"איזה שעמום, בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר?" (אסף אמדורסקי, מתוך "אהבה חדשה").

זה התחיל רע. "מאמי, עשיתי תאונה בחניון. פגעתי ברכב אחר, גם שלי נפגע", דיווחה לי כיפוש ביובש. את היובש חייבים להדגיש, כי זה מה שהרגשתי בחלל הפה והלשון עם קבלת הבשורה. גם הטמפרטורה בחוץ הייתה 31 מעלות בצל.

"איך הילד? קרה לו משהו?", הצלחתי למלמל. אבל עוד לפני שהיא הספיקה להשיב, גיאצ'ו דיווח בצהלה: "אבא, אני בסדר. אמא לא יודעת לנהוג, אבל גם האישה השנייה לא יודעת. אם היית פה, היית מתפוצץ מצחוק", הוא סיים בצחוק משחרר.

"מה קרה שם, כיפוש? מי עושה תאונה בחניון?", חזרתי לעצמי, "תיקנת איפור תוך כדי, שמת ליפסטיק והבטת במראה ולא במסלול הנסיעה? האוטו חודשיים על הכביש, ראבק! מה יהיה איתך?".

אבל היה לה אליבי מוכן מראש. "ממש לא, מאמי. גיאצ'ו משגע אותי באוטו, אז לרגע לא שמתי לב. אבל אצלך ישר הדמיון מתחיל לעבוד - כל תאונה של אישה מתחילה באיפור".

לא הגבתי, כי הרגשתי שהבטן שלי מתחילה לעבוד והבחילה מטפסת במעלה הוושט. נשמתי עמוק, שתיתי קצת מבקבוק המים לידי ושאלתי את האישה: "צילמת את הפגיעה ברכב השני? שלחי לי תמונות. אל תשלחי לי תמונות מהרכב שלך, אני עוד לא בנוי לזה. דווחי לביטוח, אני אקח את המכונית שלך ליפו או לטירה, נתקן הכל. בכל מקרה, לא לדוד שלך. בתאונה עם הרכב הקודם זה עלה אצלו 7,000 שקל, מחיר במבצע למשפחה. את הורגת אותי לאט, אבל יסודי".

על אף האשמה המוכחת והברורה, עוד היה לכיפוש את העוז להתווכח איתי. "לא, מאמי, אני לא מוכנה שתיסע ליישוב של ערבים, מסוכן שם". נו, אז כבר עלה לי הראש לדם, באלפית השנייה. "מה שאמרת עכשיו זה משפט ששווה בית סוהר. מתי הצטרפת לארגון להבה? סכנה ברורה ומוחשית זה כשאת נוהגת, וזו עובדה. לי אין בעיה איתם, אף פעם לא הייתה לי. עם יהודים דווקא כן יש לי בעיות".

היא הפנימה שאני לא במצב לוויכוח ושחררה אותי. שימעל'ה ה"גמד" התקשר. "איפה אתה? אני בא לאסוף אותך, ניסע לצ'אצ'ו בנתניה, נאכל משהו. אתה אוהב לאכול שם". הוא הגיע, נכנסתי לג'יפ שלו, הטיתי את המושב לאחור ושמרתי על שקט. "מה קורה איתך?", נזף בי הגמד, "טבעה אונייה שלך בים?".

"שימעל'ה, כיפוש נכנסה ברכב אחר, בחניון. לרכב שלה אין עוד אלפיים קילומטר. גיאצ'ו היה איתה באוטו, אני גמור, פשוט מחוסל". הוא התפוצץ מצחוק. "כפרע עליה, איזו אישה יש לך. אף אחד לא מושלם, אז היא חלשה על ההגה. הכי חשוב שכולם בריאים. תשאיר לי, ניקח את הרכב לאיתן התימני, הוא עובד עם כל הפחחים הערבים באזור. יעלה כלום כסף, עליי. יאללה, ספר לי בדיחה וצא מהדיכי, זה רק אוטו, ברזל ופלסטיק".

