האזינו לטור המלא של בן כספית

1. העובדות עצמן
לפעמים גם האמת היא אופציה. אחרי למעלה מעשור שבו הורגלנו למבול אינסופי של שקרים, מחול אינסופי של טינופים, גידופים, השמצות, רדיפות אישיות, חיסולים וביטולים, הגיע הזמן לנסות להיגמל. לחזור לשפיות.

לנוהג המוזר שבו הסכם הוא הסכם, מילה היא מילה, לידיעה כי כולנו בסירה אחת וצריך לחזור, לאט־לאט, לדרך הישר. כמו תינוק שמתחיל את צעדיו הראשונים. כמו עיוור שהוחזר לו מאור עיניו. לנקז את הרעלים ולפתוח דף חדש.

עכשיו הם מסתערים על ניר אורבך, עם אותה דילמה קיומית דמיונית. הביביסטים חונים על סף דלתו. הגיע תורו להיות מושיע הציונות, גואל האדמות ומגן בלפור.

עכשיו גם פינויה הטראומטי הצפוי של הרוח הרעה המושלת במעון הממלכתי (מומלץ מאוד לצפות ב"המקור" מהשבוע) מוטל על כתפיו הצנומות של האומלל. לכן, עצתי הצנועה לאורבך, שאותו איני מכיר אך הוא כנראה איש ראוי וערכי, פשוטה: להיצמד לאמת. זה לא קשה, כי היא בהירה וצלולה. אין בישראל איש ישר שלא יודע אותה.

אני לא יודע אם אורבך זוכר שהפסיד זה עתה בבחירות לראשות הבית היהודי לחגית משה, רק בגלל המכונה הביביסטית המשומנת שמופעלת עכשיו מולו ופעלה בפריימריז נגדו. הפריימריז הללו היו דרבי בין מקורבת לנתניהו (משה) למקורב לבנט (אורבך). נתניהו בחר בה והפיל אותו.

ועכשיו, לעובדות: האם ממשלת האחדות תפגע בתורת ישראל, כפי שמפיצים עכשיו השופרות המייבבים של נתניהו? התשובה: לא. לראשונה בהיסטוריה הציונית יעמוד בראש המדינה היהודית איש הציונות הדתית חובש כיפה סרוגה.

מי היה מאמין. עשרות שנים אחרי שאדי הרעל שמפיץ כאן הביביזם יתנדפו, לא יהיה אפשר לשנות את העובדה הזו. בנט הוא בן מפואר לציונות הדתית, ואת זה גם הנקלה שבביביסטים לא יוכל להכחיש.

גם אחרי שיתחלף עם לפיד, הוא יישאר ראש ממשלה חליפי עם זכות וטו. תורת ישראל תישאר על מכונה ואני חושד שרק תצא נשכרת כשהשליטה במדינה תעבור מהידיים המושחתות והמשחיתות של בני משפחת נתניהו לידיהם של אנשים שמכבדים את זולתם, את מילתם ואת מדינתם, ועל הדרך גם שומרים שבת ואוכלים כשר (כזכור, גם שר המשפטים המיועד כזה).

לפיד ובנט (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)לפיד ובנט (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

האם מקימים כאן ממשלת שמאל? ברור שלא. אפילו עמית סגל אמר ביום חמישי בבוקר (אצלנו ברדיו 103) שממשלת בנט־לפיד תהיה "בעלת גוון ימני ברור".

אף אחד בממשלה הזו (ימין, מרכז, שמאל) לא יוכל לבצע שום מהלך ללא הסכמת כולם. בקואליציה יהיו 13 ח"כי שמאל (עבודה ומרצ) בלבד. כל האחרים שייכים לימין (בנט, סער וליברמן), למרכז־ימין (גנץ), או למרכז הקלאסי (לפיד).

ב"ממשלת השמאל" המשוקצת הזו יש כבר החלטה (בהסכם הקואליציוני) לפיצול תפקיד היועמ"ש, עניין שנתניהו היה צריך לעשות מזמן, אבל בלם בגופו. והרי נתניהו עצמו בחר, בכל פעם שניצב בצומת ההחלטות, לצרף לממשלתו מפלגות מהמרכז־שמאל, על פני מפלגות ימין אידיאולוגיות. האחרונים שנזרקו אל מתחת לגלגלי האוטובוס היו, ניחשתם נכון, בנט ואיילת שקד.

