כן, ימים של חששות, של חוסר ודאות. דיירי אגם הדרעק שמרכיבים את הגועליציה הנוכחית חוששים מההסתגלות לחברות באופוזיציה. הם ייאלצו לוותר על שלוש הכ"פים שטבע המנהיג הרוחני מיקי זוהר: כסף, כוח, כבוד - ולא קלה היא הדרך. יש כמובן הרבה שמחה לאיד במחנה אנטי־ביבי, אבל הציבור כולו יצטרך להכיל את פרצי הכעס והתסכול.

עם זאת, לתושבי שכונות עבר הירקון בתל אביב יש פחדים אחרים, מוחשיים יותר מדיבורים על פנסיה שתקטן וויתור על רכב השרד והפמליות. האחים אורן ושלומי קורידו עברו להתגורר באזור. האחים, שהם עברייני מין עם עבר עשיר בעבירות פדופיליה – שהמערכת נכשלה כליל בטיפול במחלתם ובשיקומם – הכניסו את המושג סיוט לסביבתם החדשה. כי כך זה אצלנו בכתריאליבק'ה הייטס, כל עוד הם חיו באזור חיפה, זה היה מספיק רחוק, כאילו חיו על ההימלאיה. כאשר הם בסביבה, זה מוחשי. לא רואים אותם בכל דקה ביום, אבל יודעים שהם שם.

פעולות פשוטות, כמו לשלוח את הילד לטיול עם הכלבה בגינה שסמוכה לבית, הפכו למשימות עם תדריכים לפני יציאה לשטח. "גיאצ'ו, הטלפון אצלך? אל תעשה לי פנים עכשיו, תענה לי בכן או לא", אמרתי לילד בבוקר, והוא כמובן מצא עוד הזדמנות להקציף אותי. "אבא, למה אתה חופר? אני הולך למכולת לקנות לי חטיף, תפסיק עם השאלות שלך". הודעתי לו מהמיטה שזה לא יקרה. "יש לך חטיפים בבית, תפסיק עם השטויות שלך. תוריד את שרי לחצר שלנו ותעלה הביתה. נו, נו, יאללה, אני רוצה לחזור לישון, אני עייף".

"לא, אבא. אני רוצה משהו חדש שראיתי אתמול, ואמא לא רצתה לקנות לי. אתה מסכים? תגיד כן, ואני אלך, למה אתה חייב לחפור כל כך הרבה? אם אתה לא מסכים, אני לא יורד, הבנת", הוא סיים ועמד מולי בעמידה מתריסה.

הוא ניצח, בנוקאאוט. התיישבתי והסברתי ברור כדי שיפנים. "בסדר, תקנה חטיף. אבל תהיה ערני, אל תדבר עם אף אחד בדרך ואל תתעכב, אני מחכה. תלך עם שרי ברחוב, אל תעבור דרך הגינה. אם מישהו פונה אליך, אתה מיד מתקשר אליי או לאמא. הבנת, או שאני צריך לחזור על ההסבר?".

הוא הביט בי במבט של "שחרר אותי כבר מהחרדות באמש'ך", הכלבה כבר הייתה רתומה לרצועה, והם יצאו. קמתי, הכנתי לי קפה קר, עישנתי סיגריה והקשבתי לתוכנית הבוקר ברדיו 103. התראיין שם איזה דגנרט תורני שהסביר את הדמוקרטיה התיאוקרטית, שמתבטאת בחשיבות של מצעד הדגלים לעם היהודי, אבל דווקא על האף של העראברים "כדי שחמאס יבינו מה זו ריבונות". הוא נמאס עליי בתוך עשר שניות, מצד שני הוא לא אשם שאני מפתח חרדות, הזכרתי לעצמי.

