מול הילדים: בעיתון היומי האמריקאי הידוע "ניו יורק טיימס" פרסמו, כדרך האנטישמים, את תמונות וסיפורי ילדי רצועת עזה של חמאס שנהרגו על ידי מדינת היהודים. אה כן, הם הוסיפו גם שני ילדים שנהרגו בישראל על ידי חמאס, כדרך האנטישמים המתוחכמים (עיתון ישראלי העתיק זאת, אבל במגושמות תעמולתית כל כך גסה, ובחוסר רגישות כזה לחיי אדם, שמתוך רחמים לא נזכיר את שמו של העיתון).

ב"ניו יורק טיימס" שכחו לציין שכל טיל של חמאס יצא לדרך כדי להרוג עשרות ילדים יהודים. נגמר להם המקום, התמונות של הילדים הפלסטינים תפסו הכל. הם גם לא כתבו שחמאס הוא שהרג חלק מהילדים האלה, ולא הסבירו שהוריהם, קרוב לוודאי, בחרו בחמאס. כל זה יותר מדי אינפורמציה, ואינפורמציה מעייפת את קוראי "ניו יורק טיימס". אמת טרחנית לא אהודה על קוראי העיתון הזה.

מה היה קורה אם בזמן מלחמת העולם הייתה עיתונות מניפולטיבית כזו, שחיי אדם הם משחק פוליטי וכלי תעמולה רגשי בעיניה? התשובה ברורה: לא מן הנמנע שהעולם היה נשלט עד היום על ידי הנאצים. כל אירופה, וכנראה גם אמריקה. תארו לעצמכם שכל יום מימי שלטון היטלר היה ה"ניו יורק טיימס" מפרסם את תמונות הילדים הגרמנים שנהרגו במלחמה? זה מכמיר לב. ילדים בלונדיניים כל כך יפים וילדות תכולות עין שנהרגו, שמבט אחד בהם מספיק כדי להתאהב ולפתח זעם מוסרי בלתי מתפשר נגד מי שהרג אותם.

משהו מזה מזדחל כבר לספרו של קורט וונגוט, "בית מטבחיים 5", ויותר מכך - לסרט שנעשה על פיו, סרט שבו ילדים גרמנים מתוקים מצולמים ברחובות עיר גרמנית יפהפייה, רגע לפני שכוחות בעלות הברית מפציצים אותה. קשה להימלט מהמחשבה שאם "הניו יורק טיימס" של היום היה קיים אז, אולי העולם היה נשאר נאצי, וגם היו משכנעים אותנו, הנותרים במחבואים, שזו הבחירה הערכית והמוסרית הנכונה.

שוטרים מול מערכת הניו יורק טיימס (צילום: רויטרס)שוטרים מול מערכת הניו יורק טיימס (צילום: רויטרס)

ביקורת קולנוע

ראשון! ראשון! ראשון! לפני כולם! לפני כולם! אחרי שנה בלי ביקורים בקולנוע אנחנו מפרסמים את ביקורת הקולנוע הראשונה. הפופקורן היה מצוין. הגביע היה גדוש, אם כי הקונה שלידי קיבל גביע גדוש יותר.

כשמילאו לי את הגביע, נפלו שלושה פופקורנים על הדלפק. אני תמיד בבעיה אם לקחת אותם ולאכול אותם, הם שלי אחרי הכל, או אם להשאיר אותם ולקיים ברוח היהדות מצוות לקט, פאה ושכחה. זה גורם לי תמיד לשאלות גדולות כשאני בקולנוע, הרי זה תפקיד האומנות. הפעם אפפה את הסוגיה הקולנועית הזו גם בעיה שעצרה את הספונטניות: בכל זאת, אנחנו אחרי קורונה ומי יודע מה ומי נגעו בדוכן. ויתרתי, והשארתי שלושה פופקורנים במצב חדש על הדוכן. נערה לידי דווקא לקחה את הפופקורנים שנפלו לה, ונדמה לי שגם אחד שלי. לנוער אין הערכים של הדור שלנו.

