לפני כמה שבועות התפרסם ב"ניו יורק טיימס" תחקיר ענק על מפיק הוליוודי שהתעמר בעובדים ובעובדות שלו, רובם שחקנים כמובן. ההתעללות לא הייתה מינית אלא התעמרות שיטתית בעבודה, שהושתקה במשך שנים רבות. בדיוק כמו במקרים של הטרדות מיניות, גם כאן קשר השתיקה היווה אולי את הלגיטימציה שלו להמשיך.

הדור הבא של תנועת MeToo, כך נדמה, עובר שלב ומתחיל לסגור חשבונות לא רק עם מתעללים מינית אלא גם עם מתעמרים שנמצאים לא רק בעולם השואו ביזנס, גם אם נדמה ששם מדובר באבן שואבת לאנשים עם אגו גדול ובעיות קשות של נרקיסיזם (והכותבת יודעת היטב על מה היא מדברת).

מה שחשוב יותר מכל בסיפור הזה הוא שקשר השתיקה מתחיל להיפרם. נראה שלאט־לאט מי ששתק מרגיש שמצפונו מציק לו. אולי האומץ שיש ליותר ויותר אנשים לחשוף את סיפורם מעודד את השאר לדבר, ואולי דינה של כל תיבה להיפתח בסופו של דבר.

הפגנה של תנועת MeToo# (צילום: רויטרס)הפגנה של תנועת MeToo# (צילום: רויטרס)


לאחרונה הבחנתי בזווית אחרת מעולם ה־ MeToo הקלאסי, שתפח לממדים מפלצתיים מאז שפרץ, כמו בור ללא תחתית, שנדמה שאין לו סוף. הפעם, בניגוד לשנים קודמות שבהן מתלוננות חששו להיחשף בשם ובפנים גלויות מחשש שהדבר יפגע בקריירה שלהן, ניכר כי המגמה השתנתה. אם בגלל סוג של מסוגלות ויכולת הכלה ואם בגלל המערכת הארכאית, שגוזרת דינים מגוחכים לגברים מתעללים ולא מותירה לנו כנשים שום ברירה אחרת מלבד לצעוק בגלוי.

אני לא יודעת אם מגמת החשיפה הזו החלה אחרי סיפורה של שירה איסקוב, שהותיר את כולנו בפה פעור על אומץ בלתי נתפס. אבל בשבועות האחרונים אנחנו רואים את זה שוב ושוב. בין שאצל המתלוננת נגד סילבן שלום ובין שאצל המתלוננות נגד משה איבגי. לא עוד טשטוש פנים וקול, אלא שם ופרצוף ומבט ישיר אל המצלמה, שלימדו את מי שחושב שלמוטרדות מינית יש "פרופיל מיוחד", שאין חיה כזו וזה יכול לקרות לכל אחת.

משה איבגי בבית המשפט (צילום: מאיר וקנין, פלאש 90)משה איבגי בבית המשפט (צילום: מאיר וקנין, פלאש 90)

בדרך כלל מצפים ממתלוננות לסחוט עד תום את פרצוף הקורבן, ולהזיל דמעה מול מצלמות הטלוויזיה ולו כדי לחזק את נרטיב ההתעללות וכתוספת למה שמכונה בעגה המקצועית "הוכחת נזק". שהרי אם לא הוכחת שנגרם לך נזק, אולי בכלל לא ניזוקת.

לצופים שתוהים איך אפשר לדבר על הטרדה מינית בשוויון נפש - וראיתי כמה תגובות כאלה שעלו אחרי התוכנית של "עובדה", שבו סיפרו כמה שחקניות על מסכת הפגיעות שעברו על ידי משה איבגי - אני רק יכולה לומר שחולפות שנים רבות עד שזה מתאפשר. וגם כשמתאפשר, זה עדיין לא מפחית מחומרת המעשה. כל אחת ויצר ההישרדות וההתמודדות שלה.

הצורך של מערכת ה"שיפוט" הישראלית להוכיח נזק הוא משהו בלתי נסבל, בפרט במקרים של הטרדות מיניות שגובלות בדין הפלילי. לא פלא שנשים רבות מעדיפות במקרים כאלה לא להתלונן ונמנעות מלהכניס ראש בריא למערכת שיפוט ואכיפה חולה. למקום שבו הנזק הנפשי לעומת הפיזי נמדד על פי פרמטרים יבשים של דין ומשפט.

כך או כך, הגיבורות האמיתיות של הסיפור הזה הן הנשים שלא מפחדות להיחשף בשם ובפנים גלויות. הלוזרים האמיתיים מלבד המתעלל עצמו, הם האנשים והנשים שידעו, עמדו מהצד ושתקו ויש יותר מדי מהם. הרוב הדומם הוא לא עוד ביטוי במקרה הזה, ולא רק בפרשיית איבגי, אלא בכלל בפרשיות הטרדה מינית בעשורים האחרונים. הלוזרים האמיתיים הם גם אלה שטוענים בדחילו ורחימו שהזהירו, אבל לא נקפו אצבע כדי לעצור את המתעלל והמשיכו להעסיק אותו מתוך בצע כסף.

נושא השתיקה מציק לי מאז שידור הכתבה על איבגי. לפני כמה שנים פרסמתי כתבה על מסכת ההטרדות שלו, עם עדויות ממקור ראשון של חברות טובות שלי מתקופת התיאטרון. במהלך ההכנות לכתבה קיבלתי טלפון מאישה אחת, מקורבת לשחקן, שעובדת בתפקיד די בכיר בתחום. היא הבינה שאני עתידה לפרסם את הטקסט, ובלי לחשוב פעמיים היא, אמא לבנות שצעירות ממני, איימה עליי בעדינות שהקריירה שלי כעיתונאית עשויה להיפגע אם אמקד את הכתבה רק לכיוון המתלוננות. הכתבה פורסמה במלואה כמובן, ללא צנזורה. הקריירה שלי לא נפגעה, אבל את המילים של אותה אישה, שנושאת בעיניי גם בקלון הזה, אני לא שוכחת.