זה זמן טוב לסכם. אחרי שבע שנים נשיא המדינה עומד לסיים תפקיד. מה עשה בשבע שנים? רוב מה שעושה נשיא המדינה נסתר מעינו של רוב הציבור. וגם אם היה גלוי, קשה לזכור פרטים. לכל אחד הדאגות שלו, לכל אחת העניינים שלה. מה עשה ראובן (רובי) ריבלין? נדמה שנאום אחד מגדיר את כהונתו.

נאום השבטים, לטוב ולרע. כלומר, שנה לאחר תחילת הכהונה, ריבלין כבר טבע את חותמו. עידן ריבלין הוא עידן שיח השבטים. מצבו טוב מזה של נשיאים רבים לפניו, שאת נשיאותם הגדירו תקלות. טוב נאום השבטים של ריבלין מנאום ה"אכלנו־שתינו" של עזר ויצמן בהלווייתו של ראש הממשלה יצחק רבין. טוב נאום השבטים של ריבלין מנאום ה"אני מאשים" של משה קצב, וכל מה שבא בעקבותיו.

יש לא מעט סמליות בעובדה שעוד ריבלין הולך, והנה השבטים מתקבצים יחדיו. השבט של נפתלי בנט עם השבט של יאיר לפיד עם השבט של מנסור עבאס עם השבט של אביגדור ליברמן. החרדים חסרים, אולי עוד יצטרפו. בנט בוודאי מקווה שכך יקרה. כל ארבעת השבטים בקואליציה גדולה אחת. ואם כך אכן יהיה, כלומר, אם ממשלת בנט־לפיד קום תקום, ואין טעם להתנבא בביטחון עד לרגע ההצבעה, אפשר יהיה להצביע על עוד סמליות: ביום שבו ריבלין הולך, גם בנימין נתניהו הולך. זה מרצון, וזה באונס. בדיוק כמו שהיה ביום בחירתו של הנשיא. ריבלין רצה – נתניהו נאנס להשלים.

מה מגדיר את עידן נתניהו? ראש ממשלה הוא אדם עסוק יותר מהנשיא, פעלתן הרבה יותר. נתניהו עשה מלחמה ועשה שלום, עבר משבר כלכלי והתמודד עם מגיפה, התעמת עם נשיא אמריקאי והתיידד עם נשיא אמריקאי. 12 שנים של קדנציה הן זמן ארוך. רבים סבורים, ארוך מדי. מה יגידו ההיסטוריונים על השנים האלה, איך יסכמו את עידן ביבי באבחנה קולעת? הנה תזכורת מעניינת: אם נתניהו היה סוגר את הקדנציה שלו לפני שנתיים, לאחר עשור, אפשר היה לסכם אותה כעידן היציבות.

כן, כן – יציבות. קשה להאמין, כי הזיכרון חלש, וכולנו מותשים ממערכות בחירות חוזרות, מדיונים קואליציוניים, מחלוקת תיקים ומהסכמים פריטטיים. אבל נתניהו של רוב שנות העידן שלו הביא איתו יציבות. רק ארבע ממשלות בתולדות מדינת ישראל כיהנו יותר מארבע שנים. שתיים מהן של נתניהו. שתיים מהן בעידן נתניהו. הממשלה ה־32 כיהנה 47 חודשים. הממשלה ה־34 כיהנה 53 חודשים. הארוכה בתולדות ישראל.
נתניהו מחזיק גם בתואר ראש הממשלה לזמן הארוך ביותר. הוא עבר את דוד בן־גוריון מזמן. בן־גוריון כיהן הרבה שנים, אבל ממשלותיו היו רובן קצרות ימים.

רק אחת האריכה יותר משנתיים, הממשלה השביעית, עם לוי אשכול באוצר, משה שרת בחוץ, עד שהוחלף בגולדה מאיר. זו הממשלה של מבצע קדש. היא כיהנה שנתיים וחודשיים. זו שאחריה, גם היא של בן־גוריון, לא הגיעה לשנתיים. משבר "מיהו יהודי" קיצר את ימיה. כך שלפני נתניהו, הממשלות שהאריכו ימים היו של ראשי ממשלה אחרים. הממשלה ה־15, של מלחמת יום כיפור, וממשלת המהפך של מנחם בגין. הנה, לכל ממשלה אפשר בקלות יחסית להצמיד אירוע שיא. לכל ראש ממשלה מורשת. בגין – מהפך. גולדה – מלחמה. אריאל שרון – התנתקות.

אהוד אולמרט – לבנון. רבין – רצח. אולי אוסלו. יצחק שמיר – מעטים מדי זוכרים, אבל הוא שהחל את גל העלייה הגדול, הקריטי, של שנות ה־90.