זאת ועוד: איזו ממשלת שמאל עומדת לקום כאן? כזו שתחזיר את חברון? שתימנע מפינוי ח'אן אל־אחמר? שתשחרר מאות רוצחים בעסקת שליט? שתקפיא את ההתיישבות? שתכיר בפתרון שתי המדינות (נאום בר־אילן)? שתתנצל בפני ארדואן? שתצביע בעד ההתנתקות? לא.

כל הדברים האלה, ועוד רבים מסוגם, נעשו על ידי נתניהו. בשנת 2021 אין אף יישוב יהודי בסכנה. ארץ ישראל שוכנת לבטח. אין מו"מ מדיני, אין פרטנר פלסטיני מוסכם או בשל, אין מתווך אמריקאי, אין סכנה לערכי הימין או הישגיו.

הצווחות המבוהלות של שופרות נתניהו, רצח האופי שמבצעים כאן בבנט, בשקד ובחבריהם, צריכים להדיר שינה מעיני כל ישראלי אחראי. אני מקווה שניר אורבך לא באמת מעוניין להפוך לאליל החדש של רמי בן־יהודה, אורלי לב וחבריהם, שמסוגלים לטנף משפחה שכולה בשליחות בלפור.

אני לא בטוח שהוא רוצה להיות זה שבשורה הראשונה של ערך הוויקיפדיה שלו יהיה כתוב "בשנת 2021 מנע מינוי היסטורי של ראש ממשלה דתי ראשון בישראל".

2. ממשלת הצלה
אז איזו ממשלה מקימים כאן? ממשלת אחדות. כן, גם עם העבודה ומרצ. כי מי שפוסל את העבודה ומרצ צריך להיפסל בעצמו. העבודה הצטרפה לממשלת נתניהו הנוכחית.

ביבי הוא זה שניסה לשכנע את אבי גבאי להצטרף לממשלתו בדקה ה־90 אחרי סבב א', כשליברמן הודיע שלא עוד. אחדות היא הדבר החיוני ביותר לעם ישראל כרגע. האיום הקיומי מעל המדינה הוסר מזמן. המצב הכלכלי סביר. הקורונה מאחורינו (כן, תודה גם לביבי על החיסונים).

מה שמאיים על קיומנו הוא השסע הפנימי המחריד, ההולך ונפער, הולך ופורם את מרקם חיינו. הממשלה הזו אמורה לשפוך קצת מים קרים על הלהבות שהבעירו נתניהו ואנשיו.

אין לי מושג איך היא תתפקד (אם תקום) בשאר התחומים, אבל אני מאמין שבתחום הזה, של הרגעת הרוחות, שינוי השיח, כיבוי השריפה והפסקת השיסוי הבלתי פוסק, היא תספק את הסחורה.

בתחום החיוני הזה מדובר בממשלת הצלה של ממש. תאזין רגע, ניר אורבך, לנאום של בנט מאמצע השבוע, שבו הודיע שהוא חותר להקים ממשלה. תביט רגע ביאיר לפיד, ישראלי פטריוט שהבשיל והתבגר בשנים האחרונות מול עינינו.

הבט בקארין אלהרר, מירב בן־ארי, מירב כהן, יפעת שאשא־ביטון, מאיר כהן, מיכאל ביטון, פנינה תמנו שטה ועוד רבים־רבים בממשלה העתידית הזו, ותבין שהיא הסיכוי היחיד שלנו.

אתה חושש לביטחון ישראל? בממשלה הזו יהיו יותר אלופים, רמטכ"לים, בכירי מוסד ושב"כ, ניצבי משטרה, ממצעד החרדים־חרד"לים־סמוטריצ'ים וחסידים שוטים בקבינט הנוכחי של נתניהו.

יכול להיות שהממשלה הזו תדאג לשלומו ולביטחונו של חמאס יותר מממשלת נתניהו? אתה יודע שלא. יכול להיות שיינשאו בה פחות נאומים נגד הגרעין האיראני, אבל יש מצב שייעשו יותר מעשים. כי במשמרת של נתניהו איראן הפכה למה שהיא היום.

בכל התחומים: כמות אורניום מועשר, צנטריפוגות, טילים, רקטות וכמובן, מיליציות ומשמרות מהפכה על הגדר שלנו.

ומה עם מנסור עבאס? האם בנט ולפיד מוכרים לו את הנגב, תמורת מלוכה? אז הנה האמת: את תהליך ה"הכשרה" של מנסור עבאס יזם, הוביל ותכנן בנימין נתניהו. במשך חודשים ארוכים.

מנסור עבאס (צילום: אבשלום ששוני)מנסור עבאס (צילום: אבשלום ששוני)

הוא גייס את כולם. מהרב קנייבסקי, דרך הרב טאו, דרך השופרות השונים, הריקלינים הנידחים ביותר. כולם צייצו, תקעו, שיפררו וחיצרצו במרץ רב על אודות האסלאמיסט הציוני שגילו במע'אר.

נתניהו עצמו בילה זמן איכות משמעותי עם עבאס והתייחס אליו בכבוד מופלג, תוך שהוא מבטיח לו את השמיים, הארץ וכל הג'ובים בעולם.

רק לפני דקה הצביעו ימינה, הציונות הדתית ורע"ם ביחד, כדי להקים את ה"ועדה לענייני ערבים" בכנסת, בזמן שהמנדט היה בידי נתניהו. עבאס עצמו אמר שהוא מעדיף את נתניהו והשבוע סיפר שההצעה שקיבל מנתניהו טובה מההצעה שקיבל מבנט.

בימי ההכרעה השבוע, נתניהו הציע לעבאס הרבה יותר ממה שקיבל בהסכמים הקואליציוניים שחתם מול בנט ולפיד (תכף נגיע לסקירה השוואתית). נתניהו ישב על הטלפון מול עבאס עצמו, באופן אישי, רצוף ואינטנסיבי, בימים שני, שלישי ורביעי השבוע.

בוקר, צהריים וערב. הוא המליץ לו מה לדרוש מהצד השני והצהיר ש"אצלי תקבל יותר". הוא הטיף לו ש"הם" (בנט ולפיד) לא יצליחו לקיים את הבטחותיהם (בעוד הוא, נתניהו, מקיים תמיד את הבטחותיו...).

הוא הפעיל עליו מכבש לחצים. תצרף את זה למכבש הלחצים שהפעיל על בצלאל סמוטריץ', כדי שיאפשר לו להקים ממשלה בתמיכת רע"ם, ותקבל את העובדות הגולמיות שמרכיבות את האמת העירומה: נתניהו היה ממנה את עבאס לשר לביטחון הפנים ואת יחיא סנוואר לקבינט המדיני־ביטחוני כדי לשרוד בשלטון.

אתה יודע את זה, מר אורבך. אתה גם יודע שמועצת השורא של התנועה האסלאמית דנה השבוע בשתי ההצעות. זו של בנט, זו של נתניהו.

האם בנט מכר את הנגב לעבאס? לא. מי שפירק את הנגב לגורמים, מי שהפקיר את המשילות והריבונות בנגב, מי שאפשר למשפחות הפשע הבדואיות להפוך לריבון בשטח, הוא נתניהו. ביד אחת, נכנע לחמאס. ביד השנייה, השלים עם השתוללות הבדואים.

הצעת ממשלת בנט־לפיד לעבאס הרבה פחות מרחיקת לכת מההצעה המקבילה של נתניהו. בהצעת נתניהו חוק קמיניץ יבוטל. אצל בנט־לפיד הוא לא יבוטל, השהיית ההריסות תימשך (כנהוג היום, אצל נתניהו).

בהצעת נתניהו ייפסק לחלוטין הרס בתי הבדואים בנגב. בהצעת בנט־לפיד תהיה הקפאת מצב לשלושה חודשים עד ייסוד מנגנון הסדרה (אין הריסות ואין בנייה חדשה, מבנים חדשים ימשיכו להיהרס).

