האזינו לטור המלא של קלמן ליבסקינד

לא קל היה לי לכתוב את הדברים שתקראו כאן. את נפתלי בנט ואת איילת שקד אני מכיר שנים ארוכות. כמה פעמים הצבעתי עבורם, וגם כשלא, כמעט תמיד - למרות ביקורת על מהלך כזה או אחר, או על החלטה כזו או אחרת – חשתי כלפיהם כבוד והערכה. אבל זהו. לא עוד. המהלכים האחרונים שלהם והממשלה שהם יציגו השבוע - תוך מעשה רמייה, גניבת דעת והתנהלות הפוכה לכל תפיסה אידיאולוגית שהציגו במהלך השנים - לא יכולים לזכות אותם ואת חבריהם לרשימת ימינה, לא בכבוד ולא בהערכה.

"אני יודע שהרבה מאוד מהמצביעים שלי כואבים, הכאב הוא אמיתי, ואני מקבל את הביקורת בהבנה", אמר בנט לעמית סגל. וכאשר הוסיף, כעבור כמה ימים, בהצהרה חגיגית, ש"ביקורת לגיטימית מחד, והתנהגות מדאיגה מאידך", וניסה להעביר את המסר שלפיו, עם כל הכבוד לכאב של מצביעיו, חייבים להתקדם קדימה, חשבתי שאני מתפוצץ. מה זאת אומרת שאתה מקבל בהבנה את הביקורת? בשם איזו זכות מוסרית אתה מעז להעיר פה משהו למישהו?

תארו לעצמכם סיטואציה שבה אדם שגנב לכם לפני דקה את הארנק מהכיס, עומד על במה, ברחוב, נוכח מבטכם ההמום, ובטון ממלכתי מחלק ציונים לסגנון הלשוני שבו אתם משתמשים כשאתם צועקים "גנב, גנב, תחזיר את הארנק". ובכן, מה שעשו בנט, ושקד, ומתן כהנא, וניר אורבך ועידית סילמן ואביר קארה, חמור פי אלף מאותו כייס שניצל הזדמנות. הם לא גנבו ארנק עם 200 שקל. הם גזלו מהמצביעים שלהם את הדבר היקר ביותר שיש בכיסו של אזרח במדינה דמוקרטית. הם שדדו מהם את קולם.

אחת לתקופה - ארבע שנים או פחות, כמו במקרה שלנו - פונה הדמוקרטיה אל האזרח ושואלת אותו לדעתו, ומציעה לו לגשת אל הקלפי ולהצביע אל הכיוון שאליו הוא רוצה לראות את המדינה שלו הולכת. זה לא סכום כסף, שהיום בא ומחר הולך. זו הזכות הבסיסית שלו. זה הנכס היקר ביותר שיש לו. היכולת של האדם הקטן להשפיע על גורלו היא המתנה הגדולה ביותר שהוא מקבל ממדינתו.

ובאים עכשיו בנט וחבריו, וגונבים לאזרח הקטן הזה את הפתק שאותו שלשל לקלפי, ומשלשלים במקומו פתק אחר לגמרי, ובלי להניד עפעף נעמדים מול המצלמות ומדברים איתו, עם קורבן הגניבה הזו, על הצורך להתאחד, ולהמשיך קדימה. היש עזות מצח גדולה מזו?

כך בנט. כך שקד. כך כהנא. כך סילמן. כך קארה. כך אורבך, שבמפגן של ילדותיות סיפר השבוע שהחליט לתמוך בממשלה, בניגוד לכל ההבטחות של מפלגתו, בזכות שיר אחד ששרו יחד אברהם פריד ואביב גפן. תגידו, זה רציני? הרי אי אפשר להמציא רדידות כזו. אנחנו באירוע היסטורי של הקמת ממשלה או בסמינריון של בני עקיבא?