ומה נתניהו? אמרנו – יציבות. כלומר, חוץ מהשנתיים האחרונות שהיה בהן הכל חוץ מיציבות. אולי זה ייזכר כעידן של קיטוב. אבל גם כאן הזיכרון מתעתע. הקיטוב היה קשה בתקופת ממשלת בגין, שכאמור האריכה ימים. הקיטוב היה קשה בתקופת ממשלת רבין השנייה, החמישית באורך הכהונה אחרי הארבע שכבר הזכרנו. למעשה, אפשר לחשוד שמדובר בדפוס: ככל שהממשלות מאריכות ימים, הקיטוב מתגבר. תסכול מוביל לקיטוב, וכאשר ממשלה אחת נמצאת בשלטון, התסכול של יריביה מתגבר. זחיחות שלטונית מובילה לקיטוב, וכאשר ממשלה אחת נמצאת בשלטון, גם הזחיחות מתגברת.

או שזה סתם צירוף מקרים. גם זאת אפשרות. הקיטוב מלווה את נתניהו עוד מכהונתו הראשונה, בשנות ה־90. רבים לא סלחו לו על ניצחונו אז, ולא השלימו איתו עד היום, לקראת סוף כהונתו השנייה. ומצד שני, לאחר בחירתו לקדנציה שנייה, בשנת 2009, החלה עלייה הדרגתית אך משמעותית של אמון הציבור בממשלה. יהודים וערבים, מצביעי שמאל ומצביעי ימין, כולם נתנו בממשלת נתניהו אמון רב יותר מזה שנתנו בממשלת אולמרט שקדמה לה. נשמע מוזר? חפשו את הגרפים. הם מספרים עובדות, לא זיכרונות מעורפלים של בדיעבד.

בעוד עשר שנים, 20 שנה, גם את עידן נתניהו נחפש בארכיונים ובנתונים. הרגשות יקהו, הכעסים יתיישנו, האנרגיות הרגשיות יופנו ליעדים חדשים. אולי לבנט, אולי ליורשו לפיד, אולי ליורש־יורשו, ניר ברקת, ראש המוסד היוצא יוסי כהן, לכו תדעו. מי שזה לא יהיה, הוא יגרום לעידן נתניהו להיראות אחרת. מן הסתם, טוב יותר. ברוב המקרים, למעט חריגים קשים במיוחד, העבר נראה טוב יותר מן ההווה. צלם של הפוליטיקאים מן העבר נראה גדול יותר מדמותם החיוורת של מנהיגי ההווה.

ולא - נתניהו לא נראה חיוור. העידן שלו לא ייזכר כעידן של מנהיגות חיוורת, וגם לא של מנהיגות אקראית. הוא לא נקלע לתפקיד בקלות, ולא נפרד ממנו בקלות (בהנחה שנפרד, וכבר אמרנו, זה לא נגמר עד שהמובילים לא לוקחים ארגזים מבלפור). הוא לא עבר בסביבה לרגע קצר.

הוא ישב במשרדו וסירב להתפנות, כמו הפר הרובץ, מנהיגו של שבט הלקוטה האינדיאני, שלחם בגבורה בקרב ב"ליטל ביג הורן". וכמו הצ'יף הנודע, גם נתניהו משל בכוח אישיותו. לא המשרה עיצבה אותו, הוא עיצב אותה. לא תמיד לטובה. נתניהו הביא יציבות. אך הרג את הממלכתיות. הביטו על כל הקודמים לו: אף אחת ואחד מהם לא היה משוחרר כל כך, מטעם עצמו, מכבלי המסורת של המשרה, מכבלי המכובדות הבלתי כתובים המגבילים את נושאיה.

מי שאינם אוהדיו של נתניהו מתקשים לראות את מעלותיו הטובות, אך הן רבות מאוד. הוא באמת מנהיג משכמו ומעלה, חכם יותר מרובם, משכיל יותר מרובם, מנוסה יותר מכולם. אבל לא ממלכתי. לא מכבד מסורת. כלומר, הוא מכבד את המסורת כשטוב לו, כדי להביא את המפלגות החרדיות. אבל לא מכבד מסורת כמו שמכבדים אותה שמרנים אמיתיים. כך נדחף לנאום, כתגרן בשוק, בטקס המשואות ביום העצמאות. כך הסתבך בקבלת מתנות, עלבון לו ולנו.

