1. יצחק בוז'י הרצוג מאמין שבחירתו לתפקיד הנשיא ה־11 של מדינת ישראל מובטחת. המתמודדת היחידה מולו היא מרים פרץ, שהיא נטולת רקע פוליטי מפלגתי. במשך כל השנים התמודדו על התפקיד מועמדים שהגיעו מהזירה הפוליטית.

החריג שבהם היה הנשיא הרביעי אפרים קציר, שהגיע לתפקיד מהאקדמיה. מאז ומתמיד היה תפקיד הנשיא צבוע בצבעים פוליטיים. העובדה שנשיא המדינה נבחר על ידי 120 חברי כנסת גרמה לכך שבחירת הנשיא הוכתבה מראש, על פי שיקולים קואליציוניים.

העובדה שבחירת הנשיא היא חשאית הביאה לכך שנרקמו בדרך כלל בריתות מאחורי הקלעים. חברי כנסת שגילו עצמאות בחרו במועמד לנשיאות על פי נטיית לבם, כשהם חשים לא מחויבים להסכמים ולבריתות שנרקמו מאחורי גבם.

העובדה שעל התפקיד מתמודדים הפעם שני מועמדים בלבד היא כשלעצמה חריגה. בין השנים 1949־2014 התמודדו על תפקיד הנשיא 23 מועמדים, 17 מהם הגיעו מהזירה הפוליטית.

מרים פרץ מצטרפת לקולט אביטל, דליה איציק ודליה דורנר, השופטת בדימוס של בית המשפט העליון, שראו עצמן בעבר מועמדות ראויות.

לעמדת הזינוק הגיעו בבחירות הנוכחיות גם שמעון שטרית, מיכאל בר זוהר, יהודה גליק ועמיר פרץ, אבל רק הרצוג ומרים פרץ הצליחו לגייס את מספר החתימות הדרוש להצגת מועמדותם.

בשנת 2000 התמודד משה קצב על התפקיד מול שמעון פרס. באותה עת העריכו מרבית הפרשנים שסיכוייו של קצב קלושים. קצב ופרס התמודדו על התפקיד לאחר שהנשיא עזר ויצמן נאלץ להתפטר בעקבות תחקיר של העיתונאי יואב יצחק, שלפיו הנשיא ויצמן קיבל לכאורה סכומי כסף גדולים מאיש העסקים אדוארד סרוסי, מבלי שדיווח על כך במהלך כהונתו כחבר כנסת ושר.

היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין הגיש אז חוות דעת משפטית, שלפיה אין להגיש נגד ויצמן כתב אישום, מטעמים של חוסר אשמה וגם בשל התיישנות, מה שהשאיר בידיו של ויצמן את ההחלטה אם להישאר בתפקידו.

אולם לחץ ציבורי שנגע להפרת הכללים של מניעת ניגוד עניינים, שהוא הסדר שעובדי המדינה מחויבים בו, הביא את ויצמן להתפטר מתפקידו.

בסיבוב הראשון זכה קצב ל־60 קולות מול 57 קולות שקיבל פרס. מכיוון שנדרש רוב מוחלט לבחירת הנשיא, נערך סיבוב הצבעה נוסף, שבו זכה קצב ברוב של 63 קולות מול 57 קולות שקיבל פרס, ונבחר לתפקיד נשיא המדינה.

בחירתו של קצב הפתיעה אז רבים, שהעריכו שהבחירה נמצאת בכיסו של פרס. לא ברור אם הפתעה כזאת צפויה לנו גם הפעם.

2. אהרן ידלין ציין לאחרונה 95 שנים להולדתו, וזאת חגיגה אמיתית עבורו ועבור אהוביו וחבריו. ידלין הוא לא עוד חבר כנסת או שר ששירת בממשלות ישראל, אלא היה תמיד הרבה מעבר לזה.

הוא לא נחשב מעולם לפוליטיקאי, אלא נחשב תמיד איש חינוך, שדגל בכך שאין כמו עשייה חינוכית כדי להשפיע על דמות החברה והמדינה.

הכרתי את ידלין, חבר קיבוץ חצרים, זמן קצר אחרי שהשתחררתי משירותי הצבאי בגלי צה"ל. עברתי אז לשמש במשך יותר משנה ככתב הראשון של חטיבת החדשות של "קול ישראל" בנגב.

גיליתי איש מרשים שפיו ולבו שווים, שראה בתיק החינוך את התיק החשוב ביותר בממשלה, שנהג לומר ש"תנועת העבודה שרוצה לגדל דור צעיר לאור ערכיה החברתיים - אינה יכולה לוותר על מערכת החינוך".

גם לאחר שעזבתי את הנגב, שמחתי תמיד לפגוש את ידלין בעבודתי העיתונאית. פגישתנו האחרונה הייתה לפני כמה חודשים. לא יכולתי שלא להתרגש כשבגיל 95 הוא זיהה אותי, וסיפר לי שגם היום הוא ממשיך בעשייה ציבורית.