הרחובות שמחים מחדש. זה מוזר וגם כיף. שוב מנגנון ההדחקה שלנו מצליח להשכיח את העובדה שאנחנו חיים על שקט שאול. כבר אי אפשר לתכנן שבועיים קדימה, כי עד שפותחים לנו את החיים סוגרים שוב, בכל פעם מסיבה אחרת. פעם מכוח עליון ופעם ממעשה ידי אדם.
כשהסגירה מתרחשת בגלל כוח עליון, אני יודעת שאין לי שליטה על הדברים ומצליחה לשחרר, אבל כשהיא נגרמת ממעשי ידי אדם, או ליתר דיוק מהחלטות של אנשים עם אגו שמפאת גודלו לא עובר השתקפות ראי, זה מרתיח.
אי אפשר לנצח במלחמות אגו של גברים שנלחמים בגברים אחרים. זו מלחמה שנידונה לכישלון מראש. אז כדי להתמודד אני מוצאת את עצמי דוחסת מפגשים ואירועים לכאן ועכשיו, ותוהה איך מדינה אחת קטנה, אהובה ובלתי נסבלת הצליחה היכן שמיטב הגורואים ומומחי הזן במזרח נכשלו: לגרום לי לחיות בעיקר בהווה, משבוע לשבוע או כמו שאומרים בכדורגל משבת לשבת (אם כי גם את הכדורגל בשבתות לקחו לנו).
בערב שלפני הפסקת האש שוב לא היו מקומות פנויים במסעדות לימים הבאים. הפעם שימח אותי לשוב להיאבק על מקומי וזכותי לשבת במסעדה בחמישי בערב. מדובר באחד המאבקים החשובים שידעה האנושות, ומסוג הקרבות הבריאים שלעולם לא אלין עליהם יותר.
בימים האחרונים אני צועדת ברחוב בתחושה מוזרה. רק לאחרונה הצלחתי להיגמל מהצורך לגעת בסנטר כל הזמן ולחפש את המסיכה, על אף שבמקרה שלי, אני מודה שהיא כמעט תמיד הייתה מונחת שם, בעיקר באוויר הפתוח. לפני כמה ימים השתתפתי באירוע הפרונטלי הראשון שלי זה שנה וחצי. כמה עשרות אנשים בחלל אחד אינטימי. לחצנו ידיים, נשמנו את אותו אוויר ואפילו כשהשתעלתי קלות וביקשתי כוס מים, איש לא ברח.
זה היה כיף ונורמלי ובעיקר שפוי להבין שכמו ילדים, יש גם לנו היכולת לזעום על מישהו ואז לשבת ולשחק איתו כאילו כלום לא קרה. אלא שכמעט כל מי שפגשתי בתקופה האחרונה הודה בפניי שהוא חש פוסט־טראומתי בדרגות שונות, אם מהמפגשים החברתיים הצפופים ואם מהאזעקות.
אפשר להתייחס לזה בביטול, אבל יש כאלה שגם אם יכחישו החרדה עשויה להופיע אצלם פתאום. ברגע הכי לא צפוי, כשהם יתעוררו באמצע הלילה לשתות משהו ואז יעבור אופנוע. הוא ייסע מהר ואף שיהיה רחוק, הלב ייפול שוב לתחתונים. גם אם מדובר באנשים שגרים בתל אביב. שהרי אופנוענים שנוסעים על גלגל אחד בשביל השואו יש פה בשפע. ולא נעים להודות, אבל הרעש עדיין גורם לי להחסיר פעימה ומכניס את הגוף לדריכות לא רצויה באמצע הלילה.
יש אנשים שסובלים יותר, שלא יכולים לעשות מקלחת ארוכה או לעצום עין ליותר מחצי שעה. מה זה כבר כמה אזעקות בתל אביב בטווח של שבע שנים, אנחנו לא בעוטף עזה. מה זו כבר צפירה קטנה כשיש פוסט־טראומטיים, שאפילו זיקוקין די־נור ביום העצמאות מחזירים אותם שנים אחורה.
אי אפשר ולא צריך להתרגל לזה, לא להשלמה עם טפטופים קבועים וגם לא כשזה קורה לעתים רחוקות. ולא באמת הייתי צריכה את המלחמה האחרונה, שיש מי שמכנה אותה מבצע, כדי להבין מה קורה פה.
יש משהו בהוויה הישראלית שלא נותן לגיטימציה להודות כשמשהו מטלטל אותך, אלא אם אתה בקו האש שלו. נדמה לפעמים שיש אצלנו סוג של מונופול על פחד ועל פוסט־טראומה. זו לא רק תבוסה או כניעה בעינינו, אלא שזה גם דורש ממך להתנצל אם אתה לא במצב קריטי.
יש כל מיני דרכים לתקוף את הפחד. להביט לו בלבן של העיניים היא הדרך הטובה ביותר. צריך להתעלם מפחדים - בדיוק כמו מאידיוטים מצויים שמנסים לריב איתך ברשת או בחיים עצמם. לתת להם להרגיש לא רצויים, עד שיעזבו בבושת פנים. אלא שההתעלמות לא תמיד גורמת לכך שבפעם הבאה שיעבור אופנוע או שתופעל עלינו הגבלת חופש תנועה מסיבה כלשהי, הדריכות הפבלובית שמסייעת לנו לשרוד בכל מצב לא תופיע.
זו לא רק המלחמה שמשאירה בתודעה שלנו בכל פעם מחדש שכבת עור מחוספסת. המלחמה היא רק סימפטום לכך שאנחנו מקבלים אותה כדרך חיים. מדברים על המלחמה הקודמת וכבר מתכננים את הבאה, אפילו לא מנסים למנוע את מה שכולם מבינים שיקרה. כמו הקילוגרמים שאנחנו יודעים שיעלו שוב בחורף ויירדו בקיץ. אנחנו לא מנסים לשמור על הקיים לאורך זמן אלא משלימים עם המצב. כי ככה הם החיים, מסבב לסבב. דווקא זו הכניעה האמיתית.