העיוורון של אוליבר הכה את חלקנו בהלם. איך אפשר לא להבין את הסיטואציה בשיט, ועדיין לדבר עליה בלהט כאילו אתה מומחה שיודע בדיוק מי צודק ומי טועה, ולמה? התשובה היא שאפשר. לגמרי אפשר. מה שמשנה זה אם הפכת ויראלי, לא אם אמרת משהו נכון, קונסטרוקטיבי או חכם.
אוליבר מן הסתם מולעט במידע מאוד חלקי, ובטוח שהוא יודע הכל ושהוא עושה את הדבר הנכון. תכלס, זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בלי שנהיה מודעים לכך, והאמת היא שזה גם קורה. בדיוק כפי שאוליבר לא מבין על מה הוא מדבר, אבל הופך ויראלי ונדמה שהוא אוטוריטה - כך קורה לנו בנושאים פנימיים.
אבל מה זה נרטיב? זה סיפור שאדם מספר לעצמו ולאחרים, וככל שהסיפור מסופר יותר פעמים - הוא מתחזק. הבעיה היא שמרוב שחיזקנו את הנרטיבים הצרים, הנרטיב המשותף שלנו נשחק. פוליטיקת הזהויות דרסה אותו, כי הנרטיבים השבטיים היטיבו עם המנדטים. השבטיות היא לגיטימית כמובן, אבל השאלה היא עד כמה מטפחים אותה, ועד כמה היא הופכת לסיפור המרכזי, שמגדיר את קבוצת השייכות העיקרית של האדם הפרטי. האם קבוצת ההתייחסות השולטת היא ישראל, או שהיא הימין? האם השייכות השולטת היא ישראל, או שזה הליברליזם, או הדת היהודית, או דווקא פלסטין?
יש הרבה טענות צודקות, אבל הן לא בהכרח מוכיחות את צדקתו של איזשהו נרטיב. אולי זה הזוי שנגד הפורעים ביפו לא הוגש כתב אישום עם מניע גזעני, אבל לפעמים הסיבה היא משפטית - יש ראיות לאלימות אבל לא למניע, וזאת הדרך הכי טובה להשיג הרשעה. נכון שהיו פרעות מחרידות נגד יהודים, אבל זה לא אומר שבתווך אין ערבים ישראלים שמפחדים לצאת מהבית ולהיתקל בגנגסטרים מהמגזר שלהם, או בכנופיות של יהודים קיצוניים. כל אחד מגיע לזירה מולעט בנרטיב שלו, בטוח בצדקתו ועיוור לכל השאר, ממש כמו אוליבר. כל נרטיב מורכב מהמון אסוציאציות שנבנו לאורך זמן, אף שהן לא באמת קשורות זו לזו. לא מפליא שאנחנו מרגישים כלואים בתוך כאוס, בלי יכולת להבין מה לעזאזל קרה.
כדי להמשיך לחיות פה יחד, אנחנו צריכים לחזק את הנרטיב המשותף שרוב האנשים יכולים לחיות איתו, אבל יש יותר מדי כוחות שפשוט לא מעוניינים לספר את הנרטיב הזה כרגע. הם התרגלו להתבשם מהפופולריות של הנרטיב שלהם. אפילו על מרים פרץ, הדמות הציבורית הכי מאחדת, מריצים נרטיבים צרים של אנטי. נגד בוז'י, בעד ישראל השנייה, בשם המאבק הפמיניסטי - הכל חוץ ממה שהיא עצמה משדרת.
הצדק הקדוש והתחושה שאני יודע הכל חזקים כרגע מראיית הנרטיב הישראלי המשותף. הם מונעים מאיתנו להבין את המצב המורכב. תראו כמה טעויות קרו פה בשנתיים האחרונות - בין הפלונטר הפוליטי, לניהול המקומבן של הקורונה, לאסון מירון, לשנאה הפנימית שנשפכה מהמקלדת לרחובות - ואנחנו ממשיכים בעיוורון עם אותו נרטיב שהביא אותנו לכאן מלכתחילה, ממשיכים לא ללמוד.
כך גם נדפקת לנו ההסברה. מול העולם המערבי אנחנו צריכים לדבר בשפה ליברלית, ומול המדינות השכנות, בשפה של השכונה. בימין מכירים היטב את השפה של השכונה, ובשמאל יודעים את השפה הליברלית, אבל במקום לשתף פעולה ולשגשג - אנחנו משקיעים בנרטיבים שנלחמים זה בזה. למה?
זה אחד המאפיינים של עידן הרשתות, שבו אלה שהופכים ויראליים לא בהכרח יודעים על מה הם מדברים, ואלה שיודעים על מה הם מדברים לא בהכרח הופכים ויראליים. אנחנו מזדעזעים מהוויראליות חסרת האחריות כשהיא נגדנו, ומתבשמים ממנה כשנדמה שהרווחנו ממנה.
אבל זאת גם אחת התוצאות של הכאוס הפוליטי. של הרכיבה העיוורת על הנרטיב הצר, בדרך לניצחון שיכול לקרות רק באילוזיה. בפועל, הכאוס מביא רק לחוסר יכולת לשתף פעולה. הייתה פה ממשלת אחדות, וזה היה חטא להתייחס אליה בציניות ולפרק אותה.
מהפוליטיקאים שרק מאשימים זה את זה השכם והערב - נואשנו. אבל אפשר להגיד תודה לשליין ולאהרון שהזכירו לנו השבוע, גם אם באנגלית רעועה שלא ממש כבשה בוויראלית את העולם, שיש נרטיב ישראלי משותף. פתאום התאחדנו סביב משהו, גם אם קטן. הלוואי שייתנו השראה לעוד אנשי תקשורת שמתבשמים מהגלים המסמאים של הנרטיב הצר. כרגע הכי נכון לשרת את הנרטיב הישראלי, הכולל, אחרת הם לא באמת מצליחים או תורמים למשהו, אלא חוטאים לתפקידם.
התרעות פיקוד העורף