ההחלטה הישראלית להתנות את שיקום הרצועה בהחזרת השבויים והנעדרים היא מתכון די בטוח לחידוש הלחימה כבר בשבועות הקרובים.
שומר החומות היה מפגן מרשים של יכולות חיל האוויר והמודיעין, אבל חשף שוב את הפער שיש לישראל בהבנת השכנים. הסביבה הסתכלה על מה שקרה בינתיים בתוך ישראל, וראתה בזה כרסום נוסף בחוסן של החברה הישראלית, המסוכסכת והמפולגת.
בשנים האחרונות הוא עיצב מבנה מנהיגות שהוא מעין העתק של המודל הישראלי: הוא כראש ממשלה כל־יכול, תחתיו מרוואן עיסא כשר ביטחון, שהוא דרג מדיני וצבאי גם יחד, ומתחתיהם הרמטכ"ל מוחמד דף, האופרטור והסמל של חמאס.
לאנליסטים של המודיעין זה עושה את החיים פשוטים: מבנה ארגוני כמו אצלנו, עם היררכיה ברורה של קבלת החלטות רציונלית. לפעמים יש נטייה לשכוח שמדובר בפונדמנטליסטים.
גם ההופעה הלכאורה מערבית של סנוואר מתעתעת: הוא לא חובש שטריימל או עמאמה כמו נסראללה, אבל הוא אדם מאמין ואדוק לא פחות מכל אדמו"ר. כשהוא יורה על ירושלים, הוא לא רק משחק שח מול ישראל – הוא מדבר עם ההיסטוריה ומתכתב עם מוחמד ועם סלאח א־דין. עם העברית הקולחת שלו, סנוואר זיהה אל־נכון את ההזדמנות להירשם כמגן ירושלים.
כמו כל מנהיג דתי של קהילה סגורה, האינטרס העליון שלו היה ונותר הישרדות, שימור הישות המדינית היחידה של האחים המוסלמים במזרח התיכון. במשך שנים ניסה סנוואר להגיע להסדרה עם ישראל, שגררה רגליים, והבין שהסדרה ממשית לא תהיה, אבל גם שישראל נרתעת מלהיכנס למלחמה נוספת בעזה.
יוזמת הבחירות האווילית של אבו מאזן, שהפסיק בחודשים האחרונים מעצר של אנשי חמאס, סיפקה לסנוואר גם הזדמנות להרחיב את השפעתו ליהודה ושומרון.
ואז הגיעה סצינה שאנחנו, הישראלים, לא הבנו את משמעותה ואת עוצמתה. המחסומים שהציבה המשטרה בשער שכם עוררו תסיסה ברמדאן האחרון, ובלחץ הצבא והשב"כ הוחלט, בצדק, להסיר אותם.
השוטרים שמוצבים במקום קיבלו את ההנחיה, אחד מהם ניגש והסיר את המחסום הראשון, ואז הסתער השבאב ופירק את כל שאר המחסומים אל מול מצלמות כל רשתות התקשורת הערביות, שהעבירו את התמונות בשידור ישיר. המסר שנקלט בשכונה היה שישראל מתקפלת מול לחץ.
שבוע אחר כך כבר בערו הרחובות בישראל, וסנוואר החליט לקפוץ ראש לתוך מה שהאמין שיהיה סבב קצר. לא, הוא לא חשב שישראל תכה בעזה בעוצמה ובדיוק כאלה, הוא גם לא האמין שכל ההפתעות שהכין מוחמד דף יתנפצו אל מול חומת הגנה יעילה מאין כמוה שבנה צה"ל.
דף, שבצוק איתן ידע כמו נסראללה להבטיח לנו מדי ערב הפתעות וגם לקיים, כשל כמעט בכל מה שניסה: חיל האוויר שבנה סוכל, גם חיל הים, המנהרות ההתקפיות שלו הפכו למלכודת מוות, וגם הסייבר שלו לא עבד.
הוא יכול לרשום לעצמו הישג צבאי אחד: הוא, מוחמד דף הקיטע ממחנה הפליטים חאן יונס, יכול בלחיצת כפתור להבהיל יותר ממיליון תושבי גוש דן באמצע הלילה ולהריץ אותם למקלט. מבחינתו, עצם האזעקה היא ההישג, גם אם לא הצליח לפגוע.
השב"כ עדיין נתפס כגורם מרתיע בחברה הערבית, והוא מביא איתו גם יכולות חקירה משוכללות יותר וגם הבנה עמוקה יותר של שורשי הבעיה.
מנתוני השב"כ עולה כי כ־7,000 ערבים השתתפו באירועים הלאומניים, ובכלל זה 70 פיגועים של ירי, השלכת מטען ובקבוקי תבערה, תקיפה אלימה, השחתה והצתה. עד כה פוענחו כליל 12 מהפיגועים, ויש כ־70 עצורים בידי השב"כ.
בצד היהודי השתתפו כ־500 אנשים באירועים לאומניים, שבהם נרשמו חמישה פיגועים. עד עכשיו פוענחו ארבעה מהם, ובידי השב"כ 11 עצורים.
החקירות מצביעות על כך שמרבית המשתתפים הם בעלי רקע פלילי ולא זהות דתית־לאומנית מפותחת. הן מספרות עוד סיפור שאנחנו, החברה היהודית, לא שמנו לב אליו. בעיני רבים מערביי ישראל, הסכסוך בשייח' ג'ראח נתפס כקדימון למה שצפוי להם בעתיד.
בעיניהם לא מדובר בסכסוך אזרחי על בעלות, אלא בניסיון לעקור ערבים מביתם זה שלושה דורות וליישב במקומם מתנחלים. אם זה יצליח בשייח' ג'ראח, הם מאמינים, זה יימשך בלוד, בעכו וביפו.
סקרים רחבים שעורך השב"כ בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל מצביעים על כך שכ־80% מהם שואפים לאבולוציה כלכלית ואישית. כ־20% שואפים לרבולוציה דתית־לאומית. מתוכם, הרוב פאסיבי ורק שבריר אחוז יהיה מוכן לקום ולעשות מעשה.
מבצע "חוק וסדר" של המשטרה, של ניקוי קהילות מהנשק הבלתי חוקי וממחוללי אלימות, אמור להזכיר להם את מה שלא ראו כבר מזמן בעיניהם: שיש פה מדינה.
###
אבל מאחורי כל האירועים - בעזה, בירושלים ובתוך ישראל - יש ארבעה גורמים שיעצבו את עתידנו הקרוב: ממשל אמריקאי חדש, שרואה בעין אחרת את הסוגיה הפלסטינית ואת הקשר עם ישראל; איראן, שעוד רגע תזכה מחדש בהסכם הגרעין ותחזור להיות גם כוח כלכלי; ענקיות הטכנולוגיה, שמעצבות דעת קהל יותר מכל תקשורת מסורתית; וחברה ישראלית שסועה, שמאבדת גם את המוכנות להקריב למען קיומה כאן.
ישראל מוכנה לשלוח את חיל האוויר שלה להכות בעזה וגם לשלם על כך מחיר בפגיעה בעורף, אבל היא מבוהלת מהמחשבה לשלוח את צבאה למקום שיגבה ממנו קורבנות.
ההצלחות שהושגו מהאוויר במערכה הזאת צפויות רק להגביר את הנטייה של צה"ל בעשורים האחרונים להתמכר לחיל האוויר ולמודיעין - על חשבון היבשה.
התרעות פיקוד העורף