עכשיו זה ברור: האיום הממשי מעולם לא היה מגיפה אלא מחלה אוטואימונית

לכאורה, זה סתם סיפור על פיצה שלא הגיעה. באחד מערבי השבוע שעבר שלושה מתבגרים רעבתניים הזמינו שני מגשי פיצה מרשת גדולה. משהשליח בושש לבוא, התפתח דיון. האחד אמר: אני אתבע את אמ־אמא שלהם, גנבים בני גנבים. מי הם חושבים שהם, לעבוד ככה על לקוחות? השני אמר: נו, נאכל משהו אחר ונתקשר מחר לברר מה השתבש. השלישי אמר: בואו ניסע לשם לראות מה קרה.

יצאו השלושה לדרך והגיעו לסניף. האורות המהבהבים של צ'קלקת ניידת המשטרה בישרו רעות. שני שוטרים עמדו מחוץ לסניף, ואיש אחד צעק שברי דברים בכעס. הידיים שלו התנופפו לכל עבר. שני השוטרים שעמדו מולו ניסו להבין במה מדובר. בחור נוסף, לבוש במדי הרשת, ניסה להשחיל מילה, אבל האיש עם הידיים המתנופפות לא נתן לו.

השוטרים ביקשו ממנו להיות בשקט, והבחור הסביר שכל השליחים הבריזו לו במשמרת הזו. הוא נשאר לבד בסניף, וחוץ מלקבל את ההזמנות שמתקבלות בזו אחר זו באתר האינטרנט הוא צריך גם להכין אותן, לארוז, לעלות על הקטנוע ולהסתובב ברחבי ירושלים. ורחבי ירושלים, מי שקצת מכירים יעידו, רחבים מאוד. מהקצה הדרומי ביותר שלה לקצה הצפוני, נגיד משכונת הר חומה לנווה יעקב, נמתחים למעלה מ־21 קילומטרים.

הבחור התחנן על נפשו. תבינו אותי, ביקש בעיניים דומעות, מותש, אבל לא הניחו לו, והוא המשיך לחטוף צעקות מעוד ועוד לקוחות לא מרוצים שבאו להראות לו מה זה לנסות לתחמן אותם. ככה, לקבל הזמנות ולא להביא לנו את הפיצה שלנו? מי אתה חושב שאתה? האווירה התלהטה. אם לא היה ברור עד כה: המשטרה הגיעה כדי להגן על מנהל הסניף ולפזר את הלקוחות שהגיעו בשביל להרביץ לו.

לא עזרו תחנוניו של הבחור. כל מי שהיה ליד אש יודע שהיא מתפשטת מהר ומכלה את כל מה שנקרה בדרכה, אם לא יהיה מי שיכבה אותה. חמש דקות, לא צריך הרבה יותר.

אולי זאת אני, אבל יש לי תחושה שכל יציאה מהבית, כל הליכה לכיוון הרכב, כל נסיעה - נושאות פוטנציאל נפיץ. אין מרחב מוגן באמת, אין מקלט שיכול לשמור מפני המתקפות האלה. האם באמת נגזר עלינו להעביר את חיינו כאן עם קפל"ד, אטמי אוזניים וחיפוי ללב? האם לא למדנו כלום מהמגיפה שפקדה אותנו ועד לא מזמן איימה לכלות את העולם? האם באמת לא הפנמנו את אחד השיעורים החשובים ביותר, שלפיו עטיית מסיכה, שמירה על מרחק וחיסון נועדו להגן לא רק על עצמנו, אלא גם על הזולת, כי הזולת הוא אנחנו ואנחנו הוא?

לכאורה זה סתם סיפור על פיצה שלא הגיעה. רק לכאורה, כי התוספות על המגש שלא הגיע נמצאות בכל מקום ולא נותנות מנוח: התוקפנות, העובדה שכל אחד מרשה לעצמו לחשוב שהוא יכול "להיכנס באמ־אמא" והדיבור האלים והמלבה. כולם, אבל כולם, נגררים לתוך התופת שהם עצמם יוצרים וסוחבים אחריהם עוד ועוד אנשים. אני רוצה לכתוב שהתעייפתי. אני, יש לי כיפת ברזל בבית ואגזור על עצמי בדידות, אבל זו הרי סתם תבוסתנות.

ברור לי שהאיום הממשי מעולם לא היה מגיפה מבחוץ, אלא העובדה שאנחנו חולים במחלה אוטואימונית: הגוף מחסל את עצמו. ולזה, כמה עצוב ומבהיל, אין חיסון. חייבים לעצור כאן את הרוע, את האלימות ולהחזיר נימוס בסיסי לדקדוק הפנימי שלנו. תקראו לי נאיבית, אבל אני מאמינה בלב שלם שכולנו, לא כולל הטוקבקיסטים שמסתתרים מאחורי המקלדת המג'ויפת שלהם (אגב, הגיע הזמן לבטל את הטוקבקים האנונימיים), רוצים שקט.

לרובנו אין עניין לחיות בפחד ובחוסר ביטחון. רובנו לא רוצים לצעוד ברחוב או לעבוד בסניף פיצה בידיעה שזה רק עניין של זמן עד שמישהו ירצה לשבור לנו את העצמות. כולנו, או לפחות רובנו, חפצי חיים ורוצים ילדים חיים, ואם לא ניקח אחריות על עצמנו, לא יישאר מאיתנו הרבה. לא חבל? 

המלצתרבות

ביום ראשון הקרוב ייצאו לדרך בפעם ה־11 אירועי "בליינד דיי" להעלאת המודעות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה. האירועים, בהובלת המרכז לעיוור בישראל, מיועדים לכל המשפחה ויתקיימו בעשרות מוקדים ברחבי הארץ: מיצג אומנותי של אנשים עם עיוורון ומשפחותיהם ברחבת הבימה בתל אביב, תערוכה מונגשת במוזיאון תל אביב לאומנות, מופע של אסף אמדורסקי במרכז "נא לגעת", צעידה בחשיכה בשבילי האופניים והולכי הרגל בנתיבי איילון, מופע אינטראקטיבי בכיכר העצמאות בנתניה ועוד.

קריאה ראשונה

בלב הספר "אבא שלי היה פעם כזה מגניב", תהייה של ילד: האם ייתכן שבתוך דמותו חמורת הסבר והמוקפדת של אביו מסתתרת דמות פורקת עול, של כוכב רוק, למשל? סקרנות מהסוג הזה, מהיכרותי האישית, מתעוררת בגילים מעט יותר מאוחרים, אבל הדבר אינו גורע מההנאה הכרוכה בקריאת הספר, ומהחיוך ההולך ומתרחב נוכח האיורים. מעבר לדיון הפנימי סביב שאלת המגניבות, יש כאן התייחסות אל ההורה כאל אדם מורכב ובעל עבר עשיר, ולא רק כאל נותן שירות. ובכך עיקר חשיבותו של הספר, שיכול לשמש התחלה לשיחה פורה בין הורים לילדים.