית שלא מתעב את משנהו, נדמה שהשופטים הם יעד מצוין. מניה בטוחה. שק חבטות מושלם.

הרי כמעט כל אדם שהגיע לבית משפט מצא עצמו ממלמל בתסכול בשלב כזה או אחר על הכרעתו של היושב בכס השיפוט. מדוח תנועה שלא בוטל ועד למקרים גדולים יותר. בטן מלאה וטענות כלפי בית המשפט יש בשפע. קשה לקבל את אימת הדין, ולכן קל לנגח את בית המשפט, ולהאשים אותו בבדיות מטופשות של אובדן משילות וסדר. מה גם שלאורך השנים נבחרי הציבור נתנו בראש למערכת השיפוטית, עד שכמעט הובילו למיטוטה.

מים רבים זרמו בירקון מאז הילל מנחם בגין את עושי הצדק שיושבים בירושלים. בעשור החולף ההמון למד לשנוא אותם במקצועיות. אבל הפעם נדמה לי שהניסיונות לא יעלו יפה. האזרחים כבר מפוקחים. המלחמה הזו הייתה אחת יותר מדי. פשלה שקשה לשאת. קריאת השכמה סופית. פוליטיקאים יקרים, לא משנה את מי תאשימו ומה תמציאו כדי לנקות את עצמכם, אנחנו יודעים שאתם אחראים לצרות הצרורות הניחתות עלינו השכם והערב. הדברים ברורים. יותר לא נשכח זאת.