אני קצת יותר סקפטי, אז אמרתי לשימעל'ה שאיתן עובד עם אוליגרכים, והמושג "כלום כסף" לא קיים אצלו. אבל הוא התעקש ולא היה לי כוח להתווכח. רק אמרתי לו: "אתה יודע, עכשיו אחרי המלחמה, וכל התימנים שאני מכיר נכנסו למרמרה, כי הנשים שלהם ביקשו שייקחו אותן לסופ"ש בבית מלון של הביוקר". הגמד שוב התפוצץ מצחוק וענה: "מה שאני אוהב אצל אליטיסט אשכנזי כמוך זה שאתה לא גזעני. אם כיפוש הייתה מבקשת ממך לנסוע לוויקאנד באילת, שעולה 8,000 שקל קללללל במחיר מבצע, בשביל לאכול ג'חנון שהכינו אותו ביום חמישי, ביצה קשה מיום רביעי, לא היית במרמרה?".

הגבתי מיד: "מרמרה? הייתי נכנס להלם אנפילקטי, מה קרה לך? עכשיו רשת מלונות דן מצאו פטנט ממש זול לעשוק את הציבור – אוהל, שמעון, אוהל ממש יוקרתי עם מזגן, רק 2,000 שקל לזוג ללילה, לא כולל אטרקציות, אבל אתה יכול לאכול ג'חנון עבש כמה שבא לך, כדי שתהיה מספיק מסומם מהמרגרינה, ותשלם להם את המחיר הזה". שנינו נחנקנו מהצחוק, והתחייבנו אחד לשני שנגיע למלון באילת אחרי החגים. של שנת 2025.

אכלתי יופי אצל צ'אצ'ו, המוסקה הייתה מדהימה כמו של פעם, עם לחם לבן של פועלים וימבה סלטים, יופי. בדרך חזרה מנתניה אמא שלי התקשרה. "רוני, מה אתה אומר? הולכים לעשות ממשלה עם העראברים? בשביל זה הקמנו מדינה? אני לא מאמינה שאני רואה את זה".
הסברתי לשמעון בשקט שהתמונה של אווה בראון קפצה לאמא שלי מהדיסקט, אבל זה עובר תוך כמה דקות. "דבר יפה לאמא", הוא ביקש, "תקשיב כמה היא צלולה, הכל היא יודעת".

אבל אני את אמא שלי מכיר הרבה שנים. כאן צריך בליץ־קריג, אחרת אין לך סיכוי לגמור את הוויכוח. "אמא, מה קדם למה? היאהוד באו להתחנן אצל עבאס העראבר, לא להפך. מה את רוצה ממנו? הוא הכריח אותם? את כל הפוליטיקאים דרעק שלך? את הרי אומרת שיאיר לפיד מקסים. אגב, אני משוכנע שלא הצבעת לו, כי היית אומרת לי. כמו שאני מכיר אותך, הצבעת לרשימה של סמוצ'קנע ובן גביר. זה החזיר אותך לבית אבא, לכיפות שלך".

אבל כרגיל אצלה, אין סימן לדגל לבן. אותה יצקו מבזלת של השבר הסורי־אפריקאי. "רוני, אני באמת לא יודעת מה קרה לך, איפה טעיתי בחינוך שלך. את כל הספרים שיש בעולם על הציונות, שואה והקמת המדינה קניתי לך. ידעת אותם בעל פה. לי אתה לא יכול לספר סיפורים. אני זוכרת שכשהיית ילד הערצת את גאולה כהן, אהבת את בגין ואריק שרון כשהקימו את הליכוד. מתי השתנית ככה?

"זה מהסמים בלבנון, אמא. היה להם אחלה חומר שבעולם, זה שמר עליי. כבר אז הבנתי שהכל רקוב כאן. שכולם, אבל כולם באגם הדרעק מושחתים ורקובים מהיסוד. מספיק חברים שלי הלכו בלבנון, נפצעו, או שנדפקה להם הקופסה קומפלט. בניתם כאן מדינה דרעק, אוסף של שבטים. רובי ריבלין זה הנשיא היחיד שקיבל מדינה שנבנתה מתוצרים של 12 שבטים, אבל הוא מחזיר מדינה מ־70 שבטים. כולנו פרימיטיביים וגזענים מיסוד, עם אלף פרשנים לתורה".

