אתמול מלאו 30 יום לפרוץ הלחימה בעזה, ואף על פי שטילים לא מתעופפים מעל ראשינו, העימות הזה עדיין לא הסתיים. הוא נמשך באמצעים אחרים. ישראל איימה להשיב את עזה כמה שנים לאחור, ואכן כך היא פועלת. עזה של היום אכן מצויה שלוש וארבע שנים לאחור, ערב הסכם הדולרים המפורסם והימים שבהם שעת חשמל הייתה מוצר יקר ערך.
טור המכליות המשתרך מדי יום במעבר כרם שלום, ונושא עמו את הסולר לתחנת הכוח היחידה ברצועה, לא נראה שם חודש ויותר. התחנה הישנה מדרום לעיר עזה מייצרת את עיקר הזרם עבור תושבי הרצועה. בעת שהיא פועלת, נהנית האוכלוסייה מ־16 עד 20 שעות חשמל ביממה. היום הם מסתפקים בשעות בודדות בלבד. גם מרחב הדיג צומצם לשישה מיילים, שליש מן הטווח בימי שגרה. כתוצאה מכך, פחת יבול הדגה כמעט לאפס. מעבר ארז סגור ליציאה וכניסה של סוחרים וחולים.
מצבו של הסכם הדולרים החודשי, המכונה "מזומנים תמורת עבודה", מצוי בדיונים נמרצים בין ישראל, מצרים וקטאר, אבל גם בו החלה ישראל לפגוע. השבוע היה אמור הכסף להיכנס, אבל נבלם בהוראה מירושלים. מדובר ב־100 אלף פועלים העוסקים בעבודות פשוטות, שכל אחד מהם מקבל 100 דולר בחודש, ובעשרות אלפי פקידים במשרדי הממשלה, שמקבלים משכורת צנועה. שני המרכיבים הללו יוצאים מקופתה של ממשלת קטאר באישור ישראל. הקטארים מוכנים להמשיך ולשלם את הכסף (30 מיליון דולר בסך הכל), אבל ישראל הטילה וטו.
לו היו המגבלות האלה מוטלות לפני חודש, צמרת חמאס הייתה קופצת עליהן כמוצאת שלל רב. אז, בראשית מאי, חיפשו מוחמד דף וחבריו בזרוע הצבאית כל תירוץ כדי לצבור נקודות על גבן של ישראל והרשות, ומצאו אותן בשייח' ג'ראח ובהר הבית. אבל כעת, אף שישראל מנהלת נגדם מערכה קשוחה, הם מעדיפים לחתור לפתרון שקט. אם לא יבוא פתרון, וישראל תמשיך לחסוך מהם את הדולרים היקרים, הם יבצעו הערכת מצב חדשה ויחשבו כיצד לפעול. הודאה בכך שאין חשמל כבעבר ושזרימת הדולרים נעצרה היא בבחינת תבוסה לחמאס. והרי סנוואר אמר שהם ניהלו קרב גבורה וניצחו. השימוש בטילים יפה כל עוד הוא מניב רווחים. אילו רווחים הוא הניב עד כה, פרט להרס, ססמאות גדולות על אל־אקצא ושעות חשמל שהיו ואינן.
טרטורים ופרוטקשן
בשבוע שעבר כתבתי כאן כי הנהגת חמאס בעזה, ובראשה יחיא סנוואר וחברו מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית, למדו רבות מחסן נסראללה. במדיניותם כלפי ישראל הם מיישמים כמה עקרונות שאותם הניח בפניהם מנהיג חיזבאללה, בעיקר בתחום עיצוב התודעה של האויב. אחד העקרונות הללו הוא חתירה לאמצעי אסטרטגי שיפצה על הנחיתות הצבאית. כך בנה נסראללה את הטילים ארוכי הטווח, המסוגלים לכסות את רוב שטחה של ישראל, וכך המשיך ופעל לפתח טילים מדויקים.
בניהול נכון, נשק כזה עשוי לשנות את מהלך המערכה, וגם לקזז בצורה משמעותית את הישגי צה"ל. חוקר חיזבאללה מהאוניברסיטה העברית, ד"ר דניאל סובלמן, הגדיר ראשון את המדיניות, שאותה אימץ נסראללה אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא ליווה אותה במילים. אפשר פשוט לומר כי זוהי חתירה לצייר דימוי של איזון היכן שאינו בהכרח קיים. למשל, להכריז כי תקיפה של נמל ביירות תיענה בתקיפה של נתב"ג.
סנוואר הולך בנעלי נסראללה. אומנם אין ביכולתה של חמאס לתקוף בכל פינה בשטחי ישראל, אבל עבורה לכסות את תל אביב בטילים זה כבר לא משימה מסובכת. אומנם מידת הקטלניות שהשיגו נמוכה יחסית, אבל את הסכנות האלה אין לשפוט לפי תחנה אחת בזמן אלא כתהליך מתגבר. גם לחיזבאללה לא היו פעם יכולות כאלה. היום הם יכולים לשגר טיל למחנה מטכ"ל בקריה.