ראש הממשלה נתניהו (צילום: מארק ישראל סלם)ראש הממשלה נתניהו (צילום: מארק ישראל סלם)


כך אחז בכיסאו בלי להרפות, גורר את ישראל לעוד מערכת בחירות, ועוד אחת, ועוד אחת. עקשנות מעוררת הערצה, כשהיא מופנית ליצרני חיסוני הקורונה, ומאפשרת לישראל לחסן את אזרחיה ראשונים בעולם; עקשנות מעוררת סלידה, כשהיא מופנית לזירה הפוליטית והופכת את ישראל לשיאנית עולמית גם במספר מערכות בחירות לשנה.

זאת אותה עקשנות, של אותו נתניהו. כשצריך וכשלא. זו אותה יציבות, של אותו נתניהו, כשצריך וכשכבר לא. זו אותה אישיות, לטוב ולרע. היא המאפיין העיקרי של עידן נתניהו. זה עידן שבו הכל היה אישי. האהדה אישית, התיעוב אישי, הנאמנות אישית, גם הסוף, אם אכן בא, מאוד אישי.

עד כמה אישי? עד כדי כך שמפלגה כמו מרצ מוכנה לשבת תחת ראש ממשלה שמעליו מתנוססת הכותרת "ימינה", עד כדי כך שמפלגה ששמה "ימינה" מוכנה לשבת בקואליציה עם מי שקראה לנשים "לא לשלוח ילדים לצבא". בעידן של אידיאולוגיה, זה לא יכול לקרות. בעידן של מפלגתיות, זה לא יכול לקרות. רק בעידן של אישיות זה יכול לקרות. רק כאשר השאלה "מי יהיה" נעשית חשובה יותר מהשאלה "מה יהיה" זה יכול לקרות. רק בעידן נתניהו. 

סטיית תקן

1. מנהיגים יהודים באמריקה נשמעים בשבועיים האחרונים מבוהלים. הם חוששים שאיבדו את היכולת לבלום תהליך מסוכן של הידרדרות בתדמיתה של ישראל ובתדמיתם של היהודים. אירוע רודף אירוע, התבטאות רודפת התבטאות. חלקם חושבים שגם לישראל חלק בזה, שלא נהגה רגישות מספקת בפעולותיה בעזה, ולא זיהתה בזמן עד כמה חילופי השלטון באמריקה מבטאים שינוי חברתי עמוק.

ג'ו ביידן הוא לא הסיפור. ביידן הוא מנהיג דמוקרטי של אתמול והיום. אוהד ישראל, גם אם לא תמיד מסכים איתה. הסיפור הוא המנהיגים של מחר, והבוחרים של מחר. מנהיגי יהדות אמריקה מביטים בהם בחשש גדול, בייאוש גדול.

יהדות ארצות הברית (צילום: רויטרס)יהדות ארצות הברית (צילום: רויטרס)


2. איפה הבעיה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית? השבוע פורסמו נתונים של גאלופ, המעידים על הפער בחלוקה דתית. קתולים אוהדים את ישראל פחות מפרוטסטנטים. אבל מי שבאמת אינם אוהדים אותה הם האמריקאים ללא דת. ואם נדמה לכם שזו קבוצה קטנה, חזרו לטבלאות. אמריקאים ללא דת הם הזרם האמריקאי הגדול ביותר כבר היום, והוא צומח במהירות. מהרפובליקנים ללא דת, 67% אוהדים את ישראל, הרבה פחות מהרפובליקנים הפרוטסטנטים (83%). מהדמוקרטים ללא דת, רק שליש (33%) אוהדים את ישראל.

3. סקר של הוועד היהודי־אמריקאי העיד שיהודי ארה"ב – שוב – תומכים בהסכם הגרעין המתרקם עם איראן. בפעם הקודמת, 2015, הייתי מעורב בעריכת סקר דומה. גם אז יהודי אמריקה תמכו בעמדת הנשיא שלהם, שהם בחרו, ברק אובמה, ולא בעמדה שקידמה ממשלת ישראל. נתניהו פחות או יותר התייאש מהם. זמן לא רב לאחר שהבין את עמדתם, ויתר על פשרת הכותל.

מה הטעם לקחת סיכון פוליטי כדי לרצות את מי שלא תומכים בישראל בנושא כל כך קריטי? השגריר שלו לשעבר בוושינגטון, רון דרמר, אמר לפני שבועיים שמוטב להסתמך על האוונגליסטים. אפשר להתווכח בשאלה אם חכם לומר דבר כזה, אבל אין ספק שבהקשר האיראני רון דרמר צודק. האוונגליסטים יתמכו בעמדת ישראל יותר מהיהודים, למעט האורתודוקסים.

השבוע נעזרנו בנתונים של אתר המדד, המכון לדמוקרטיה, גאלופ, הוועד היהודי־אמריקאי.