באתי לישראל לבדוק כמה זמן נותר לי לחיות. זה ודאי לא מדויק רפואית, משום שלא כל סרטן הוא גזר דין מוות. אבל אחרי ארבע שנים לבד ושנה של מגיפה לקינוח, נותרתי חף מאמונה ומתקווה. פסימיות ומיזנתרופיה ישנות חבוקות, זה אני במלואי אף שבמקום הסמוי ביותר אני אופטימיסט ללא תקנה.

אני יודע שאמות אבל לא מחר. ועדיין הייתי מפורק. ולא היה לי סרטן. לפחות לא איפה שחשבתי. לגבי שאר גופי אני בעלטה. באשר לעובדה שאני נוהג מהר מדי, כמו שאמרתי פעם לנעמי, שהפסיקה להיכנס למכונית שלי: “תנוח דעתך, אני לא אמות בתאונת דרכים". שבועיים לאחר מכן חילצו אותי מג'יפ מעוך שרק החלל של הנהג נותר בו שלם. שם פגשתי את מלקחי החיים המכניים של הכבאים וצלעות שבורות.

בעבר התרגלתי לרפואה דה לוקס. אחרי בדיקות רנטגן שגרתיות במרכז הרפואי בהרצליה, המתנתי בחניה הצופה לים עד שרופא מומחה שעט למעבדה, פענח את הצילום והעביר את חוות דעתו למוקד הרפואי שלי שהתקשר למכונית ושחרר אותי לדרכי.

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)


בשנים האחרונות אני לבד, ואם להודות על האמת, גם זקן וחולני יותר. בקורונה הפסקתי לאכול מסודר, והקיום הקפוא מחשש ובדידות עשה שמות בבטן שלי. הדימום שהתגלה הטיל אותי לייאוש. בדיקות רפואה מונעת במיין, כמו באמריקה כולה, נדחו למועד מאוחר יותר, והתור השתרך לחורף הבא, לאחר זה שרק נגמר. לכן קבעתי להיבדק בישראל באופן פרטי ועל חשבוני. זה מהרגעים האלה שבהם חייך מצטמצמים לביוגרפיה מאכזבת כתובה על קליפת ביצה ותורשה משפחתית מסתובבת מעל ראשך כחרב.

היעד הראשון שלי אחרי בידוד קנטרני ולא נחוץ היה אסותא ברמת החייל. אלמלא חשש קיומי מצמית הייתי מסיר את הכובע. יותר מאשר אני חושש מהמוות (לא באמת) מאיימת עליי הדרך הארוכה והמייגעת אליו. אני מהצופים הבודדים שנשארים באולם להקרנה נוספת כאשר מדליקים את האור בין תיעוד המוות של הורים וחברים. מבטם של הרופאים שראיתי במיין לפני שהחלטתי להיבדק בישראל לא נסך בי ביטחון. רופאים אמריקאים אינם מסתכנים בהבטחות שווא שהם אינם יכולים לקיים. בסוף אפריל הוסר מעליי צל גדול. זו לא פעם ראשונה שגופי משקר לי.

כמו הנער זלי, הגיבור ברומן “הגבעות השחורות של דקוטה" מאת מאיר אגסי, ה"משתוקק להיות נוכח בלוויה שלו עצמו... הוא לא חדל לבקש מהאח המת לשחזר את לווייתו והוא לא מרפה מהמחשבות כיצד תהיה לווייתו שלו, מי וכמה יבואו, מי יבכה"; כך כתבה נעמי אביב בהקדמה המפוארת ורבת־ההשראה ל"הכד מטנסי", אסופת כתבותיו המצוינות של אגסי על אומנות.

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)


למרות הידידות והקולגיאליות המקצועית, לא היה בינינו דמיון. כמו רוב חבריי שהיו מבוגרים ממני בשבע עד עשר שנים, אגסי היה מבוגר ממני בשבע. אדם ברוך צופף אותנו יחד, וכאשר ירשתי אותו ב"מוניטין", הלכתי למו"ל חיים בר און וביקשתי ממנו שנשלם למאיר רנטה חודשית, בעיקר משום שהיה ברור שאין ראוי ממנו לכתוב לנו מאנגליה.

