האזינו לטור המלא של בן כספית

העורך ביקש ממני לנסות להביא את תגובתו של שמעון פרס לתבוסה הצורבת. היד רעדה לי על הטלפון. לא היה לי אומץ לחייג (כן, פעם חייגנו). התאריך היה 30 במאי 1996. יום קודם לכן הפסיד פרס בבחירות (האישיות) לבנימין נתניהו על חודם של 30 אלף קולות, לאחר שהוביל לאורך כל הקמפיין. תוך חצי שנה הוא איבד את יצחק רבין, שנרצח לידו, אחר כך הפסיד בבחירות, איבד את השלטון וזכה בתואר הלוזר הגדול ביותר של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה. עכשיו, לך תתקשר אליו. בסוף התקשרתי. הוא היה רגוע, מהורהר, ג'נטלמן. לא אמר מילה רעה על המנצח, למרות הבטן המלאה שהחזיק עליו. לא הפליג בנבואות זעם על הגורל המר הצפוי למדינה בידיו של מנהיג חסר ניסיון כנתניהו.

ניהלתי את השיחה בטון של ניחום אבלים, כשפרס התנער פתאום ואמר לי "אל תרחם עליי, מסכנות זה לא תוכנית עבודה". נזוף מעט, שאלתי אותו מה תוכניותיו לעתיד. הוא מלמל משהו. אז מה אתה מתכונן לעשות מחר בבוקר, הקשיתי. "מה שאני עושה כל בוקר", הוא אמר, "לנסוע לעבודה". אגב, בדקתי את זה. ביום שישי, יומיים אחרי התבוסה, בשעה 7 ורבע הוא היה במשרד ראש הממשלה (בקריה), כאילו כלום. אחר כך עשה חפיפה מסודרת עם ראש הממשלה הנכנס. נתניהו היה אז בן 47, צעיר בשנתיים מהגיל שבו ייכנס נפתלי בנט (אם ייכנס) ללשכת ראש הממשלה.

ופרס? לא נעלב, לא עשה ברוגז, לא יצא למסע צלב. הוא עשה משהו אחר לגמרי: תוך כמה חודשים הוא הפך לאיש הסוד של נתניהו. הוא היה זה ש"מכר" לו את הרעיון של "שלום כלכלי". בינתיים השתלט אהוד ברק על מפלגת העבודה והגלה את פרס לאי השדים, אבל פרס לא ויתר והתנחם בציר הסודי שפתח עם ביבי. גם אחרי שנים, כשהוא נשיא המדינה ונתניהו ראש ממשלה ותיק, נרקם ביניהם רומן (זמני) כשפרס שוגר לנהל מו"מ אינטנסיבי עם הפלסטינים ונבלם בידי נתניהו רק ערב החתימה על הסכם עקרונות ברבת עמון.

ישראל חוותה לא מעט חילופי שלטון. היה המהפך ההוא של 1977, כשמפלגת העבודה (פרס, אלא מי) הפסידה לראשונה את השלטון לליכוד של מנחם בגין, אחר כך היה חצי מהפך עם ממשלת אחדות (פרס־שמיר), ב־92' היה מהפך הפוך, שבו פינה יצחק שמיר את משרד ראש הממשלה לטובת רבין באלגנטיות, אך לא להרבה זמן, כי ב־96' (אחרי הרצח) פרס שוב הפסיד. ב־99' מי שהפסיד היה נתניהו (לאהוד ברק), ב־2009 חזר נתניהו במהפך משלו על חשבונה של ציפי לבני, שגברה עליו במנדט אבל לא הצליחה להרכיב ממשלה. בכל הפעמים האלה הועבר השלטון בצורה מסודרת. נכון, ב־77' צוטט יצחק בן־אהרן כמי שאומר ש"צריך להחליף את העם", אבל הציטוט הזה לא נאמר מעולם, והשלטון הועבר בשקט מופתי.

ניצנים זעירים של כאוס פוטנציאלי ניתן היה לזהות ב־1999, שבו לקח למשפחת נתניהו יותר משישה שבועות לפנות את המעון בבלפור. כבר אז זה היה קשה מנשוא, מבחינתה. מה שקורה כאן עכשיו, כשמסתמנת האפשרות של מהפך שלטוני חדש, הוא חסר תקדים.

דונלד טראמפ קורא למפגינים בקפיטול: ''לכו הביתה'' (צילום: רשתות חברתיות)דונלד טראמפ קורא למפגינים בקפיטול: ''לכו הביתה'' (צילום: רשתות חברתיות)


התקף הטנטרום הקולוסלי שבו לקו חסידי נתניהו בשבועיים האחרונים הוא מופע מחליא של צביעות, שקרים והסתה. יש להם נסיבות מקילות: מה שאנו חוזים בו הוא בעצם התקף קריז של מכורים. העובדה שנתניהו צריך לפנות את מקומו לאדם אחר היא בלתי נתפסת מבחינתם. חילול השם, פוגרום, חורבן ושואה שנייה. זה פשוט לא יעלה על הדעת.

הם מצווחים שוב ושוב בשם "הדמוקרטיה", ואין מי שיזכיר להם שזה בדיוק הקטע של הדמוקרטיה: חילופי שלטון מסודרים, יעילים ומקצועיים, לטובת המדינה. אלא שלא טובת המדינה לנגד עיניהם. מדובר בטובת המשפחה. מי שזה מזכיר לו את התנהגותם של חסידי דונלד טראמפ בדמדומי שלטונו, כולל העלייה על הקפיטול, עושה את זה על אחריותו.

כפי שנכתב כאן בעבר, תסריט הקפיטול הוא משאת נפשם של בני משפחת נתניהו. "הציבור לא ייתן לזה לקרות", אמר ראש הממשלה למי שאמר בשנה האחרונה, כשנשאל על המשפט ועל האפשרות שייאלץ לעזוב את בלפור. בימים האחרונים הוא משתמש בדיוק ברטוריקה שבה השתמש טראמפ בימי הטירוף והזעם של תחילת ינואר השנה: גנבו לו את השלטון, רימו את הציבור, פגיעה בדמוקרטיה וכל הג'ז המטורלל הזה.