זוכרים? הייתה פה פעם מלחמה. רגילה. כזו שיש לה המון פנים. אכזריות, סבל, הרס, אומץ וגם גילויים של אנושיות. זו שלנו, המלחמה האחרונה, הייתה בעיקר די מגעילה, אבל מי זוכר. יש עננה קלה של חמיצות תקשורתית וציבורית? מישהו רוצה להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי להפיק לקחים? בשביל זה יש ממשלה שתסרב וטעמיה עמה.
אם המצב יישאר כמות שהוא, כפי שמסתמן, בתוך ימים ייקלעו הציבור והתקשורת לסערת הרכבת הממשלה כזו או אחרת, ומי יקבל את תיק המים והתה והאם הולכים לבחירות ישירות (עקומות הן ממילא), ואימת ימי הסבב האחרון יחלפו כמו אימת הקורונה, האסון במירון, האסון בגבעת זאב ומשפטי ראש הממשלה. רק השואה תישאר. אם לא כלקח לאומי אזי ככלי הסברתי־לאומני. בכל זאת, הרי לא ניתן להשוות את גטו ורשה לגטו עזה.
ועדיין, בלא הפקת לקחים ופירוק והרכבה אמיתיים של אירועי עזה אנחנו צפויים לחזור על כל המהלכים שהביאונו עד הלום. הבנאדם שומע כיצד מזרחנים-מטעם מקוננים שלא הבנו את חמאס, כאשר הבעיה היא שלא הבנו את ממשלת הימין. "לדרג המדיני אין מדיניות כלפי חמאס, קוננו השבוע בכירים בזרועות הביטחון לשעבר", נכתב בטורו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". וכאן בדיוק קבור הכלב. לבנימין נתניהו כשליח הימין הקיצוני יש מדיניות ברורה כלפי חמאס. מבחינתו ומבחינת שולחיו המלחמה האחרונה הסתיימה בהצלחה.
כדי להגיע לשורש (הרע) ולהבין איך התקרקסנו לרצף הכישלונות בעזה, בגדה, בישראל גופא ובעולם, לא צריך ועדת חקירה. גם לא עדים שממילא מוטים כולם. העובדות מונחות תחת חוטמנו. רק לקלף מהן את העטיפות הצבעוניות ואת רעשי הרקע ולראות נכוחה: בסיס מדיניות הביטחון והחוץ הלא־מוצהרת של ממשלת הימין ומטרת־העל שלה הם לתחזק את האחיזה בהתנחלויות בגדה ואת חלום ירושלים המאוחדת. האיום הגדול על שלמות ההתנחלויות וירושלים הוא המדינה הפלסטינית. המנוף להקמת מדינה פלסטינית הוא איחוד כוחות פוליטי ועממי של עזה והגדה תחת ממשלה אחת.
כדי להסיר את האיום הזה שלטו, הפרידו והעמיקו ממשלות ישראל את הקרע בין חמאס לרשות. מדובר לא רק במצור שיפריד פיזית, אלא גם בקמפיין חשאי של זריעת איבה בינם לבינם, מעבר לפערים המהותיים בין חמאס ופת"ח. ולא, לא צריך להיות פרנואיד או קונספירטור כדי להבין דבר מתוך דבר.
הפלסטינים מצדם תרמו את חלקם למדיניות ההפרדה בכך שניהלו בינם לבינם מלחמות שליטה על המדינה בהתהוות בדומה לאצ"ל וללח"י נגד ההגנה אצלנו. המדיניות הזו, של הפרדה ויריבות בין עזה לגדה, תמכה פעם ברשות ופעם בחמאס על פי אינטרס רגעי ובלא להשאיר רגע אחד בלי עין על המטרה, שהיא המשך האחיזה בהתנחלויות. האמצעי הטכני היה שמירה על טמפרטורת רתיחה מבוקרת ברצועה (מצור וסבבי אש) ובגדה (לחץ על כל המגרש ואינתיפאדות), תוך שימור היריבות בין הרשות וחמאס.
שטיפת המוחות
סבב הדמים האחרון קרה כאשר מתח הכיבוש בגדה נשמר באמצעות לחץ מצד השב"כ וצה"ל (הטרגדיה שלהם היא שהם משרתים מדיניות שאינם מסכימים לה), שנענה באינתיפאדת בודדים, שלובתה על ידי חמאס, שמתוחזק על ידי ממשלת ישראל, בעוד אבו מאזן ממתין למעורבות ממשל ביידן - שתומך ברשות. בפרק הזמן שבין כניסה אמריקאית פעילה למעורבות ובין דחיית הבחירות מצד אבו מאזן החליט חמאס לפצוח בסדרת פעולות (ירי רקטי מאסיבי) שיוכיחו לציבור הפלסטיני מי כאן הגבר ששומר על אל־אקצא, ירושלים והכבוד הפלסטיני. בכך שיחק חמאס היישר לידי מדיניותם של נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמצדם תרמו סדרת צעדים להלהטת האווירה.
המכונה הצה"לית הגיבה בפבלובית, על פי תוכנית מגירה מתוכננת, והימין המשיחי פנה ליפו, לעכו וללוד, מנצל את אווירת החשדנות והפחד, והחל עוסק בהריסת מרקם היחסים עם ערביי ישראל כחלק מההזיות על ייהוד המדינה כולה. כיפוף ידיים עצבני של ג'ו ביידן עצר את נתניהו בעוד הדרוקמנים והסמוטריצ'ים, בתמיכת השוטים והמתלהמים בעם, דרשו להמשיך את המבצע עד כיבוש עזה.
הבעיה השיווקית של ניהול מדיניות הימין של נתניהו היא שלא ניתן לומר במפורש לעם ולעולם שזו הכוונה (הפרדה אלימה בין עזה וגדה לצורכי שמירת ההתנחלויות וזריעת גרעינים אמוניים בערים מעורבות כדי לשפר את הדמוגרפיה היהודית) ואלה האמצעים (כלומר חיכוך דמים קבוע). אפילו לא לקהל הביתי. שם מספיקה הנדסת תודעה משיחית־לאומנית שיוצרת מצג קבוע של חמאסניקים שמחפשים רק להרוג יהודים ולהשמיד את מדינתם תוך תרועת שופרות ותמיכה מאסיבית של מערכת חינוך מוטה ימינה.
שטיפת המוחות הזו נחלה הצלחה גם אצל קהל שפוי יותר. לכאורה. לך תהיה שפוי כשנשמעות אזעקות אמת. בכלל, מדינה שמתבוססת בבעיה מדינית־אסטרטגית ופרשיה ופרשניה עוסקים במרדף מרייר אחרי איזה מוחמד דף, היא מדינה דפוקה. ואל תמחזרו לי את "אם היו הורגים את היטלר, אזי...". היטלרים תקופתיים יש לנו מאז עבד אל־נאצר ותוכנית יצחק שמיר, אז במוסד, להרוג אותו.
זוהי ההשתלשלות המדויקת והאמיתית של ניהול יחסי ישראל והפלסטינים. אישית, אני ממש לא רוצה להיות הפסיכי שאומר כולם טועים, אבל ככל שנחשפתי לברברת המתלהמת בערוצי הטלוויזיה החלטתי שאני מעדיף את עמדת הפסיכי שטוען כי המבצע בעזה - מבחינתו של הימין המשגשג בימי כאוס ושכול - הוא סיפור הצלחה אסטרטגי. אני לא מצפה מביידן ושות' בתקשורת הזרה להבין את הסיטואציה הזו, את מערכת ההבנות התת־קרקעית בין בן גביר לנתניהו. ההוכחה היא המציאות: שום דבר לא השתנה, והסבב האחרון רק סייע לשמר את הקרע הפנים־פלסטיני והקרע הפנים־ישראלי.
יש תקווה שהמבצע האחרון, על רקע חוסר התוחלת של המבצעים הקודמים, יסדוק את מדיניות הימין. הכוכבים מצדם עשו את העבודה והסתדרו במסילותיהם. כישלון הקואליציה הימנית לא יכול להיות ברור יותר.
לקראת הרכבת הממשלה הבאה או בחירות מס' 5 מרחפות, כמה שאלות מפתח: האם הטלטלה הרגשית בעקבות תוצאות המלחמה תביא להבנה בימין הפריך שמקור הבלגן שחווינו הוא ניהול כושל? האם יחושו שם שהניהול הכושל הוא תוצאה של זדון, שחיתות, אמונות תפלות, או שלושתם? האם אותם אנשים ונשים שבחרו ובוחרים באותה ממשלה קושרים את הצבעתם האישית לביצועים הכושלים של הממשלה שבחרו בה? והאם בעקבות ההארה שאמורה להתחולל בקרבם (אשרי המאמין) חלק מאותו ימין פריך ישנה את דפוסי הצבעתו לטובת אלטרנטיבה שמחוץ למתחמים השבטיים של החלילן מהמלין ותזמורתו?
התשובות נכון להיום הן לא, לא, לא ולא.