החץ והקשת הפכו לנשק כבר לפני אלפי שנים. אך בימי קדם היה צורך לקלוע במטרה כדי לצוד או להרוג אויב. קלע טוב יצליח לתקוע את החץ שלו במרכז עיגול המטרה. אבל מי שאינו יודע לקלוע, מוליך שולל או סתם פוליטיקאי, יעדיף לשרטט את העיגול - רק אחרי שירה את החץ. והדברים ידועים.

לאחרונה למדתי על שכלול השיטה. לא רק לצייר את המטרה לאחר ירי החץ, אלא גם להקפיד על קוטר העיגול, כדי שהמטרה תכלול רק מה שרוצים שייראה בה, ולא חלילה אירועים או אנשים נוספים, העלולים לשנות את מסקנותיו של מי שצופה באחיזת העיניים הזו. ולא רק שטח עיגול המטרה חשוב, גם ציר הזמן שאליו מכוונים.

כנגד מה נאמרים הדברים?
שני מאמרים משכו את תשומת לבי לפני שבוע. האחד, של יוסי ורטר ("אשראי גבולי", "הארץ", 21 במאי) והשני של עמיתי בן כספית ("איש ההרס", "מעריב־סופהשבוע", 21 במאי). שני המאמרים הצביעו, בעקבות מפכ"ל המשטרה יעקב שבתאי, על איתמר בן גביר כאיש שהצית את המהומות בירושלים, גרם לרבבות ערבים להשתולל ברחבי הארץ, נתן לחמאס עילה לתקוף, וגרר את ישראל להגיב בשומרי החומות.

שני המאמרים הללו, יותר משבאו לגנות את בן גביר נועדו לגנות את בנימין נתניהו, שלא מנע ממנו להקים "לשכה פרלמנטרית" בשכונת שמעון הצדיק בירושלים. שני המאמרים חטאו גם באותו חטא: קראו לשכונה יהודית, שנשדדה מידי בעליה שגורשו ממנה באלימות ערבית רצחנית בימי המנדט הבריטי, בשם הערבי "שייח' ג'ראח". יש אומנם שכונה כזו, לא הרחק משכונת שמעון הצדיק, אבל הערבים והשמאל הקיצוני העדיפו מטעמי הסילוף הפוליטי וההיסטורי שהוא לחם חוקם להרחיב את גבולות שייח ג'ראח כך שיכסו גם על השכונה היהודית.

שיבת היהודים לבתיהם זכתה לגיבוי ולאישור כל הערכאות המשפטיות עד כה. אך השמאלנים והערבים הצליחו בינתיים בשטיפת המוח הציבורי, ורוב מי שאינו בקיא בעובדות בטוח ש"מתנחלים" פלשו לשכונה ערבית. כך, גם מי שאינו נמנה עם השמאל הקיצוני מכנה את השכונה "שייח' ג'ראח". ממש כאילו קראו לכל ירושלים "אל־קודס".

לשכת חבר הכנסת איתמר בן גביר בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים (צילום: ללא קרדיט)לשכת חבר הכנסת איתמר בן גביר בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים (צילום: ללא קרדיט)

אבל זה החטא הקטן.
שכונת שמעון הצדיק הוקמה לפני כ־150 שנה, לאחר שיהודים קנו את האדמות סביב הקבר העתיק המיוחס לשמעון הצדיק מאנשי הכנסת הגדולה, שחי ופעל כאן לפני למעלה מ־2,200 שנה. בסמוך לה הוקמה עוד שכונה יהודית, נחלת שמעון. בפרעות 36'־39' נמלטו מאות התושבים היהודים מפחד שכניהם הרצחניים בשייח' ג'ראח (בה עמד ביתו של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני), אבל חזרו בתום גל הטרור.

בתש"ח, תחת התקפות רצופות מהשכונה הערבית, ורצח שלושה מתושבי השכונה - פינו הבריטים את התושבים היהודיים. השכונות נותרו תחת שלטון ירדן, שלא הפקיעה את השטח אלא העבירה אותו לניהול האפוטרופוס הכללי הירדני, והוא אישר לפליטים ערבים להתיישב בבתים.

לאחר מלחמת ששת הימים עברו השטח והמבנים לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, שהכריז, רישומית לפחות, על החזרת הרכוש לבעליו היהודיים. ואז החל מאבק משפטי של בעלי הבתים היהודיים ויורשיהם לחזור לשכונתם. לפני כ־20 שנה, לאחר אין ספור פסיקות של בתי המשפט - חזרה המשפחה הראשונה לנחלתה. ומאז נמשך המאבק. בית־בית. הערבים גייסו למאבקיהם ארגוני שמאל קיצוני ומתנדבים בינלאומיים, ומדי שבוע הפגינו במקום נגד שיבת היהודים.

עכשיו דן בית המשפט העליון בערעור נוסף שהגישו הערבים ועוזריהם על עשרה בתים, ולכן העלו האויבים מבית הילוך, ואיימו במהומות דמים אם יפונו מבתיהם על פי צו בית המשפט.