חלפו כמה דקות, הילד בושש להגיע. טלפנתי אליו. "מה נסגר איתך, איפה אתה?". הוא השיב שהוא עדיין במכולת, הוא מתלבט בסוגיית החטיף שייקח. "אבא, ראיתי בדרך ילד שנעל נייקי לבנות, ממש יפות. אני רוצה שתקנה לי גם". חתכתי מהר את הכיוון הזה. "נעליים זה התפקיד של אמא, אני לא מבין בזה, אני במחלקת חטיפים. תזדרז כבר, אני מחכה". ניתקתי וחשבתי לעצמי שהילד מפתח מנייריזמים של עבריין צעצוע. נייקי לבנות, השלב הבא עלול להיות חולצה לבנה, ציצית, כיפה לבנה של חסידות אומן ותנ"ך. כן, אלה מדי א' של נאשם בבית המשפט, גם אביעד משה עלה על התחפושת בהארכת מעצר.

ברדיו דיווחו כי ביהמ"ש המחוזי גזר עונש של 14 שנות מאסר על מאמן הכדוריד, בנו ריינהורן, שהורשע בביצוע עבירות מין באינטרנט כלפי 24 קטינות ושלוש בגירות. מיד חישבתי בראש את עונש הנטו בניכוי ימי המעצר, "התנהגות טובה" בכלא, והשתתפות בסדנאות מנומנמות לשיקום עברייני מין, שדרך חייהם היא בקשת סליחה בסוף, כי זה עדיף לשיטתם על בקשת רשות בהתחלה. תכלס נותרו לבנו שבע שנים וקצת. ואם יבקש חנינה אחרי חמש שנים, אז בכלל קייטנה ביחס לחומרת העבירה.

"הרב'ה הקדוש" אליעזר ברלנד, לעומתו, ישיש שהוא עבריין סדרתי במגוון תחומים, סגר עסקת טיעון על 18 חודשי מאסר, שבניכוי מעצר הבית יש לו חודש לשבת. המדינה מפגרת קומפלט, חשבתי לעצמי, אין לנו סיכוי לשרוד. אפס לפי תורת סיכויים.

הרב ברלנד בבית המשפט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)הרב ברלנד בבית המשפט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

סוף־סוף הילד הופיע, צוהל עם שקית קניות. הביט בי, ניסה לחלוף על פניי בזריזות, אבל הגודל כן קובע, כי חסמתי בגופי את מסלול ההתחמקות.

"תן לי את השקית", אמרתי לו, "אני רוצה לראות מה קנית". הוא כרך את ידיות השקית סביב פרק כף ידו, וסירב לתת לי אותה. "זה שלי, אבא. עזוב אותי". שאגה בודדת: "תן לי את זה עכשיו", הביאה לתוצאה רצויה. פתחתי את השקית. היו בה בקבוק קולה, במבה ושקית של חטיף זבלי שנראה כמו גומי צבעוני. "מה זה הזבל הזה שקנית, גיאצ'ו? אני משאיר לך רק את הבמבה, אפילו שיש בבית עשר שקיות כאלה. את הגומי הזה אני זורק לאלף עזאזל, ואת הקולה אני שופך. לא שותים בבית הזה קולה. אמא לא מסכימה, הבנת?".

התנהל עוד ויכוח קצרצר בטונים גבוהים, שבסיומו הגענו לפשרה ביליטראלית: בקבוק הקולה ינוח במקרר עד שאמא תגיע, הגומי יישאר אצלי למשמרת ולא יושלך לפח, הוא יקבל את הבמבה. "אני כבר ילד גדול, אבא, בחופש הגדול אני בן 9, ואני יודע מה אני אוהב. אל תתערב לי", הוא צרח עליי. "עד מתי אתה חושב שתקבע לי? עד הבר מצווה?".

הבטתי בו בחיוך, ונזכרתי באמא שלי אומרת: "רוני, יש אלוהים בשמיים. וגם אם אני כועסת עליו בגלל מה שהוא לקח ממני, הוא באמת רואה הכל. עם הבנות שלך היה לך מזל, אבל הילד הזה זה סיפור אחר, הוא קופי שלך. אני רואה עליו שהוא יעשה לך את כל הצרות שעשית לי ולאבא שלך. החיים זה גלגל, רוני, אני יודעת".