הפופקורנים היו מנופחים בצורה מלאת חן, מגוונים, רבי פיתולים מפתיעים, לבנים ובהם בני בנים של רמזי צהבהבות עדינה מוסתרת. זו הייתה חוויה. לקראת סוף הסרט היה טוויסט, ומספר הפופקורנים הבלתי מפוצחים שנותרו למטה בגביע לא היה כמו שחשבתי בתחילת הסרט, אבל אני לא רוצה לעשות ספוילר, תלכו לקולנוע וכל אחד יגלה לעצמו בעצמו ויסיק את המסקנות שלו. זה מה שיפה בקולנוע.

"ומה בנוגע לסרט?", מחזירים לי את כתב היד ושואלים מהמערכת ששלחה אותי לכתוב ביקורת קולנוע. אה נכון, היה גם סרט. וונדר וומן הרביצה כמו גבר וזהו, אבל כידוע, מה שחשוב בקולנוע זה הפופקורן.

הכנות לפתיחת בתי הקולנוע, סינימה סיטי גלילות (צילום: אבשלום שושני)הכנות לפתיחת בתי הקולנוע, סינימה סיטי גלילות (צילום: אבשלום שושני)

כנס חירום של משפטנים

במלון "כרמים" מול שדות וגפנים התכנסו בדמיוני מיטב שופטי ופרקליטי וחוקרי ישראל ובפניהם בעיה שנוצרה נוכח מה שמתגלה כבר בישיבות הראשונות במשפט ביבי. "מצד אחד", אמרו מיטב אנשי החוק, "יש סכנה שאם משפט נתניהו לא יופסק מיד, לא יישאר כלום מאמון הציבור כלפי מערכות החוק בישראל. מצד שני, גם אם משפט נתניהו יופסק מיד, לא יישאר כלום מאמון הציבור כלפי מערכות החוק בישראל".

עד רגע זה לא נמצא פתרון אלא לשכנע את הרמקולים שונאי נתניהו בתקשורת להגביר את הווליום, לציית להנחיות שמגיעות בבלוטות' ולמצוא עוד דרכים להסביר שהדברים שאנחנו שומעים ורואים אינם מה שאנחנו שומעים ורואים. עד כה נדמה למשפטנים שזה מצליח מצוין.

ועוד החלטה נתקבלה: להסתיר טוב יותר את פסק הדין המוכן מראש המרשיע את נתניהו בלי קשר לעובדות ולעדויות, כי לנוכח הטעויות והרשלנויות שעשו הפרקליטות, המשטרה ומערכת החוק, טעויות שמתגלות בכל רגע במשפט, כבר אי אפשר להיות בטוחים שפסק הדין המודפס מראש לא יועבר להגנה, בטעות שנגרמה מתום לב, וייחשף לפני תום המשפט.

בית המשפט העליון (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)בית המשפט העליון (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

השר החברתי יושב טוב

"שלום לך, כבוד השר החברתי, היינו רוצים לדון איתך על משרה בחברתנו".
"משרה חברתית?".
"בהחלט. אנחנו חברה. בנוסף לכך, נהיה מאוד מאוד חברותיים כלפיך".
"מה אתם עושים?".
"אנחנו מלווים בריבית של 26% לאנשים עניים. רווחים אדירים. חי חי".
"זה לא נראה לי כל כך חברתי. כזכור לכם ססמתי בבחירות האחרונות הייתה: למען השכבות החלשות והזוגות הצעירים".
"מה לא חברתי מצדנו להציע לך 8 מיליון שקל לשנה?".
"8 מיליון? אפשר קצת יותר? זכור שססמת הבחירות שלי הייתה: נטו משפחה".
"אל תדאג, נשלם לך קצת יותר, או לפחות נוריד לך את המשרה ל־80%. מקסימום נעלה עוד את הריבית בהלוואות שאנחנו נותנים. חי חי".
"לקחתי. הנני, המנהיג החברתי לשירותכם".

פינת השלולית

הנשיקה הראשונה שלי הייתה מדהימה. חשבתי כמה מדהים זה יהיה לנשק אותו, שנתגפף לנו, טיפונת נצחק, ואז נתנשק שוב.
וזה היה בדיוק כמו שדמיינתי.
היה מדהים, חוץ מהעובדה שהוא היה הכרית שלי.
(נסיכה אנונימית כתבה כך בקהילת האינסטגרם "הנשיקה הראשונה שלי"). 