בהצעת נתניהו יחידת האכיפה המשטרתית "יואב" תפורק. בהצעת בנט־לפיד לא. כנ"ל לגבי "הרשות להסדרת ההתיישבות". אצל נתניהו, תפורק. אצל בנט־לפיד, לא. נתניהו הבטיח להפסיק את נטיעות קק"ל על אדמות המריבה בנגב. בנט־לפיד? לא.

ולסיום הפרק הזה: לפני פחות מחודש צייץ ניר אורבך את הציוץ הזה: "דרכו של נפתלי בנט להקמת ממשלה, בה משתפים פעולה זה עם זה למרות המחלוקות, היא הדרך הנכונה. אנחנו מספיק ערכיים וימניים כדי לשמור על כל מה שחשוב לנו. בעזרת ה', נקים ממשלה טובה לישראל".

בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

מאז קרו כמה דברים. בזמן שהטור הזה נכתב, אורבך יושב עם בנט. עושה רושם שהוא מבין את גודל השעה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להביט ברשימת השרים המיועדת, להשוות אותה לעליבות בצד השני, לסקור את מליצי היושר של נתניהו, את החסידים המוסתים, שטופי המוח, שורפי התמונות, מגדפי המשפחות השכולות, האנשים שהפכו את המילה "שמאלנים" למילה נרדפת ל"בוגדים", האנשים שממררים את חייה של התובעת במשפט נתניהו, שלא מהססים להלביש את היועץ המשפטי לממשלה במדי אס־אס - ולבחור לעצמו צד.

אני מאמין שאורבך יודע שהממשלה הזו נדרשת לעם ישראל כאוויר לנשימה. היא לא רוצה או יכולה לסכן שום ערך מערכיו. היא תשאף לבצר את מקומנו כאן ולנסות לנקז את הרעל הזורם ברחובותינו בשנים האחרונות. רעל שזורם ממקור ידוע.

3. הג'נטלמן האולטימטיבי
אני לא יודע אם הממשלה הזו תקום בסופו של דבר. גם אם תקום, עתידה לא ברור. אני מקווה שרעיון העוועים למנות את גיל ברינגר, מקורבה של איילת שקד, לתפקיד מזכיר הממשלה, לא ייצא לפועל.

גם הזכרת שמו של ניר אורבך כמיועד ליו"ר הקואליציה מהווה אתנחתא קומית. זה עלול היה להיות יו"ר הקואליציה הראשון בעולם שמצביע נגד הקואליציה בהצבעה הראשונה שלה.

תפקיד יו"ר הקואליציה צריך להימסר למי שמכיר את הכנסת, את מסדרונותיה וצפונותיה, בקיא בתקנון, בסדרי העבודה, בטריקים ובשטיקים. מישהו שכולם אוהבים. מישהו שיידע להתאבד על התפקיד ולהתחבר לכולם. כמו מי? כמו ח"כ מירב בן־ארי, למשל.

למזכיר הממשלה הייתי ממנה את עו"ד גיא בוסי. האיש שבמרתון מטורף של שבוע ימים כתב את כל ההסכמים הקואליציוניים, את תקנון עבודת הממשלה, תקנון עבודת הקואליציה, תיקוני החקיקה המורכבים, פתר את כל הבעיות ושימן את כל הצירים החלודים בכישרון רב, יכול להחליק לתוך התפקיד הזה בצורה מושלמת.

לבוסי סיפור חיים וקריירה מדהים. הוא ושותפו, עו"ד רונן אביאני (שייצג הפעם את גנץ והוביל התנהלות אחראית) היו היועצים המשפטיים של יאיר לפיד ויש עתיד מרגע הקמתה.

אחר כך נפרדו, בטונים צורמים. השניים עשו בינתיים קריירה משוגעת והפכו למוציאים והמביאים האולטימטיביים של המערכת הפוליטית. בוסי גויס לסבב הזה בבהילות וסיפק את הסחורה. לפיד הבין את טעותו ההיסטורית, ותיקן אותה באצילות.

בכלל, אי אפשר לסגור אירוע כזה בלי לפרגן ליו"ר יש עתיד. הג'נטלמן המושלם של הפוליטיקה הישראלית, העיתונאי שהחל את דרכו התזזיתית בפוליטיקה הישראלית ברגל ימין עם 19 מנדטים מהדהדים, נקלע לסחרור, נפל לכל הבורות ודרך על רוב המוקשים, אבל שרד.

התנהלותו בשבועות האחרונים הייתה לא פחות ממושלמת, גם אם בסופו של דבר הממשלה הזו לא תקום. היא משתקפת במספרי ההתאמה לראשות הממשלה. עד לא מזמן, הוא היה תקוע בחד־ספרתי.

היום הוא צמוד לנתניהו. הוא הרוויח את זה ביושר. הוא הגיע לרמה של ביבי, בלי להיות ביבי. להפך. לפיד הוא האנטי־ביבי המושלם.

כשהודיע על פתיחת מו"מ קואליציוני בגני התערוכה, לאחר סיום שומר החומות, צחקו עליו. הוא לא צחק, אלא הפשיל שרוולים והתחיל לעבוד.

הראשון שהגיע לשם וחתם היה אביגדור ליברמן. עוד אחד שמניות יסוד של האירוע כולו שייכות לו. מאותו רגע החליט לפיד שכל מה שיבטיח, יקיים. כל הסכם שיחתום עליו, יכובד.

הוא הבין שהתפיסה הזו תהיה קשה בהתחלה, אבל משתלמת בסוף. זה הצליח. הוא לא מכר אף אחד, לא רימה אף אחד, נשאר יציב, רגוע, קר רוח וממוקד.

הוא לא נכנס ללחץ כשכולם קרסו ולא נקלע למרה שחורה כשכולם התייאשו. הוא הצליח לברור את האיומים, הספינים והקשקושים מהבעיות האמיתיות, ולהתמקד רק בהן.

ויש עוד משהו: לפיד בנה לעצמו לשכה ומעטפת עבודה מקצועית, מדויקת, מתוקתקת ומעוררת כבוד. כל מי שהיה מעורב בדרמה הפוליטית בחודשים האחרונים זיהה את זה.

ראשי ממשלה נמדדים, בראש ובראשונה, בסביבת העבודה שהם בונים לעצמם. נתניהו מעולם לא הצטיין בבחירת האנשים סביבו, אבל בשנים האחרונות אפילו המעט הזה כבר לא קיים. הוא מתנהל עם לשכה מצומצמת בת שלושה אנשים: האב, הבן ורוח הקודש.

בסדר חשיבות הפוך. אין ליד נתניהו אף גורם בעל משמעות, אף עובד ציבור בעל נפח, אף בעל מקצוע ראוי לשמו. סביבת העבודה שלו כאוטית, הבועה שבה הוא חי מטורללת לחלוטין.

יו''ר יש עתיד יאיר לפיד (צילום: מרק ישראל סלם)יו''ר יש עתיד יאיר לפיד (צילום: מרק ישראל סלם)

לפיד, לעומתו, עטוף בצוות מקצוענים שלא מבייש את לשכות ראש הממשלה היעילות ביותר. אין אצלו דלת מסתובבת, האנשים שלו הולכים איתו דרך ארוכה ונשבעים בשמו.

ההתנהלות שלו רגועה, מאופקת, מחושבת. אני לא באמת יודע אם הוא יהיה ראש ממשלה בסבב הנוכחי, או בכלל. מה שלא קשה לדעת זה שהוא כבר נראה כמי שיכול להיות ראש ממשלה ועושה סימנים ברורים של בשלות.

צריך לשמור את העיניים על הכדור, אמר השבוע למי שאמר, להתמקד בעיקר, לזהות את הטפל. עוד לא הגענו. השבוע יהיה לחץ כבד על כולנו, ובעיקר על החוליות החלשות. יעופו הצעות מטורפות באוויר.

נתניהו מסוגל לכל דבר. נצטרך להתמודד עם זה. צריך לשמור על קור רוח. להתעלם מרעשי הרקע. לדעת לנווט בתוך סערת פייקים בלי לאבד את הצפון.

כשהתבקש לתת דוגמה, סיפר לפיד על ההצעות לכאורה שקיבלו גנץ וגדעון סער להיות "ראשון ברוטציה" אצל נתניהו. היה ברור, אמר, שיש כאן קטע מלאכותי שנועד ליצור ביניהם תחרות.

היה צורך לעצור רגע ולהבהיר שזו תחרות מלאכותית. בסופה, אין שום פרס. יש רק קלון. לשמחתי, רוב השותפים שלי יודעים את זה מצוין.

לפיד צודק. לא רק השותפים שלו יודעים את זה מצוין. נדמה לי שאין על המפה הפוליטית אדם אחד שיתייחס ברצינות להצעה כלשהי של נתניהו.

הוא הרוויח ביושר את המעמד המבזה הזה. ראש ממשלה שהפך לפינוקיו הלאומי, לשקרן האולטימטיבי, למי שאסור לקנות ממנו שום דבר, אף פעם.

לפיד עצמו שופע מחמאות לשותפיו. עם ליברמן יש לו חברות אמיתית ויציבה, ארוכת שנים. מגדעון סער הוא מתפעל התפעלות אמיתית. מקצוען, יציב, נחוש.

הם התחילו ברגל שמאל, כשסער הוחלף כשר החינוך על ידי שי פירון, ולפיד הרבה למתוח ביקורת על ביצועיו במשרד. הם למדו להעריך זה את זה. הם יעבדו מצוין ביחד, אם וכאשר.

אותם הדברים אמורים לגבי בני גנץ. זה התחיל ברומן מלבלב שהתפרק בקול נפץ גדול והפך לטלנובלה מכוערת. אבל הם ידעו להתגבר על זה.

גנץ חתם עם לפיד שני, מיד אחרי ליברמן, והתקשר לברך אותו בשתיים בלילה שבין רביעי לחמישי. הוא ג'נטלמן, אני רגוע לגמרי כשהוא במשרד הביטחון, אמר לפיד השבוע בשיחות סגורות.

אפילו החברים משמאל יצאו מהסיפור הזה עם טעם טוב בפה. מרב מיכאלי, שממשיכה להפגין מנהיגות יציבה ואחריות ממלכתית, וניצן הורוביץ ששיקם את הכבוד שאנחנו אמורים לחוש כלפי נבחרי הציבור, כשלא בחל בתיק הבריאות, החשוב כל כך, הדחוי ומוזנח כל כך.

מי נשאר? נפתלי בנט. כאן, קצרה היריעה. ברית האחים ההיא, שהחלה כבדיחה אבל הייתה יציבה ומפוארת, קמה מחדש, על סטרואידים. אז, לפני שמונה שנים, נפלו בנט ולפיד זה לזרועות זה מחוסר ברירה.

בנט הבין שהפולסא דנורא שהוציאה "הגברת" נגדו ונגד שקד מצריכה טיפול בנשק לא קונבנציונלי. לפיד הבין וזרם. בסוף זה נגמר, יחד עם הממשלה עצמה, אבל ההערכה ההדדית נשארה שם. נדמה לי שהשבוע היא העמיקה.

4. הסאה הוגדשה
הטיעון המנצח של חסידי נתניהו בוויכוח הפוליטי הוא השימוש במונח "שנאה". אנשיו של האיש שהכניס את השנאה לז'רגון הפוליטי הישראלי עוד בניינטיז, לא מתביישים להתעטף בגלימות הקורבן. כולם שונאים את נתניהו, הם אומרים.

כולם מחרימים את נתניהו. למה? הרי מדובר באדם שלא עולל רע לנפש חיה בעולמנו. למה הם מחרימים אותו? למה הם נושאים את המטענים האישיים האלה נגדו? מה הוא עשה להם?

לא, חברים. לא מדובר בשנאה. אנחנו באירוע אחר לגמרי. הביטו סביב על ההיקף, על המגוון, על העובדה שמאות רבות של אנשים, מכמעט כל ראשי זרועות הביטחון, דרך כמעט כל הבכירים שהקיפו אותו, דרך כמעט כל שותפיו הפוליטיים אי־פעם, חשים אותן תחושות לחלוטין, ותבינו שאין עשן בלי אש.

התחושות הן שנתניהו והמשך לפיתתו את הדמוקרטיה הישראלית מהווים סכנה אמיתית למרקם הפנימי של המדינה, לעתידה, לשגשוגה, ליכולתה להישאר מלוכדת.

מה, אתם באמת חושבים שכל הקהל הזה נהנה "להחרים" את ביבי המסכן? יש כאן איזה ועד כיתה שהחליט על הטלת חרם נגד התלמיד המצטיין? התשובה שלילית, כמובן.

כל האנשים הללו שהודיעו שלא יישבו תחת נתניהו, עם נתניהו או בחברת נתניהו, מבינים לעומק את תופעת נתניהו. הם יודעים שהאיש הפריט את הממלכתיות הישראלית לטייקונים. הם נגעלים מפולחן האישיות הדוחה שהוא מוביל.

הם יודעים מי מקבל את ההחלטות בבלפור. הם יודעים, בוודאות מוחלטת, שהוא מעדיף את טובתו האישית על פני טובתה של המדינה במקרה הטוב, ומשוכנע שמדובר בהיינו הך, במקרה הטוב פחות.

צריך רק להאזין להקלטות איילת שקד שפורסמו אצל עמית סגל, כדי להבין. היא אומרת שם ש"גדעון ואיווט משוכנעים שנתניהו מסוכן לישראל". היא צודקת. לא רק הם משוכנעים בזה. במהלך השנים ישבתי מול עשרות רבות של אישים, כל אחד מהם כבד משקל, שהסבירו לי את זה.

איילת שקד בהצהרה לתקשורת (צילום: מרק ישראל סלם)איילת שקד בהצהרה לתקשורת (צילום: מרק ישראל סלם)

ראשי זרועות ביטחון, דמויות ממלכתיות בכירות, היועצים הכי קרובים והמקורבים הכי אינטימיים. כולם מגיעים, תמיד, עם אותם הסיפורים. פעם, לפני שני עשורים, כשהסיפורים האלה החלו להופיע כאן, הציבור היה משוכנע שמדובר בדמיונות שווא ובשמועות חסרות ביסוס. היום כמעט כולם יודעים את האמת. היא מצמררת.

דוגמית קטנה מתוכה אפשר היה למצוא במשדר "המקור" השבוע, שם הביאו דרוקר ואביעד גליקמן, בפעם הראשונה מול מצלמה, את הזוועות שמתוארות כאן שנות דור.

זה לא משתפר שם, בבלפור. זה מחמיר. אין מי שיפסיק את הטירוף הזה. אין מי שיושיע את האומללות האלה. הנשים המוחלשות ביותר בחברה, השקופות והנידחות ביותר, שהתגלו באותו שידור כנשים מופלאות, מעוררות השראה ממש.

סאגת הסבל והייסורים שלהן שווה תביעות משפטיות ופרסומים, אבל מדובר כאן באירוע גדול בהרבה מסך התעללויותיו: הגברת שמושלת בבלפור ומשתוללת על מאות אומללים (במהלך 12 השנים), היא הקובעת. בעלה אסיר ברישיון במעון ההוא.

הוא ייפגש רק עם מי שהיא מאשרת, הוא ימנה רק את מי שהיא דורשת, פעמים רבות הוא יהפוך החלטות על פי דרישתה ודרישת יוצא חלציה.

המשפחה הזו הצליחה לחטוף את מפלגת השלטון ובעקבותיה את המדינה כולה. אין כאן ענייני ימין או שמאל. יש כאן עניינים שבנפש, עניינים פתולוגיים מסובכים המגואלים בפלילים. היא כבר הורשעה, הוא עומד לדין.

במקום להפיק את הלקחים הרצויים ולהסיק מסקנות, פולחן האישיות רק מעצים. אז מה לעשות, לא כולם מסכימים לזרום עם זה. משפחת נתניהו מותירה אחריה נתיב קבוע ומתמשך של הרס, של טראומה, של רקמות רגישות שהתפרקו, ערכים שזוהמו, נאמנים שנבגדו.

הסאה הוגדשה. המסה הקריטית נצברה. הם אוכלים עכשיו את מה שבישלו, ואי אפשר לפטר, שוב, את המבשלת.

[email protected]