חשבתי, בטעות, שהוויכוח הוכרע בנוק־אאוט, אבל כרגיל טעיתי. מאוד רציתי סיגריה, אבל באוטו של הגמד אסור, כי הוא דיקטטור שגם לא הסכים לעצור לי בתחנת אוטובוס כדי לעשן.

אמא שלי המשיכה. "אני לא מאמינה למה שאני שומעת. מזל שאבא שלך ואח שלי דוד כבר לא איתנו, לראות מה יצא ממך. אני המומה". כן, זה היה סימן שההגנה שלה התרופפה, אבל גם ניצחון בנקודות זה משהו, בשלב הזה. "אמא, תסבירי לכיפוש איך להכין לי חמיצה מתרד וחמציצים, כמו שלמדת להכין לאבא בתקופת הצנע". היא חזרה לעצמה מיד וצחקה: "כבר הסברתי לה, רוני, היא כבר הכינה לך. אתה כרגיל שוכח, אבל לי יש זיכרון טוב מאוד. אני מאחלת לך שבגילי הראש שלך יעבוד כמו ששלי עובד. אני הולכת לשחק קנסטה עם החברות שלי. שמור על עצמך, ואל תסתובב איפה שלא צריך".

הבטחתי לה שהכל בשליטה. שימעל'ה אמר לי: "בוא'נה, אתה ואמא שלך זה שואו, אתם צריכים תוכנית רדיו ביחד. היא באמת לא עושה לך חשבון. שומרת על טון רגוע, מדברת לעניין, דופקת לך פצצות לכבד ולכליות, אבל אתה נלחם יפה, אח שלי, אתה לא מוותר. הפסדת בעימות, אבל תחשוב שניצחת".

בין לבין המדינ'ע בוערת. שלל המאכערים נלחמים בשביל השארת המשפחה המלכותית בבלפור. מירי "המחוננת" רגב צורחת באולפני הטלוויזיה. "עוד לא מאוחר לעצור את בנט", היא צרחה שלשום בעת שהגיעה לכפר המכביה, "המיידוף של הפוליטיקה הישראלית". לה הרי מותר הכל, זה מדאורייתא, כי היא ישראל השנייה והמקופחת בתורת הגזע של הדוקטור אבישי בן חיים. הוא מינה את עצמו לזעוק את זעקת המקופחים, אלה שהאשכנזים מההגמוניה התעללו בהם וגנבו להם את המדינ'ע, והכי חמור – ההגמוניה בהגמוניותה רוצה להכניס את משיח בן דוד לכלא!!! שומו שמיים ותרעד הארץ רעדה גדולה מאוד.

השבוע בתוכנית "המקור" של רביב דרוקר הוקרן סרט אימה על המתרחש בבלפור. הגברת, ירום הודה, מתעללת בכפופות לה, לפי טענתן של עובדות הניקיון בבית, שהתראיינו בפנים גלויות. הדוקטור אבישי לא צפה בתוכנית. לטענתו, בציוץ תגובה בטוויטר, הוא לא ראה את הסיפור של מימי, אסתר, סילבי, יעקב והרופאה הגרוזינית, שנאלצת לעבוד בניקיון כי לא מכירים בהסמכה שלה. "הטלוויזיה אצלי הייתה מקולקלת", הוא הסביר. זה קורה, יכול לקרות לכל אחד, גם לדוקטור.

מאכער נוסף, על תקן מעריץ מושבע של ביבי, אדון אראל סג"ל, צרח בתוכניתו ב־30 במאי: "גדעון סער הוא האמ־אמא של השמאל", ללמדכם שאנשים שמחזיקים מעצמם "ע־י־ת־ו־נ־א־י־ם", מאבדים את אמירת האמת והיושרה, כאשר מנסים להדיח את מושא אהבתם הקדושה. אני לא יודע מה חמור יותר: טפשת נפוצה, שרלטנות בשידור, שלפיה הם יודעים הכל כי "חקרו ובדקו", או ביביזם נפוץ. המשותף לשלוש התסמונות: זה לכל החיים, לא מחלימים מזה.