חוץ מלהאמין בעורכים שלו ולתת להם יד חופשית, היה חיים גם איש עסקים של שורה תחתונה. למרות אהבתו למאיר, לא בקלות הסכים אבל לא היסס להודות אחרי חצי שנה שמאיר סיפק את הסחורה. לא היה קל אז להוציא הוראת תשלום לכתב חוץ. הנהלת חשבונות נתקפה חירשות עיקשת ובלבול, כשהגיע הזמן לקנות מט"ח. מאיר שפך עליי את זעמו כששב מהדואר ללא המחאה, ואני מלמלתי דברי התנצלות רפים.

כאשר כתב לבקשתי על רטרוספקטיבה גדולה של אסכולת הפרה־רפאליטים בטייט גלרי, שממנה בחרתי שער לירחון בדמותה של הדוגמנית האהובה על הצייר דנטה גבריאל רוזטי, נתקף חיים זעם ואיים לפטר את שנינו: זה היה חודש שבו מכרנו פחות גיליונות, כנראה בגלל הציור.
מאיר הרחיב את כר המחיה שלו ל"חדשות", כפילות שלא הייתה מקובלת אז וכולה בעד אגסי. ב"מוניטין" הוא נצמד לתרבות פופולרית בגרסה קלה יותר, טלוויזיה, קולנוע, ספרות, צילום, קטעים מרומן בכתובים. ב"חדשות" הוא ירה תחמושת כבדה.

פעם כיניתי את המעגלים הסגורים האלה “קללת מוניטין". דעתי התחזקה מאז, אך לא דחוף לי להפריח תיאוריה מעודכנת שהיא טרף קל ליירוט על ידי כיפת ברזל סוציולוגית. ועדיין אני הולך בה לאיבוד. בר און חלה בסרטן והיה מאושפז בתל השומר כאשר מאיר, טסה ודניאל אגסי נהרגו בתאונת דרכים ב־31 בינואר 1998. ככל שעלה בידו, ניסה אדם ברוך - שמת עשר שנים אחרי מאיר - למנוע מהידיעה על מות מאיר להגיע לאוזניו של חיים. אינני יודע אם הצליח. חיים מת שבועיים לאחר מכן, ב־15 בפברואר 1998.

מאיר נקבר בגפו ללא משפחתו ברמת הכובש, מרחק קשר עין מקברה של לוחמת המוסד (לילהאמר) סילביה רפאל. דיכוטומיות נגמרות בבתי עלמין. אדם, שמאיר הגיע איתו מ"מושג" ל"מוניטין" והיה אהוב נפשו, נראה המום ונשען על בנו עידו. אחיה של טסה חיבק את מי שהכיר והיה הומאז' גדול למאיר בנוכחותו. עמדנו שם אילמים. שבועיים לאחר מכן נקבר חיים בקריית שאול.

“הכד מטנסי" יצא ב־2008, שנת מותו של אדם. נעמי אביב שהייתה זמן רב בחייו של אדם, עד כדי מרמור, הסכימה לדבר עליו ב"מות האדמו"ר" שצילמתי, אבל סירבה לעשות כך בישראל מסיבותיה והבאנו אותה לבית במיין. העדות נמסרה בייסורים וגרענו ממנה דברים שאמרה והתחרטה. חשבתי שמה שנשאר היה חזק דיו. אחרי שצילמנו אותה ב"צ'לסי הוטל" בניו יורק, היא חזרה לישראל. ארבע שנים לאחר מכן היא מתה. “יש לי הרגשה לא נוחה", אמר אגסי לאביב, “שככל שהזמן חולף אני הולך ומאבד את החסינות שלי".
                     