נסראללה ליווה את בניית הכוח הצבאי הזה במעטפת מסרים בהתאם. לא רק להחזיק בכוח, אלא גם לספר עליו ולהעצים את יעילותו. כזהו גם סנוואר. כיסינו את תל אביב ב־130 טילים במטח אחד, התגאה מנהיג חמאס בעזה. עבורנו, הוא אמר, הדבר קל משתיית כוס מים.
אגב מים, ברצועה לא שותים מים מהברז. הזרם שמגיע משם מזוהם בחול ובשאר מרעין בישין. נהוג לרכוש מים מטוהרים, שנמכרים ב־2 שקלים לבקבוק. אבל זו איננה מלוא התצרוכת. לרוב הבתים מכל על הגג, ושם הם אוגרים את המים שקנו לשימוש ביתי. אלפים הקימו לעצמם בתי מלאכה ביתיים לטיהור מי שתייה ולמכירתם. זהו ענף בפני עצמו.
סנוואר למד מנסראללה עיקרון נוסף בתורת התודעה נגד ישראל. לחדור לתפרים הדקים של כור ההיתוך ולגשש את הדרך לפרקו. היכן שבן־גוריון ומייסדי המדינה תפרו, שני אלה מבקשים לפרום. כך שמענו את נסראללה אומר פעמים רבות, כי ישראל היא חברה חלשה ונהנתנית, מפוצלת, ולכן היא חלשה מקורי עכביש. סנוואר חזר על הרעיון הזה לאחרונה, והוסיף משלו קונספציית הדו־קיום שהם בונים עליה קרסה, הוא אמר, בהתייחסותו לתסיסה בקרב המיעוט הערבי בישראל. היה בכך עידוד למיעוט הערבי לפעול באלימות כפי שעשה. וכמובן, האוקטבות בקול שעולות במהלך הנאום כמו ביצירה מוזיקלית. גם את הדפוס הרטורי הזה לקח סנוואר מנסראללה, ונאומיו הם מפגן של תוכן, אבל גם של צרחנות.
דבר אחד מייחד את סנוואר מנסראללה בתחום הזה. לשונו פחות נקייה. נדיר כי נסראללה, המשכיל והעוקצני מבין שניהם, יפלוט מפיו דבר קללה או אמירה וולגרית. סנוואר בוחר לעשות כן באופן מודע. בשבת שעברה הוא הופיע בפני פורום מצומצם של אקדמאים בכירים מעזה. כשרצה להזכיר את ירי הרקטות לעבר תל אביב, אמר להם בקול רועם, "טרטרנו את תל אביב. אלוהים, ישתבח שמו, סייע לנו לטרטר אותה ואת שאר ערי הכיבוש".
אין זו הפעם הראשונה שהוא משתמש בביטויי רחוב. בעיצומו של משבר הקורונה אמר שר הביטחון דאז נפתלי בנט כי עזה תקבל סיוע הומניטרי מישראל להתמודד עם המחלה, אם זו תנקוט צעד דומה בסוגיית השבויים והנעדרים. סנוואר הגיב באומרו שאם ישראל תמנע אספקת מנשמים לחולי קורונה בעזה שחייהם יהיו תלויים בהם, אזי תכפה עליה חמאס לעשות כן בְּחַאוַוה. "חאווה", בשפת הרחוב, פירושה פרוטקשן, דמי חסות. רוצה לומר, אם היהודים לא ייתנו לנו את המגיע לנו, ניקח אותו בכוח.
דבר לא נפלט מפי סנוואר במקרה. את פניני הלשון הוולגריות הוא בוחר בקפידה. לא רק שאינו מתבייש בכך, הוא אף רואה בשפה הזו אמצעי להתחבב על הציבור. באותו נאום שבו השתמש בפועל טרטר, הקדים ואמר לשומעיו: "אף על פי שאני מדבר לקהל אקדמאים, הרשו לי להשתמש בביטוי משפת השוק".
מפתה להתמכר להשוואה בין חמאס לחיזבאללה ולומר כי אחת היא אחותה התאומה של השנייה, אבל ההבדלים ביניהן רבים. הנהגת חמאס מוכנה לדבר עם ישראל ואף לבוא איתה בהסדר גבולות. חיזבאללה, כמיטב המסורת האיראנית, מדברת עם ישראל רק בשפת הכוח. מפתה גם להתייחס לתכונה הזו של סנוואר בהתנשאות, אלא שגם לנו אין במה להתגאות, בטח אחרי אותו דיון ירוד השבוע בוועדה המסדרת של הכנסת, שלעומתו הסלנג של סנוואר מחוויר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל