נותרו עוד ימים ספורים למנדט שקיבל יאיר לפיד להרכבת ממשלה, ויו"ר יש עתיד פועל במרץ כדי לחתום על הסכמים קואליציוניים. התוכנית היא להתחיל עם השותפות הטבעיות, וכשכל ההסכמים חתומים - לפנות לנפתלי בנט, בתקווה שהוא יהיה החלק האחרון בפאזל המכונה "ממשלת השינוי" על ידי גוש השמאל, או ממשלת "רק לא ביבי" על ידי הימין.

בימים האחרונים התקשורת עסוקה בשתי שאלות עיקריות: האם האופציה עם בנט עדיין על השולחן, ואילו תיקים יחולקו. הבעיה היא שאף אחת מהשאלות הללו לא צריכה להעסיק אותנו בשלב זה. הן לא מעניינות. נניח שיושג הסכם ובנט וגדעון סער יצטרפו לממשלת השינוי. במקרה כזה, שאלות אלו יהיו בטלות בשישים כי השאלה המהותית תהיה מה יקרה ביום שאחרי, או ליתר דיוק בחודשים שאחרי. אני נותנת לממשלה כזו במקרה הטוב חצי שנה, ובמקרה הרע שלושה חודשים.  

כבני אדם, יש לנו נטייה להתרכז במה שקורה עכשיו במקום לנסות לחשוב לטווח הארוך או אפילו הבינוני. אחת החולשות האנושיות הגדולות ביותר היא חוסר היכולת להעריך מצבים ואירועים בפרספקטיבה של זמן. מנגנון עיבוד המידע שלנו לא נבנה להתבוננות ארוכת טווח. היסטורית, מיליוני שנות אבולוציה לימדו את המוח שלנו שמה שחשוב להישרדות זה "כאן ועכשיו". אם נמר שועט לעברי, זה פחות משנה מה אוכל בשבוע הבא לארוחת בוקר.

חשיבה על אירוע עתידי גורמת לנו להתעלם מכל הפרטים הקטנים שנראים חסרי חשיבות - תופעה המכונה בספרות מרחק פסיכולוגי (psychological distance). אירוע עתידי תמיד יהיה מיוצג במוחנו במושגים מופשטים, ויגרום לנו לדלג מעל הפרטים הקטנים והטכניים שלו. הבעיה היא שברוב המקרים אותם פרטים שוליים לכאורה יהפכו בזמן אמת להיות הפרטים החשובים ביותר. שאלות כמו כיצד תתפקד ממשלת השינוי עם אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית, אנשים שלא מורגלים לעבוד יחד, אנשים שלא בהכרח סומכים זה על זה - שאלות אלו לא נשאלות.

הפגנה נגד בנימין נתניהו (צילום: מאיר וקנין, פלאש 90)הפגנה נגד בנימין נתניהו (צילום: מאיר וקנין, פלאש 90)


על פי תיאוריית ההבניה החברתית, למרחק פסיכולוגי - בין שמדובר באובייקט המרוחק פיזית מאיתנו ובין שמדובר באירוע רחוק בזמן - יש השפעה על התפיסה הסובייקטיבית של אירועים. הזמן האובייקטיבי הוא כמובן אותו זמן, אבל התפיסה הפסיכולוגית שלנו אותו משתנה בהתאם למרחק של האירועים מאיתנו. מבחינה אבולוציונית, המערכת שלנו לא תוכנתה לחשוב למרחקים ארוכים. זה לא היה רלוונטי בהיסטוריה הארוכה שלנו. זו הסיבה לכך שכולם, כולל הפוליטיקאים, משקיעים מאמצים גדולים להקים "ממשלת שינוי", כשלמעשה, אם הם היו עושים מאמץ מחשבתי לא גדול, הם היו מבינים שלממשלה כזו אין שום סיכוי.


בשדה הפוליטי, הבסיס לכריתת בריתות ולהמשכיות של מפלגות אינו אידיאולוגיה משותפת, ואפילו לא אויב משותף כמו במקרה של ממשלת השינוי, שבה הגורם המאחד הוא הרצון העז להחליף את בנימין נתניהו. אידיאולוגיה זה אומנם נחמד, אבל כשאנחנו בוחנים אילו מפלגות או בריתות פוליטיות ומדיניות מחזיקות מעמד לאורך זמן – מתברר כי הקריטריון המכריע הוא אמון. כשמנתחים את מערכת היחסים בין נתניהו לברק אובמה, למשל, רואים שלא היה לה סיכוי להצליח, כי לא היה שם אמון מהרגע הראשון. לעומת זאת, בין נתניהו לדונלד טראמפ יש יחסי אמון שמובילים לעשייה משותפת.

היותך ראוי לאמון הוא הגורם שיכריע את האופן שבו אנשים מעריכים אותך. מפרספקטיבה אבולוציונית, קריטי להישרדות שלנו לדעת אם האדם שמולנו ראוי לאמון שלנו. בימינו כאנשי מערות היה חשוב בהרבה לדעת אם האדם מולך עומד להרוג אותך ולגנוב את כל רכושך, מאשר אם הוא מוכשר מספיק להצית אש. כשירות לתפקיד, אידיאולוגיה או ערכים משותפים מוערכים רק לאחר שמבוסס אמון.

באופן אירוני, אמון הוא הקריטריון היחיד שאפשר את היציבות של הליכוד במהלך כל השנים הללו. יש כמובן מחלוקות בגוש הימין, אבל גם אמון וביטחון שברגע האמת כולם יתייצבו סביב המנהיג. האמון והמחויבות בין חברי הקבוצה גברו על המחלוקות, מה שלא ניתן לומר בשום צורה על גוש השינוי, שבו אין ערבות הדדית והכל בנוי על אינטרסים גרידא. במצב עניינים זה, גם אם תוקם ממשלת השינוי, היא לא תחזיק מעמד.
על אף שמרב מיכאלי טוענת בריש גלי מעל כל פלטפורמה אפשרית שהרצון שלה שנתניהו יוחלף גובר על הסלידה שלה מהעמדות שמציגות ימינה ותקווה חדשה, זה לא מספיק. לאורך ההיסטוריה אנחנו רואים שהדבק האמיתי היחיד שיכול להחזיק מעמד הוא היכולת לבטוח זה בזה. בגוש השמאל התחושה היחידה שניתן להצביע עליה היא שנאה משותפת. מה שיקרה ביום שאחרי הוא שבמקום להתלכד למען מטרה משותפת, אנחנו נראה התנגחויות, מחלוקות וקונפליקטים, שהאופוזיציה תנצל כדי להפיל את הממשלה במהירות.

לכן הדבר המשמעותי שלפיד צריך לעשות עכשיו, עוד בטרם הוא מגיע להבנות עם ראשי הגוש, הוא לנסות לבסס תחושת אמון אמיתית וכנה בין האנשים שעומדים להרכיב את הממשלה. זה הסיכוי הטוב ביותר שלו לצרף אליו את סער ובנט. כאשר מתחילים מערכת יחסים עם אדם חדש, וזה ממש לא משנה אם מערכת היחסים היא על רקע פוליטי, עסקי או אישי, האדם באופן לא מודע יחפש סימנים שיאותתו על כך שניתן לבטוח בך. כדי לבסס את מערכת היחסים יש לשדר שאתה לא מאיים עליו בשום צורה, שאתה מחבב אותו, והכי חשוב: שאתה מסוגל לבטוח בו. לא נראה שאנשי הגוש משדרים שהם בוטחים זה בזה, וכדי להסוות זאת הם רצים לחתום על הסכמים. למרבה הצער, האפשרויות שעל הפרק כרגע הן ללכת לבחירות עכשיו, או לחכות כמה חודשים וללכת לבחירות.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה

[email protected]