יומיים לפני שחזרתי הביתה ניתנה לי הזדמנות לראות תערוכה מעבודות של אגסי המוצגת עתה ב"הלובי, מקום לאומנות" בארלוזורוב 6 בתל אביב. אורית מור וליאוני שיין אצרו, והתערוכה נדחתה ממאי ליוני. ושוב, המעגלים הסגורים האלה השואבים אותך ממקום למקום ומזמן לזמן כשאינך מוכן.

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)


אגסי איננו כבר 23 שנים; חלק מעיזבונו זכה לחדר שהוקם באהבה גדולה בעין חרוד; משם יוצאים הדהודים כמו זה המאגד את האומנים הפיקטיביים, יצירי דמיונו, מו קרמר, סוזן ליפסקי ודויד שטראוס. במיטבו היה אגסי בבושקה קונספטואלית. הוא רצה להיות מפורסם מהשיר הראשון שכתב, אבל לא מספיק כדי להרוג לשם כך. צניעותו כיסתה על מגלומניה לא קטנה שהייתה דרכו לתווך את יצירתו: גם כאגסי וגם כמפעיל תיאטרון בובות שהוא עצמו ליהק, כתב והקים את התפאורה. החלל מחולק לחדרים המכילים בצמצום את יצירי אגסי ומעשה ידיהם והוא במיטבו כשהוא מתעד ומנייד אומנים שחיו רק בדמיונו.


“סוזן ליפסקי היא ובעצם התאומה שלי באמריקה", אמר אגסי לאביב, “גם היא כמוני, אומנית של סגנון. היא פוסט־מודרניסטית. מו קרמר? הוא שאל - מודרניסט. דויד שטראוס? לא זה ולא זה, מאיר אמר. סוזן היא סינדי שרמן, לורי אנדרסון, לורנה סימפסון, אלכסיי סמית' - הקולאז'ים שלו - הוא אמר".

הביבליוגרפיות היו בדויות. “מו קרמר הציג פעם בתל אביב ויש לכאורה התייחסות אליו. בסופו של דבר, מו קרמר היה מעין סיכום לטראומה של תרבות הזיכרון שלי, הקיבוץ... האומן השני שלי, דויד שטראוס, הוא פרסונה אוטוביוגרפית, טראומטית, אמוציונלית. הוא לא אומן, אבל אני החלטתי שהוא אומן... בקיבוץ הוא היה ‘משוגע', מאיר אמר. אבל יש לו השלכות על הביוגרפיה שלי".

גם בתוך חיי המראה ההפוכה שהקים לעצמו בבריסטול, לא הרפה אגסי משורשיו בישראל. אפילו הדמויות הפיקטיביות שבהן השתמש להרחיק את עדותו, עברו ויצרו בה. זה לא נאמר די.

אינני מכיר ישראלי בן זמני שהרוויח כה ביושר את חייו בגלות כמו אגסי. כמו שנעמי אביב כתבה עליו, “מאיר בחר להסדיר את נשימתו בגלות". אני משתרך הרבה אחריו. הוא לא היה כמונו. הוא לא ידע להקיץ בבוקר ישראלי מוכה שמש, לקום מהמיטה, להסתער על היום וללעוס אותו בשיניים חדות ובציפורניים דוקרות. הוא לא היה פיגורה לכרטיס מועדון, לדוחק הבלתי נסבל, לחדירה האלימה וחדת המרפקים למרחב האישי, והוא לא נהג. אפילו הכביש שמשחרר אגרסיות לא עמד לרשותו. תמיד ישב מכווץ ליד הנהג, כאדם ברוך חברו, מפציר בו שינהג לאט וכפוף לחוקי התנועה.