מאז שבו לבתיהם סובלים יהודי השכונה התנכלויות אלימות מצד השכנים. אבנים, בקבוקי תבערה, ירי זיקוקים בכינון ישיר, שריפת כלי רכב. המשטרה מטפלת בכל תלונה כזו כמו בתלונה פלילית רגילה. כמו בסכסוך שכנים. חמאס וארגונים בינלאומיים אימצו את מאבק הערבים ואיימו על ישראל שלא תעז לבצע את צווי בתי המשפט. בשבועות האחרונים הלכה האלימות וגברה, וכאשר תושבי השכונה היהודים נאלצו לשלוף נשק כדי להרחיק מהם את הפורעים - הגיעה המשטרה ובמקרים רבים החרימה את כלי הנשק.

והימים ימי הרמדאן, ימים מועדים לפרעות נגד יהודים. הערבים התפרעו ברחבת שער שכם ובהר הבית. המשטרה הציבה מחסומים בשער שכם - והתקפלה בלחץ התקשורת. אבל תחנוני היהודים בשמעון הצדיק להציב במקום כוח משטרתי קבוע לא נענו. אז הודיע ח"כ בן גביר שיגיע לשכונה כדי לאלץ את המשטרה לשמור עליו, וכך להגן גם על תושבי השכונה. רק המהומה שהתלקחה הביאה למקום כוח משטרה גדול. בן גביר סילק את האוהל שלו מהמקום אבל העניק למפכ"ל שבתאי את האליבי המושלם למחדל החמור שלו: בן גביר אשם בהתלקחות.

# # #

גם עיוות ציר הזמן הוא נשק בידי המסלפים. מה גרם למה? תשאל את הערבים - התנועה הציונית החלה את הסכסוך; תשאלו אותי - הערבים כבשו את המולדת שלי. כל ניסיון להצביע על אריאל שרון כעל מי שגרם לאינתיפאדה השנייה, או להצביע על בן גביר כעל מי שהצית את המהומות האחרונות - הוא סילוף זדוני של ההיסטוריה, תוך אימוץ הגרסה של האויב.

מפכ"ל המשטרה ירה את החץ. אחר כך שרטט את עיגול המטרה, כשהוא מקפיד שתמונת המטרה לא תכלול את הפגנות הערבים והשמאל הקיצוני בחודשים האחרונים, לא תקיף את האלימות הערבית נגד תושבי השכונה, ולא את המהומות שלהם בשער שכם ובהר הבית.

בן כספית כותב שהמפכ"ל התריע בעוד מועד בפני השר לבט"פ אמיר אוחנה ובפני ראש הממשלה על הפוטנציאל הנפיץ בהגעתו של בן גביר לשכונה. אבל במקום להתריע ולהזהיר ולכסת"ח - היה צריך לעשות רק דבר אחד פשוט: להציב כוח מג"ב בשטח. להגן על יהודי שמעון הצדיק לפני שהאש התלקחה. וכך בלוד, וכך בעכו, וכך בכל אזורי החיכוך הידועים. אבל המשטרה הגיעה בכוח משמעותי רק שלושה ימים אחרי שפרצו מהומות הדמים.

המפכ"ל שבתאי מנסה לכסות על ערוות כישלונו המחפיר, שעלה בחיי יהודים וערבים, כשהוא משרטט את עיגול המטרה שלו סביב בן גביר. תפקיד המשטרה לשמור על הסדר הציבורי, ולא למצוא תירוצים ולחפש אשמים לאחר שהמהומות (שלכאורה התריעה עליהן מראש!) פרצו. תפקיד המשטרה היה למנוע את ההתקהלות במירון ולא לחפש אשמים לאסון. וכן בבית הכנסת של חסידות קרלין. וכן בנגב.

המפכ"ל היה זקוק לשעיר לעזאזל, ומצא אותו בבן גביר. כי עדיף אחד שהציבור ממילא שונא. אבל לכותבי הטורים בן גביר לא היה המטרה. באמצעותו הם ביקשו לנגח את ראש הממשלה, אשר המהומות שירתו, לדעתם, את מטרותיו ההרסניות. מי שמתחיל את תיאור השתלשלות המאורעות ב־6 במאי, יום הגעתו של בן גביר לשכונת שמעון הצדיק, משרטט להם תמונה מעוותת. ממש כמו אלו המתחילים את ההיסטוריה של ה"סכסוך" - ב"כיבוש" של 67'. גם להם היה חץ שירו, במקרה זה בנתניהו, ואז שרטטו את עיגול המטרה כך שיכלול בתוכו את בן גביר ואת נתניהו.

והמפכ"ל שבתאי, שהיה היחיד שהיה יכול, והיה חייב מתוקף תפקידו, לעשות רק מה שנדרש ממנו, לשלוח שוטרים בעוד מועד - רק הוא נותר מחוץ לעיגול האשמה.

[email protected]