אבל לגיאצ'ו אמרתי: "לא עד הבר מצווה, אלא כל עוד אני חי, אתה תעשה מה שאני אומר לך. אם תפנים את זה, יהיה לך קל יותר". הוא שוב הביט בי בעיניו הכחולות, ואמר בחיוך: "בסדררררר, אבל אתה כבר מבוגר, אז זה לא עוד הרבה זמן". התפוצצתי מצחוק, משכתי אותו אליי וחיבקתי אותו חזק.

חיכיתי שכיפוש תחזור כבר, ומפלס החרדה מהאחים קורידו שמשוטטים בעיר ירד במהירות. חיפשתי עליהם קצת מידע בגוגל, וראיתי הנחיות של עיריית ת"א למניעת מפגש עם האחים. עד גיל 9, ממליצה העירייה שהילד/ה ינועו רק עם מבוגר מלווה. אחרי גיל 9, נגיד 9 ויומיים וכמה שעות, אפשרי לילד/ה לנוע בזוגות, לא לשוחח עם מבוגרים, לא לקבל ממתקים ועוד שלל הנחיות שגובלות בפיגור קשה.

שוב התפוצצתי מצחוק, כי באמת כמה טיפש חייב להיות האדם שכתב את ההנחיות האלה? על סמך איזה מחקר בדיוק? איפה לומדים את הג'וב הזה כדי לקבל דיפלומה, כי גם אני רוצה להיות דביל קומפלט מוסמך כזה, ולעשות מזה כסף. עוד מעט קט עושים בעירייה קמפיין עם הופעות אורח של מומחויים כמו ד"ר עמוס רולידר וסופר נני, איך תלמדו, תוך ארבע דקות של שיחת אולפן, להיות הורים מודרניים. ואם לא הבנתם את הסרטון, אתם תמיד יכולים לבוא למכון כדי ללמוד. רק אל תשכחו להצטייד בכרטיס אשראי, אם כי מקבלים גם ביט, או כל אמצעי תשלום דיגיטלי אחר.

כיפוש איחרה לשוב. דווקא נהניתי מהפאשלה, כי היא מאוד פרוסית בזמנים, כאילו התחנכה בוורמאכט. ובכל פעם שאני מאחר לה, היא כועסת: "אתה מזלזל בי, ובזמן היקר שלי. אני מאוד כועסת". אז היא נכנסה עם השקיות מהקניות, ואני מיד נזפתי בה. "הלו, אני אאחר לשידור בגללך! מה זה זה? עבודה זה לא צחוקים, את יודעת שזה הדבר היחיד שאני מתייחס אליו ברצינות".

אבל זו כיפוש, זה זן שלא נשבר אף פעם, לא משנה באיזה טון תגער בבני ובנות הזן הזה. "אפילו קצת בושה אין לך, הא", היא פתחה, "הלכתי לקניות לחפש לך את הטונה המעושנת שאתה אוהב, סלמון מעושן שאתה רוצה שידוגו אותו אתמול, חצילים חמוצים, וגם עלי תרד לחמיצה שביקשת.

כל עלה צריך לבחור לחוד, ככה אמא שלך הסבירה לי, אז לפחות תעריך את המאמץ. בשלושה מרכזי קניות הייתי, אני הרוסה".
אבל סחבק לא פראייר בכלל. "אין עלייך בעולם, הספירה אחרייך מתחילה בתשע. אבל תגידי, לעצמך לא קנית כלום, משהו קטן לילד?", היא צחקה וידעתי שזה נוקאאוט. "לא משהו גדול, איזה חולצה וסניקרס לגיא. הוא גדל". בסדר, אם למייקל ג'ורדן נגמר המלאי, שיעבור אצלי אתן לו כמה קופסאות.