היו אחרים כמו אגסי, ואני אחד מהם, שחיו בישראל אבל לבם בניו יורק, לונדון ופריז. בזמן שנגזר עלינו לחכות - אגסי עזב ב־1982 ואני ב־2005 - ידענו לחצוב מקום, לעתים בכוח הזרוע, בקיר התרבות הישראלית. אגסי לא ידע לחצוב והיה רע מאוד באלימות מילולית כמגננה קיומית. הוא היה מגדולי כותבי הניואנסים, האנדרסטייטמנט, כפל המשמעות והחידוד האינטלקטואלי במדינה שמה שהיה אפקטיבי בה היה חבטות פטיש חמישה קילו.

התקיים בו פער בלתי ניתן לתיווך בין כישוריו, רגישותו, יכולתו, ההבחנה הדקה שלו, ידענותו, טעמו המשובח ואיכות האמירה שלו כאומן וככותב ובין העובדה שלא ניחן במבנה הנפשי והפיזי שהיה נחוץ כדי לשרוד את ישראל. הוא גילה את הפער הזה במהלך חייו, אבל ההחלטה להגר הבשילה מתישהו בתחילת שנות ה־80 כאשר הבין - בתמיכתה של טסה - שכדי להישאר בחיים עליו לעזוב. אבל גם ההחלטה הדרמטית הזאת, כמו דברים רבים אחרים שאגסי עשה, הייתה נגועה בפסימיזם שלעתים השתלט עליו והגדיר אותו ושאינו ערובה לאריכות ימים.

לכן התאונה הקטלנית שבה נהרג עם אהוביו ב־1998, מתויקת אצלי כאחד האותות הראשונים של המקריות של הטרגדיה. אינני אוחז חלילה בתיאוריה של אדם עליון שסך כל תכונותיו התרומיות אמורות להגן עליו מהבנאליות של המוות; רבים וטובים לפני אגסי מתו מוות חסר פשר. אבל במישור חיינו האישיים, זה היה אירוע מבהיל ומסמן דרך בברוטליות שלו והיה מעין ראש־גשר לרבים אחריו. כך לפחות זה מתויק בתודעה שלי.

במלחמת לבנון הראשונה ישבנו בחדר אחד במערכת “מוניטין" בכיכר המדינה וראיתי את אגסי קורס לתוך עצמו. אדם הלך לחודשיים מילואים ונשארנו לבד. הוטל עליי לערוך שני גיליונות בהיעדרו שהיו מבחן לבאות שלא היה נהיר לי, ואגסי בא לעזור, גם משום שהיה צריך להשתכר למחייתו. המלחמה הפחידה אותו ברמה הלאומית; הוא היה חשוף ונטול הגנות ולא יכול היה לראות חיילים נהרגים בשם מלחמת ברירה מיותרת. הוא חשש גם ברמה האישית. לפעמים הגניב לפיו קלונקס קטן לעבור בעזרתו את היום. צריך להיות אחד כדי לראות את השני.

אגסי הגיע לעבודה בבוקר חיוור ונסער. חלק מהיום העביר בהבהרת סלידתו ממלחמתם של בגין, שרון ורפול, אבל זה היה חסר תועלת ותכלית כמו הררי המילים שנשפכו אז לפני שנקראנו לשתוק עם “שקט, יורים"; ללא ספק מהבגידות היותר גדולות במקצוע שטרם הפך לפארק יורה של קרנפים.

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)


אגסי היה מופקד על הוצאת הספרים שהקמנו, אבל הוא לא ראה תועלת בעבודתו. עבור מי שבילה חלק מחייו בבריחה מדיסוננסים, לא הסתדר לו לערוך בכתב רקמת התחרה שלו ובעט נובע תרגומים לספרים כמו “הג'ינג'רמן" של דונליווי, שיצא בסוף לא בהוצאת “מוניטין" שנולדה פג בלידת עכוז; לדון עם כרמית גיא בתרגום ולהתייעץ עם אלי שאלתיאל על מקומן של ביוגרפיות במו"לות ישראלית. חלק מהזמן בהה מאיר מהחלון ונדמה היה שהפליג בראשו לעיר בריסטול, ביתה של טסה, וכמו שהסביר לי, נמל הכניסה הראשון של קפה לאירופה.

