בימים האחרונים ישנה תחושה שהשיח הציבורי סביב הקמת ממשלת בנט־לפיד רווי בהסתה ובאיומים, ועלול חלילה להסתיים באלימות פוליטית. השב"כ התריע על עלייה בהסתה נגד בנט ושקד, והאבטחה סביבם תוגברה לדרגה 5 - דרגה אחת פחות מרמת האבטחה הגבוהה ביותר.

מהי אותה הסתה שאליה מתייחסים בשב"כ? לכאורה שאלה פשוטה, אבל בפועל מדובר בסוגיה נפיצה ומורכבת מאוד במיוחד בתקופה כמו זאת, שבה מחלוקות אידיאולוגיות מהותיות משתלטות על השיח הציבורי וגורמות לרוחות להתלהט עד כדי איבוד שליטה. נדמה שאחרי שנתיים של מערכות בחירות מלאות בשנאה ובקיטוב הגענו לנקודת רתיחה שבה הרפש והאלימות המילולית עלולים להתחלף בפגיעה ממשית באישי ציבור ובהם פוליטיקאים ועיתונאים.

אחת הסוגיות המורכבות ביותר למדינות דמוקרטיות שרואות בחופש הביטוי ערך עליון היא לקבוע מתי התבטאויות מסוימות הן הסתה ומתי מדובר בדברי שטנה חסרי טעם או בזכות לגיטימית להביע מחאה במסגרת חופש הביטוי. העיסוק בסוגיות הללו הופך למורכב במיוחד במדינת ישראל, שחוותה רצח פוליטי של ראש ממשלה.

הטראומה עדיין כאן, והחשש מפני רצח חוזר, כשהכתובת על הקיר, אינו מאפשר קלות דעת בנושא. לכן מצד אחד טוב שתוגברה האבטחה, אך מצד שני אסור שהפאניקה בטיפול בנושא תגרום לסתימת פיות ותפגע בזכות הלגיטימית להבעת מחאה וביקורת, גם אם היא חסרת טעם טוב.

הסיטואציה הפוליטית שבה אנו נמצאים היום, כאשר מצביעי ימינה שבחרו בבנט מרגישים מרומים ונבגדים בעקבות חבירתו לממשלה שיש בה גם מפלגות מהשמאל והיא מוקמת בסיוע מפלגה ערבית, מזכירה מאוד את המציאות הפוליטית של שנת 2005. אז לא צפו מצביעי הימין שאריק שרון יוביל את תוכנית ההתנתקות ויפנה את גוש קטיף. גם אז השיח הציבורי היה רווי בדברי שטנה ובלע, הסתה ואפילו דין רודף.

באותה עת ניסו במשרד המשפטים להרחיב את חוק ההסתה, אך נתקלו בהתנגדותו של היועמ"ש דאז מני מזוז, שחשש שהמהלך ייתפס כנקיטת עמדה פוליטית וישמש ככלי לסתימת פיות שיופעל נגד מתנגדי ההתנתקות. כך קבע למשל מזוז שביטויים כמו "שרון דיקטטור" ו"הטרנספר לא יעבור" אינם דברי הסתה והם בגדר חופש הביטוי, אך אמירות שמהן השתמעה קריאה לפגיעה בשרון, כמו "לילי מחכה לך", נתפסו כהסתה ועליהן נפתחו חקירות פליליות.

יש נטייה בתקשורת ובציבוריות הישראלית לסווג ביקורת חריפה וקיצונית כלפי אישי ציבור ופוליטיקאים כהסתה, אך על פי החוק הישראלי משמעותה של הסתה היא פרסום קריאה, דברי שבח, אהדה או עידוד לעבירה הפוגעת בגופו של אדם. בנוסף לזאת, על מנת לגבש עבירת הסתה, יש צורך בהוכחת הסתברות אובייקטיבית שהדיבורים יהפכו למעשים, בבחינת כלב נובח עשוי לנשוך. אבל גם כשיש הגדרה לחוק ההסתה, עדין יש סיטואציות שמאוד קשה להחליט בהן אם אכן מדובר בכזו.

בשבוע האחרון "זכו" איילת שקד ונפתלי בנט לאלפי הודעות ואיומים שנשלחו לטלפונים הפרטיים שלהם. בין היתר נכתב להם "לקחתם את הקול שלנו ושל כמותי ומכרתם אותנו, אני רואה בכם בוגדים. מה שראיתם בבלפור בשנתיים האחרונות הולך להיות משחק ילדים, נהפוך את חייכם לגיהינום". האם ההודעה הזאת היא הסתה, או השמעת ביקורת חריפה של בוחר מאוכזב שרוצה להביע את עמדתו הנחרצת נגד ממשלת האחדות שנרקמת?

האם יש לראות בהפצת תמונות של איילת שקד במדי אס־אס הסתה, או ניסיון דמוניזציה שנועד לשים אותה ללעג ולהשוות אותה לצוררי היהודים, תוך זילות ופגיעה בזיכרון השואה?

ביטוי נוסף שמעורר דילמה בנוגע להיותו ככזה שנתפס כהסתה, הוא השימוש במילה "בוגד". המילה "בוגד" נקשרת באופן אוטומטי לרצח רבין ז"ל, אך אם אנחנו מתייחסים למשמעותה של המילה ומתעלמים מהטראומה הלאומית, לא בטוח שכל שימוש במילה "בוגד" הוא בגדר הסתה. כך כינו את נתניהו "בוגד" בנוגע לפרשת הצוללות וכך גם ביחס למכירת המטוסים בהסכמי אברהם, וכך מכנים פעילי ימין את השמאל הישראלי ולאחרונה גם את בנט.

שלט המציג את נפתלי בנט בכאפייה (צילום: רשתות חברתיות)שלט המציג את נפתלי בנט בכאפייה (צילום: רשתות חברתיות)

מהי הסתה


גם התקשורת הישראלית לא תמיד עקבית בנוגע לקביעה מהי הסתה, ובפעמים רבות היא מתייחסת באסימטריה לנושא. באחד הדיונים באולפנים השבוע נתן עמית סגל כדוגמה לטענה את השימוש במילה "שקרן". לטענתו, כשלפיד קורא לנתניהו שקרן מדובר בביקורת לגיטימית, אך כשנתניהו קורא לבנט "שקרן", אז התקשורת מציגה את ההתבטאות כהסתה. התחושה שמתקבלת לעתים באולפנים היא שהימין נתפס כמי שלא יכול להעביר ביקורת אלא רק להסית, והשמאל לעולם לא יכול להסית אלא רק להשמיע ביקורת חריפה.

בניסיון לשרטט את קווי הגבול של חופש הביטוי במדינות דמוקרטיות נתקלתי בדבריו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי פורטר סטיוארט. השופט טבע את הביטוי "אני יודע את זה כשאני רואה את זה" - I know it when I see it. המשפט לקוח מתוך פסק דין מרתק במשפט "ג'ייקובליס נגד אוהיו", שהתקיים בשנת 1964 בבית המשפט העליון בארה"ב ועסק בשאלה האם הסרט הצרפתי "הנאהבים" הוא סרט פורנוגרפי, או שמדובר ביצירת אומנות לגיטימית במסגרת חופש הביטוי.

מדינת אוהיו קנסה את מפיצי הסרט באלפי דולרים בעקבות מה שלטענתה נראה כמו הקרנת סצינות לא ראויות. מפיצי הסרט עתרו לבית המשפט בשם התיקון הראשון לחוקה, שמתייחס לחופש הביטוי. בית המשפט העליון הורה לבטל את הקנס. במקרה הזה החליט השופט שלא מדובר בסרט פורנוגרפי, אלא בסרט קולנוע אומנותי שהקרנתו לגיטימית במסגרת חופש הביטוי.

האמריקאים אולי החליטו שבסוגיות שמבחינות בין אומנות לחופש הביטוי הפירוש הסובייקטיבי של השופט יכול לקבוע אם מדובר בחופש הביטוי או בחריגה מגבולותיו, אך במה שקשור להסתה לאלימות, האמריקאים, שמקדשים את חופש הביטוי, הרבה יותר מחמירים מאיתנו. שם אין צורך להוכיח כוונה לביצוע המעשים כמו בישראל, והעבירה הפלילית החמורה היא בעצם האמירה. אולי ההחמרה שלהם נובעת מהעובדה שכבר ארבעה נשיאים נרצחו שם.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם הדרך לריפוי השיח הציבורי הישראלי ואיחוי הקרעים בחברה צריך להיעשות באמצעות חקיקה והפעלת כוח, או שהפתרון לבעיה נמצא בשדה הציבורי־חינוכי.

מה שבטוח הוא שכעת נדרשת מנהיגות אחרת, שונה מזאת שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו, גם אם הוא בדרכו לאבד את האחיזה בבלפור. נתניהו מרבה להשתמש במונחים כמו "ממשלה מסוכנת" או "ממשלת שמאל שתמיט אסון על מדינת ישראל". התבטאויות כאלה שנאמרות על ידי ראש ממשלה יכולות להוביל לאלימות פוליטית והן עלולות ליפול על אוזניו של מי שיחשוב שאם הוא יעצור את המהלך של בנט, הוא יציל את מדינת ישראל. זה בדיוק הגיבוי שמחפשים רוצחים פוליטיים כמו יגאל עמיר או יונה אברושמי, שהרגישו שהם פועלים בשם מחנה שלם ולמען מדינת ישראל.

על נתניהו לצאת בקריאה פומבית משמעותית ולא בפוסט או בציוץ בטוויטר ולקרוא להרגעת הרוחות באופן מיידי, אחרת יהיה מאוחר מדי.