לפיד ובנט הודיעו שהצליחו איכשהו לקושש גועליצייה. היא לא מחזיקה מים נכון לעכשיו, כי מתברר שיש פורשים ופרושים. אז מנסים לגייס את התמיכה גם של העראברים מהרשימה המשותפת. אני לא מאמין שתוקם ממשלה בראשות נפתלי "הגבר", כי מי שלא מצליח לנהל רשימה של שבעה דיירים באגם הדרעק, לא יודע וגם לא יידע לנהל מדינה. מקסימום ייצא מזה עוד ספרון הדרכה איך צריך לעשות את זה, בתיאוריה כמובן.

אבל אני חולה על שקרים. הביביסטים טוענים שממשלת השינוי/שיסוי/שיקוי/פינוי הפקירה את הנגב לרע"ם.

יאיר לפיד ונפתלי בנט (צילום: ללא קרדיט)יאיר לפיד ונפתלי בנט (צילום: ללא קרדיט)

אצלם, אצל ביבי המלך, זה מעולם לא היה קורה. נו, מה לעשות, הארכיון זוכר הכל. בסיור של ביבי בנגב, כאשר התארח אצל הבדואים והם קראו לו לדבריו "אבו יאיר", הוא פרסם את הדברים הבאים: "זה מפגש היסטורי, אנחנו מחוללים היסטוריה", הוא אמר למארחיו, "שמעתי את הכאב והזעקה על הריסות הבתים, בעיית השטח וההסדרה. אני מעביר את הטיפול בכל אוכלוסיית הבדואים, בקרקעות ובהריסות אליי, למשרד ראש הממשלה. ואנחנו נטפל בזה אישית".

עבאד תרבין, שאירח באוהלו את רה"מ נתניהו, אמר בסיום המפגש: "הוא הבטיח לנו שיקפיא את ההריסות ושימצא פתרונות לבעיית המגורים". אבל אם הביביסטים יכולים לשקר לציבור, אז למה לא?

הבדואים, כמו שאר אזרחי ישראל, עוד ילמדו שהבטחות בחירות והקמת גועליצייה זה דבר אחד, אבל הפיכת ההבטחות למציאות בשטח, זה כבר סיפור אחר. אומנם הבדואים סבלנים מטבעם, אבל הם יחכו כמה מאות שנים עד שיזכו להכרה בחברה הישראלית. למות בשבילנו בשירות ביטחוני? סבבה, כמה שיותר, הרי זה מבורך. הכרה? עד כאן, יא זלמה, מה נסגר איתך?

ואם לא מאמינים שיעשו להם את זה, שיבררו את מצבם של הדרוזים ב־12 השנים האחרונות. אגב, הם כבר איבדו אמון שמשהו ביחס כלפיהם ישתנה.

כדי להתאושש מהבלגן בראש נסעתי לבריכה של חבר בהרצליה. היו שם הרבה אנשים, עם ילדים. גם אילן הגרוזיני היה עם שתי בנותיו הקטנות. קריס אשתו הייתה אמורה להגיע מאוחר יותר. בינתיים הוא תפקד כמיסטר־מאם לצחוקם של כל הנוכחים הגברים, שהיו עסוקים ברביצה במים, כדורסל ואוכל. הרבה אוכל. כמובן שהוא נשאל אם קבע תור לניתוח של שינוי מין, אבל הוא התעלם מהצחוקים על חשבונו. חלק מהנוכחים הציעו לצלם אותו בעבודה עם הבנות, ולשלוח את הקליפים לאביו, אבל אני אמרתי שזה קשוח מדי. "למה ככה כואב? למה לצער את האבא, שכבר הפנים שזו שיטת 80/20. אילן אחראי על 80% מהתפקידים בבית. בוא נשאיר את ההורים בצד".

ואז הגיעה קריס. הנוכחים הציעו שתיקח פיקוד על האירוע, כי בכל זאת בעלה תשוש מריצות אחרי הבנות. "הוא יודע להסתדר, הוא אבא טוב", היא פסקה והלכה להשתזף על גדת הבריכה. אנשים התמוטטו מצחוק. ציפינו לתגובה בסגנון: "הלו, גברת, התקשרו מיס וביקשו לברר למה את מזמינה כל יום את הסרט שאת חיה בו, ואף פעם לא צופה? זה עולה ימבה כסף". אבל זה לא קרה, ואילן קיבל את הדין בהכנעה.