הוא היה קטן מידות, רזה, לבוש בסגנונו המיוחד באפודות ובגדים בצבעי אדמה, במשקפי לנון ושיבה שזרקה בשערו. היה קל ומתבקש כל כך לאהוב אותו וקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים הרקיעו הוויכוחים בינינו לשמיים. משהו בדבר מוות על הגנת המולדת, שהיה בעיניו שטות לא הכרחית שאינה חובה לאומית. היה ברור שבעיניו אני הבריון השכונתי עם אצבע קלה על ההדק והוא הצנום וקורבן התעללות תמידי. מה שלא ידעתי אז עובדתית טרם שכתב את “הגבעות השחורות של דקוטה".

בריסטול, על שום מה? טסה הייתה משם; היא הייתה העיר הרחוקה ביותר עבורו מבלי להרחיק עד אוסטרליה שלא הייתה כרך מעיק; בה הגיע, לא בקלות, לסוג נדיר של שקט נפשי. הוא היה ישראלי עד יומו האחרון, כמו רבים מאיתנו המאוגדים תחת הסלוגן הלא ממצה אקס-פטים (פטריוטים).

מעולם לא סירב לפנייתי לכתוב על ישראל. ביקשתי ממנו לכתוב משהו אישי על חסמב"ה במלאת לה מי־זוכר־כמה, ומאיר כתב סיפור נפלא על מעשה התאהבות נואש שלו בתמר, סגנית המפקד, וכיצד שכב איתה באוהל בסיני. תמיד כתב סיפורים רגישים ולא נטולי ערך אוטוביוגרפי, על ילדותו בקיבוץ ובחרותו בצבא. בניגוד לרבים אחרים ששינו מיקוד, לא היה  אפשר להדוף אותו מהישראליות. לעתים חש נהדף ממנה כמוני רק פחות חמדן, אבל לא ניתן היה להדיר מהאדמה שעליה נולד את מי שהשתתף בביצוע “גבעת התחמושת" בלהקת פיקוד מרכז עד שגנדי התרגז ופירק אותה.

טסה באה לישראל ללמד בשנקר עיצוב טקסטיל. הם התאהבו ונתנו סיכוי לחיים בתל אביב, אבל החליטו לעזוב בסוף 82', אחת השנים האומללות בחיינו. אביו חי בקיבוץ רמת הכובש ויום אחד לפני שעזב, ביקש ממני להסיע אותו לקיבוץ להיפרד. מי שקרא את “הגבעות השחורות של דקוטה" יבין את הטראומה. ככל שהתקרבנו למשק התכווץ מאיר במושב. עד שהגענו היה שבר כלי. הוא ביקש ממני להמתין אז המתנתי. הוא יצא שבור, דיבר ודיבר, אבל המילים לא הקלו עליו ולא פוגגו את המתח.

יצירותיו של מאיר אגסי  (צילום: יגאל פרדו)
יצירותיו של מאיר אגסי (צילום: יגאל פרדו)


לפני שעזבו הזמינו אותנו לארוחת ערב. השקט, נועם ההליכות, השיחה, החיבה, המאמץ של אגסי להתאמץ באנגלית. הם מכרו ציוד, ונעמי התאהבה בארון מגירות אדום גדול לציורים. הארון, כך הסתבר, היה שייך בעבר לדן בן אמוץ. רכשנו ללא היסוס אף שהמחיר הביך את מאיר. הוא עזר לנו לשאת את ארון הברזל הכבד לקומה שישית בקריית אונו, טרח לבדוק שהוא מתאים לסטודיו ורק אז נרגע והפקיד את הצ'ק.