נכנסתי לאוטו והקשבתי לראיון של ינון מגל עם מירב בן ארי, שהיא כבר דיירת ותיקה באגם הדרעק, ועכשיו עשתה קפיצה קטנה לחונטה אחרת, שאיני זוכר את שמה. אוקצור היא מתפרנסת יפה מבלה־בלה חסר תוכן מתובל בנרקיסיזם צרוף.
מירב בן ארי (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)מירב בן ארי (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)

"אני רוצה להיות יו"ר הוועדה לביטחון פנים. זה נושא שמעניין אותי, ואני רוצה ללמוד אותו". ינון הגיב: "אההה", ואני כמובן התפוצצתי מצחוק, והקפה הקר שלגמתי נשפך לי על הברכיים. קיללתי 670 קללות על המפגע, והצטערתי שאיני מעורב בשיחה. אם הייתי מעורב, הייתי מקשה לה קושיה: "אוי, אני כל כך שמח בשבילך שזה מאתגר אותך הביטחון פנים, ואת רוצה גם ללמוד. אבל יקירתי, אגם הדרעק הוא לא מרכז אבשלום בגלילות ללימוד והעשרה, גם לא הפקולטה ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב. אם חפצה גבירתי ללמוד, לכי על זה. אבל באגם הדרעק חייבים לשלוט בחומר, זה לא לימודי הורות אצל סופר נני".

עברתי לשמוע מוזיקה. אין לי סבלנות לג'מעה הזו, שחבריה בטוחים שהגיעו לחוג חברתי. צריך לנהל פה מדינ'ע, ויש ימבה בלגן פה. הנה נפתול "הגבר", גדעון וגנץ רבים על הבנייה באיו"ש. הם רוצים לאסור בנייה של עראברים, על יאהוד לא מדברים, כאילו שבנגב הכל סבבה. יש משילות, אין בנייה בלתי חוקית, הכבישים כבר מזמן של הבדואים. הם עם איו"ש.

נדמה לי שבטוחני שהסופר־גרופ הזו שבנויה משבע מפלגות, אלפי פעילים, מאכערים ומקורבים, הם לא הפתרון לקרקס שמותיר כאן ביבי, הם רק ינציחו את הבעיות. הדרישה להקים מנגנון נוסף לפיקוח על שטחי C כבר מעלה לי את לחץ הדם. מנגנון בעברית צחה זה פארש. מטרת "המנגנון" היא לארגן איזה 500 מיליון שקל מכספי ציבור, להעסקת כל מיני עלוקות שינועו בסביבה עם רכבי שטח מפוארים, כדי לדאוג שיהיו עימותים. חוץ מזה כלום.

ועכשיו, כמו ב"ארץ נהדרת", הכותרות:
• אבישי בן חיים, ד"ר לחארטה־בארטה: "רבים שאלו אותי מה כתבת על אורלי לוי, אז הנה מה שכתבתי למשל אז: את צריכה להחזיר להם את המנדט, אורלי. אסור לרסק את האמון במשחק הדמוקרטי". זה מה שאמר הדוקטור שכתב, אז בדקתי. ב־1 בפברואר 2021 הפציע דוקטור חארטה בציוץ הבא: "שריון לאורלי לוי בליכוד זו אמירה חברתית־היסטורית עמוקה.

כמה זה סמלי שבני ובנות אצולת הליכוד, הנסיכים, עוזבים לישראל הראשונה. אז אורלי לוי, בתו של דוד לוי, הסמל הגדול של הברית שכרת מנחם בגין, בין יוצאי המחתרות ליוצאי המעברות – חוזרת הביתה". למה ככה דוקטור חארטה־בארטה. אני לא ממש מפגר, אם כי לעתים אני נראה ומתנהג כך. יש לך כיפה על הראש, כבד אותה - אל תשקר!

• סעיף 17 בקווי היסוד של ממשלת הפינוי/שיסוי/ריפוי/כיסוי/מיפוי מגלה סיכום בין הסיעות, על חקיקת חוק לימודי ליב"ה חובה, ומאפשר שלילת תקציבים ממוסדות שלא יקיימו את החוק. הלו, הלו, על מי מסתלבטים? נראה לכם שהאדמו"רים וכל הבאבא־בובות הכפופים להם יתחילו ללמוד גימטריה, רק כי אתם נורא חברתיים?

• הדיירת "המחוננת" באגם הדרעק, מאי גולן, הופיעה בתוכנית "הצינור" ברשת 13. "אני רק רוצה להתחיל את דברי ולהביע את תנחומיי הכנים לחתן פרס ישראל, אב אבו אבו, אין לי פה את שמו בדיוק (מביטה בדפי המסרים) אני אחפש את שמו, שנפגע מבקבוק תבערה"... אז גבירתי הצעירה והבורה מדי: הוא לא היה חתן פרס ישראל, לא קראו לו אב אבו. וכפי שהגיב אילן לוקאץ' מחדשות 12: "תראי, מאי, בפעם הבאה תגידי שאהבת את כל הסיפור, את הנגיעות הנכונות ואת המערכת המורכבת בין גברים לנשים". אני רק אוסיף: בורות היא מחלה ממארת. אבל כשמדובר בדיירת באגם הדרעק, היא בעיקר סופנית.
מאי גולן (צילום: יצחק הררי, דוברות הכנסת)מאי גולן (צילום: יצחק הררי, דוברות הכנסת)

• הנה עוד בונבון של מאי המתוקה בדיון ששודר בערוץ הכנסת: "בנט וסער – מחבלים מתאבדים, אני לא מגזימה". חחחח... לא, ממש לא הגזמת, רק התחפשת לדבורה הנביאה. אמממה, התחפושת לא כ"כ הולמת אותך.

• הנה עוד עלמה עם בוחן מציאות לקוי, הגב' אוסנת מארק, בעבר דיירת באגם הדרעק: "ביטול מצעד הדגלים הוא כניעה לטרור. זו הרוח הנושבת מכיוון ממשלת השיסוי והרפיסות". רגע, רגע, גברת, זו עדיין הממשלה שתמכת בה בהיותך באגם הדרעק! איזה שיסוי ורפיסות? ככה לדבר לביבי, שנתן לך נורווגי וג'וב? לא יפה. באמת לא יפה. אבל בינינו, הזנב של הכלב אף פעם לא מתיישר.

• בכירי הליכוד לא ידעו שהמיקרופונים היו פתוחים גם לפני תחילת ישיבת הסיעה והם דיברו חופשי על הג'ובים באופוזיציה, על השכר והפנסיות, ועל רצונה של מירי רגב לעבור ממשרד התחבורה לוועדת קישוט. מיכאל שמש מערוץ כאן 11 היה שם כדי לשמוע: אז יריב לוין מחכה להדחה מתפקיד היו"ר, והוא קובל על היעדר פנסיה תקציבית ליו"ר הכנסת, בגלל דן תיכון. "אני בכלל לא מדבר על פערי השכר בינינו לשופטים, על שנת השבתון, לשר אין פגרה בכלל". נעבעך, ממש מסכן. לכמה מהעובדים במשק יש שנת שבתון? ובכלל הייתי משוכנע שהם באו לאגם הדרעק רק בגלל אידיאולוגיה וא"י השלמה. מה נסגר עם לגז'דר על התנאים עכשיו?

ואי אפשר לסגור כותרות בלי המאכער שמעון ריקלין. "כשחושבים על זה, אין שום דבר חדש בדברי ההסתה של הרשב"כ נדב ארגמן נגד הימין. תזכרו מה השב"כ עשה בעבר עם אבישי רביב". אנחנו חושבים, שימעל'ה. אנחנו שומעים וקוראים אותך ואת שאר המאכערים והספונג'דורים של ביבי, ופוחדים מהרגע שאיזה פסיכי ידפוק כמה כדורים בגב למישהו שאינו שייך לכת שלכם. בחיי, ממש פוחדים.

נ.ב.
כיפוש קנתה לנו מיטה חדשה, מאוד נוחה. הבעיה שלי שהמבצע הזה התנהל בחשאי במשך חודש, ולא ידעתי כלום, עד שראיתי אותה בחדר. אני באמת בשלב הדמנטי בחיי, אבל אומרים שאולי תהיה תרופה. אני קצת חושש מהשלב שאשכח את שמות הילדים.
טאטע, שמור עליי, דחילק. מה ביקשתי כבר?