רק מתוך רחמים על הבעל הכנוע עברנו לקשקש על קטורזה, שאשתו סורלה השאירה אותו עם חמישה משבעת ילדיהם ונסעה לאמריקע לבקר את הילד. וישראל חתך ורידים ימים ארוכים. זה הסעות, בתי ספר, חוגים ועניינים, והוא עובד פול־טיים ג'וב. המסקנה שאליה הגיע הפרלמנט הייתה ש"העורבים", ארבע אחיותיה של סורלה, פישלו בגדול.

כשהיא בבית הן מתופעלות כמו רובוטים, אבל כשישראל לבד, אפילו לא שיחת טלפון עם הצעה לסיוע. מה גם שאחד הילדים, ליעד, ניגש לבחינה במתמטיקה, אחרי שישב איתנו לקפה של בוקר, ולשאלה השגרתית: אם רכבת יוצאת מתל אביב לחיפה, ובמקביל רכבת יוצאת מחיפה לתל אביב, מי תגיע ראשונה ליעדה? הוא ענה: "אני לא משתמש ברכבות לחיפה, אבא מסיע אותי למשחקים של מכבי חיפה".

ישראל התעצב למדי מהאירוע, אבל ניחמנו אותו, ואני אף קבעתי: "ישראל, אל תיקח ללב. הילד עוד יהיה ד"ר לפיזיקה גרעינית. אני עד היום לא יודע לפתור משוואה עם נעלם אחד, אבל בחשבון בראש אני ספץ". אבל מייאוש הוא ענה "אני מוכן שיהיה גם ד"ר דוליטל, רק שילך לבית הספר ליותר משעה ביום. שעתיים גם מספיק לי. אצל סורלה הוא לא היה מעז. היא רק מביטה בו, הוא מתחיל לרעוד".

קריס סיימה את השיזוף, התלבשה, והודיעה לאילן: "זהו נגמר, כבר חמש, אתה עוד צריך לקלח את הבנות". היינו ב־ה־ל־ם מוחלט, אפילו לא יכולנו לדבר. פולו התאושש ראשון, בכל זאת הוא כבר סבא, והסביר לה ברומנית, שפת האם של שניהם, לפי התרגום שלו אחרי: "קריס, הבנאדם במועבט, את לא יכולה ככה. באת עם האוטו שלך, תארזי את הבנות, והוא יגיע כשיגיע. מה נסגר?".

אבל היא רק חייכה וענתה: "הוא גם צריך להרדים את הקטנה. הגדולה נרדמת לבד". פולו לא נשבר ושאל אותה מה קורה בכדורגל למחרת, כי אילן צריך לצאת מוקדם - מי יבצע את עבודות השירות האלה?

"מי זו מכבי חיפה, קבוצה פח, זו לא ברצלונה, ואני אוהדת של הפועל חיפה. שיקלח, ירדים וייסע". על אף הצחוק הגדול, פולו ואני חשנו עצבות מסוימת בשביל אילן. "קוף, הם דור אחר, נו, אין מה לעשות. היא מבשלת והוא מנקה, מקלח, מרדים ומסיע לחוגים, אתה מבין?".

העצבות על אילן ועל המצב במדינ'ע לא פגעה לי בשנ"צ. אילן נסע לכדורגל, מכבי חיפה ניצחה והשיגה את תואר האליפות. למחרת הגיעה קריס לקפה של דני עם עוגה איכותית של שמו. היה עליה כיתוב: "לבעלי היקר, ברכות על האליפות, מאשתך המושלמת". דני, שראה את התמונה של העוגה בקבוצת הוואטסאפ בחדרו במלון בדובאי, כעס על המחווה. "כולכם, כל הליצנים, נקנסתם ב־200 שקל. קריס לא יודעת שגם אצלי יש עוגות כאלה?".

אריק ענה לו בשם כולם: "היא יודעת, אבל היא רצתה עוגה טרייה. הבנת? או שלא הבנת?"