במאמר שפרסמתי לפני יותר משלוש שנים הייתי הראשון מהימין שקרא לבנימין נתניהו לפרוש מהחיים הציבוריים. טענתי שהמעשים שהוא מודה בהם, גם אם יתברר שאין בהם שמץ פליליות, לא עולים על הדעת מבחינתו של שליח ציבור. כך לגבי הסיגרים, התכשיטים והמתנות, כך לגבי הכוונה לחסל את העיתון "ישראל היום". עוד טענתי שנתניהו נושא את שם הימין לשווא, חובר תמיד למפלגות שמאל ומגשים את המדיניות שלהן. ובשורה התחתונה הזהרתי שאם נתניהו לא ילך, הוא יהרוס את מחנה הימין כולו.

השבוע התממשה התחזית הקודרת במלואה. שני מחנות המכנים עצמם ימין מתגוששים ואוחזים זה בגרונו של זה. זה לא המפגינים המזויפים שהתייצבו מול בתי נפתלי בנט ואיילת שקד, אפילו לא האיומים המבישים מצד אנשי שוליים, חסידי ביבי. זהו קרע עמוק, יסודי, שמציב אנשים טובים משני צדי המתרס. יוצר שני מחנות עוינים, בחלקם שונאים, אף ששניהם מאמינים, לכאורה, באותו סט של ערכים.

זוהי תופעה בלתי טבעית שלא הייתה הצדקה להגיע אליה. היא מזכירה את העימות בתוך מפ"ם בתקופת סטלין. גם אז האמינו שני המחנות באותם ערכים, רק שאחד טען שיוסף סטלין הוא שמש העמים והשני כפר בכך. גם עכשיו, מחנה אחד דבק בעולם הערכים של הימין. השני מאמין, בעצם, בבנימין נתניהו. מחנה שמתאים את תפיסותיו לתמרונים והזגזוגים של מי שבכישרון רב מהלך קסם ורותם את המפלגה לאינטרסים ולגחמות שלו. ומעל הכל הוא מגדיר מחדש מהו ימין, גם כשהוא עושה שמאל במלוא הכוח.

עכשיו, המנהיג הנערץ שרוצה רק את טובת המדינה והמחנה הצליח לאבד את שלטון הימין, אף על פי שקואליציה ימנית הייתה קלה כל כך להשגה. לכן אם אכן קמה ממשלת שמאל מסוכנת בראשות בנט, הרי שהחסידים העיוורים של ביבי הם שאחראים לכך. הם והמנהיג שלהם יכלו למנוע את כל זה בהחלטה פשוטה - להעדיף את טובת המדינה והמחנה על פני טובתה האישית של משפחת נתניהו.

משפחת נתניהו  (צילום: קובי גדעון, לע''מ)משפחת נתניהו (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

וגם לו היה נכון שנתניהו זך כשלג, צדיק מכל אדם, הרי שטובת המדינה, הרעיונות והמחנה, היו מחייבים אותו לפרוש ולהפקיד את ההגה בידי איש אחר מהליכוד. וכל אחד אחר היה מקים קואליציית ימין יציבה בקלות ובמהירות בזק. לכן נתניהו וחסידיו הרבים מפלגים ומחריבים את הימין, נקווה שלא את המדינה כולה.

המעניין בעמדות שמציגים תומכי נתניהו הוא הטענה שהשבוע נרקמה ממשלת שמאל, ממשלה של בוגדים, הנתמכת על ידי תומכי טרור. ההאשמה הזו ממחישה את האקרובטיקה והיושרה של נתניהו ותומכיו. שהרי מי אם לא נתניהו הקים ב־2009 ממשלה עם העבודה של אהוד ברק, כאשר יכול היה להקים ממשלת ימין מלאה עם האיחוד הלאומי. מי אם לא נתניהו הפקיד את ציפי לבני, תואמת מרצ מובהקת, על ניהול המו"מ המדיני ועל משרד המשפטים ב־2013. מי אם לא נתניהו ניסה להוסיף לאותה ממשלה רק את יאיר לפיד ולזנוח בחוץ את בנט ושקד.

מי אם לא נתניהו ניסה לשדל את העבודה של אבי גבאי, את בוז'י הרצוג, את שלי יחימוביץ' ואחרים להיכנס לקואליציה שלו, מציע כל מחיר. מי כמו נתניהו העדיף את בני גנץ, עמיר פרץ ואיציק שמולי, הכשיר את מנסור עבאס והמפלגה האסלאמית, תוך שהוא מציע להם עכשיו שלושת רבעי מדינה, רק כדי שיגידו לא לקואליציית לפיד־בנט. כל זה, מבחינת תומכי נתניהו, הוא מעשה ימני טהור, אות למנהיגות וחזון. רק כאשר מדובר בבנט ובסער, שעושים הרבה פחות, זו כבר בגידה ושמאלנות קיצונית.

נפתלי בנט וגדעון סער, ארכיון (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)נפתלי בנט וגדעון סער, ארכיון (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

המיירט של כיפת ברזל

שנים ארוכות אני מתקומם נגד תופעת הפוליטיקאים שמבטיחים לבוחרים דבר אחד וכשמגיעים לתפקיד עושים ההפך. החל מרבין והמו"מ עם אש"ף, דרך שרון שהצהיר שדין נצרים כדין תל אביב וכמובן נתניהו, אבי ההכרה במדינה פלסטינית, האיש שחתם על הסכם חברון וחונק את ההתיישבות ביו"ש ובירושלים. עכשיו דומה שבנט ושקד מצטרפים לאותה שורה של פוליטיקאים מפוקפקים שהפרו הבטחות יסוד לבוחרים.

אם כי, אפשר לטעון שהצמד של ימינה אומנם הפר את ההבטחה שלא לשבת תחת לפיד בקואליציה, אבל כן דבק בהבטחה היסודית שלא תהיה מערכת בחירות נוספת. ובכלל, המבחן העליון של עמידה בהבטחות טמון בתוצאה, בהגשמת המדיניות. אם אכן תהיה שליטה של הימין בוועדה לבחירת שופטים, בתשובות של הפרקליטות לבג"ץ, יפוצל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וההתיישבות תוכל להתפתח באופן טבעי, שלא לדבר על היכולת שלה לשגשג מהשליטה של ליברמן באוצר ובוועדת הכספים. ממשלת בנט־לפיד תהיה הרבה יותר ימנית מממשלות נתניהו. היא בוודאי שלא תהיה שמאלנית מהן. בוודאי שלא תהיה שמאלנית מממשלות הליכוד שמנעו את הרפורמות בפסקת ההתגברות, במערכת המשפטית, במעמד ההתיישבות ביו"ש ועוד לאינסוף.

רוב הסיכויים שזו תהיה ממשלה תואמת נתניהו, בכל התחומים החשובים לימין. ממשלה שמאידך אולי תחזיר את הנורמליות לחברה הישראלית. ממשלה שכנראה תועיל לחברה כאשר תשלול את זכויות היתר של האזרחים החרדים, ותחזיר אותם לממדים הטבעיים שלהם.

ואגב, יש הבדל יסודי בין הפרות ההבטחות בעבר לזו של בנט ושקד: רבין, שרון, ברק ונתניהו יכלו להגשים את הבטחות הבחירות שלהם. אנשי ימינה הועמדו בפני סיטואציה בלתי אפשרית: לביבי לא היה כל נתיב לקואליציה, נתניהו וסמוטריץ' ניסו לדחוק אותם לבחירות כדי שיימחקו. ומעל הכל - נתניהו עצמו טרק את כל הדלתות, כאשר כמעט כל המערכת הפוליטית פסלה אותו כשותף לגיטימי, באשמתו הבלעדית.

בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)

ובכל זאת, הסיכויים להצלחת הממשלה המכונה שינוי קרובים לאפס. ההתחלה תהיה מבטיחה ומחויכת, כי האתגר העליון להזיז את נתניהו הצליח. אבל מהר מאוד יגיעו המחלוקות הבלתי אפשרויות לגישור. זו ממשלה שכמעט אין חוט מקשר אחד בין כל חלקיה, והיא תלויה לחלוטין בכל אחד מהמרכיבים שלה. לכל מפלגה בקואליציה תהיה זכות וטו, והגשמת המדיניות של האחד תהיה חיתוך בבשר החי של האחר.

לכן, כמו שהדברים נראים כעת, הממשלה תתפרק הרבה לפני תום הקדנציה שלה ונלך שוב לבחירות. אם נתניהו יתייאש ויפרוש עד אז, התפקיד ההיסטורי של בנט ושקד ידמה לתפקיד המיירט של כיפת ברזל. זה שפוגע בטיל האויב ומחסל את האיום, אבל מתרסק בעצמו ואובד לעד. צריכה להיות הצלחה קואליציונית מסחררת כדי שימינה תתאושש אלקטורלית מהתמרון הדרמטי שהיא ביצעה.

אומנם שחרור נתניהו מהשליטה בציבוריות הישראלית הוא תפקיד היסטורי, חשוב מאין כמוהו. אבל אם בכך תיגמר הקריירה של בנט ושקד, זה יהיה מצער - הם יכולים להגיע להרבה יותר מכך.

ואולי בכל זאת נופתע ותכהן ממשלה יציבה, סבירה, שחבריה ילכו על הבהונות כדי שלא לדרדר את עצמם לאבדון הפוליטי שלהם. ממשלה שלא תערוך רפורמות היסטוריות ולא תשנה יסודית את הסטטוס קוו, אבל תאפשר לחיות ולתת לחיות. הכל כדי שבעוד ארבע שנים נלך לקלפי ונכריע בטבעיות מהו הנתיב שבו צריכה מדינת ישראל להמשיך לצעוד. הכרעה שתהיה משוחררת, סוף־סוף, מהגורל האישי של בנימין נתניהו.

[email protected]