אגסי לא נמוג מחיי. אחרי שלוש שנות עריכה סיפרתי לו בטלפון שאני עייף ומותש, והוא צעק עליי שאם אמשיך כך לא יישאר ממני זכר. אני מכיר את העבודה הנוראה הזאת ומשום שאני מכיר, אני רוצה שתעזוב הכל ותבוא אליי לנוח, אמר. הוא פגש אותי בלונדון, עיר שאינה חביבה עליי. הוא לקח אותי לסטודיו של חברו צדוק בן־דוד ולחנות של המעצב רון ארד. ב־1985 היו בתי הקולנוע בלונדון של גולן־גלובוס, ובאחד מהם ראינו את “Pale Rider" החדש של קלינט איסטווד בהצגה יומית. יצאנו לשמש בעיניים מכווצות של נוקמים שנחשבו למתים והלכנו מוזר ברחוב אוקספורד עם הידיים במרחק שליפה מהאקדחים שאנשים הביטו בנו עקום. אניו מוריקונה ניגן בראש שלנו.

לקחנו רכבת לבריסטול, ומאיר אשפז אותי בסטודיו שלו, עם כל העבודות וכתב היד של “הגבעות השחורות של דקוטה". שתינו תה בבוקר עם טוסט. טסה הלכה לעבודה, ואנחנו שוטטנו בעיר. בערב הזמנו אוכל הודי עם בירה ויין. אחרי היסוסים רבים ביקש ממני אגסי לקרוא את כתב היד הלא גמור ולהביע את דעתי. כל לילה נכנסתי למיטה עם הדפים הלא כרוכים. אהבתי את הספר, גם משום שחשף הרבה כל כך שלא ידעתי על מאיר. הוא התכחש להיבט האוטוביוגרפי שלו כשם שאדם התכחש לאותו אלמנט ב"לוסטיג", ספר שקראתי בכתב יד שנה קודם לכן בניו יורק ושאדם נתן למאיר לערוך. היינו בטוחים שנחיה לנצח או הכי קרוב שאפשר.

שנה לאחר מכן שבנו בהרכב משפחתי, עם נעמי ואנולה בת השנתיים. בערב התאספנו לראות את אגסי עושה לאנולה אמבטיה. כשרצינו לצאת לעניינים של מבוגרים, הזמינו האגסים בייביסיטר. התארחנו לארוחת ערב בביתו הכפרי של סנדי, אחיה של טסה ,It was grand. ההגירה שלנו הייתה עדיין 20 שנה במורד הדרך, והדיבור עם אגסי השאיר תמיד פתח לאפשרות שהגירתו שלו אינה סופית. לא כל מה שאמרנו אז היה האמת לאמיתה. מי שראה את אגסי שותה פיינט של גינס בפאב המקומי, הבין שזה די בלתי הפיך.

כתבה שלו על “כשהרוח נושבת" הפוסט־אפוקליפטי המצויר של ריימונד בריגס והסרט בעקבותיו, גרמה לי ללחוץ על חיים לרכוש להוצאה את זכויות הפרסום. נדמה היה לנו שכך היה ומאיר תרגם את הספר על זוג הישישים בכפר בריטי הגוססים מקרינה רדיואקטיבית אחרי התקפה גרעינית. התרגום שלו עם הטקסט בכתב ידו בתוך בלונים היה מונח אצלי שנים. איכשהו קרה שאיבדנו את זכויות הפרסום. לא ראיתי אותו כבר זמן רב.

היו לנו שני ויכוחים על “הגבעות השחורות של דקוטה". מאיר כיוון לשיר הידוע של דוריס דיי; אני ניסיתי להסביר לו שהגבעות השחורות שבהן ביקרתי הן איפה שנמצא ליטל ביג הורן, שם נערך הקרב שבו טבחו לוחמי שבט סו ואחרים את גנרל ג'ורג' קסטר ויחידת הפרשים השביעית שלו. זה אתר שבו התרחשה הנקמה האינדיאנית הגדולה בלבנים ששחטו אותם. מאיר לא רצה לשמוע מזה. בשבילו היו הגבעות השחורות שיר שמאלצי של דוריס דיי.