עידית סילמן (צילום: שריה דיאמנט, פלאש 90)עידית סילמן (צילום: שריה דיאמנט, פלאש 90)

הבטחות, הבטחות

אין דרך אלא לחזור ולהזכיר במה דברים אמורים. רשימת ימינה קיבלה בבחירות האחרונות 7 מנדטים (6, אם מורידים את עמיחי שיקלי, שסירב לשתף פעולה עם הגזלה, ובמקום צל"ש שהגיע לו על יושרתו, זכה ללעג תקשורתי). אחרי שהציגה לבוחר מצע אידיאולוגי נהיר, ברור ומסודר. בנט עצמו עבר מאולפן לאולפן, והתחייב, והבטיח, ונשבע שלא לשבת עם לפיד. כל חירש שמע את השבועה הזו.

יומיים לפני הבחירות הוא זימן את עצמו לאולפן ערוץ 20, הישיר מבט למצלמה והצהיר: "נתניהו מריץ ספין במיליוני שקלים, כאילו אני אכתיר את יאיר לפיד לראש ממשלה. אני אומר לציבור בצורה הכי פשוטה: אני לא חייב דין וחשבון לביבי, אני חייב לכם. לעולם ובשום תנאי אני לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד, לא בצורה רגילה, ולא ברוטציה, ולא בשום דרך, מהטעם הפשוט שאני איש ימין והוא איש שמאל, ואני לא פועל נגד הערכים שלי".

גם על ההתחייבות שלא לשבת עם מנסור עבאס ועם רע"ם, ואף לא להישען עליהם מבחוץ, חזרו הוא וחבריו, פעם אחר פעם. "זה שנתניהו מחבק ככה את רע"ם, זו בושה וחרפה", אמר לאסף ליברמן ב"הכל פוליטי" בכאן 11. וגם הסביר למה. "רע"ם זו התנועה האסלאמית. זה בעצם הפלג הישראלי, הסניף הישראלי, של האחים המוסלמים. זה שראש הממשלה מוכן להתחבק איתם, עם אנשים שתומכים ברוצחי חיילים, זה בושה וחרפה". ומול צופי ערוץ 20 הוא חתם, בשידור חי, על התחייבות מפורשת: "לא אקים ממשלה על קולותיו של מנסור עבאס מהתנועה האסלאמית".

בנט לא הסתפק בזה. הוא גם נימק למה לא יישב עם מרב מיכאלי ומפלגת העבודה: "כי היא לא בעד מדינה יהודית ודמוקרטית". וגם טרח לנמק לבוחריו למה אם ייתנו לו את קולם, הוא לא ישתמש בו כדי להקים ממשלה עם מרצ: "כי הם תומכים בהאג". כאמור, הוא לא היה היחיד. כך הוא. כך שקד. כך כל חברי הרשימה.

כשמתן כהנא נשאל ברשת ב' על ידי אריה גולן על האפשרות שהוא וחבריו יישבו לממשלה אחת עם מרצ, הוא נשמע כמי שנורה מתוך F16. "תשמע, זה פשוט לא ייאמן. תחשוב שיש מפלגה שקוראת להעמיד לדין אותי, טייס קרב בחיל האוויר, ואת החברים שלי הלוחמים בצה"ל. איזה אנטי־ציונות זאת. לקחת את חיילי צה"ל, שלוחמים על הגנת המדינה, ולהעמיד אותנו לחקירות בבית הדין הבינלאומי בהאג. הם יישרו קו עם 'שוברים שתיקה'. עם הארגונים הכי אנטישמיים שיכולים להיות בעולם".

"כלומר מרצ בחוץ?", שאל אותו גולן, "היא פסולה?".
"חד־משמעית", השיב כהנא.

עכשיו תגידו לי מה היה עושה כהנא, מפקד טייסת בחיל האוויר, לטייס שהיה חוזר מפעולה ומשקר בתחקיר שאחריה, כמו שהוא וחבריו משקרים עכשיו לבוחריהם, שאותם הוליכו שולל.

ומה שהכי מדהים זה שעד היום לא הצליח איש מהחבורה הזו להסביר איזה מנגנון במערכת המצפון והמוסר שלו איפשר לו לדלג ככה מעל ערימת השקרים הזו. באיזה שלב הפסיק מנסור עבאס - זה שרק אתמול היה "הפלג הישראלי של האחים המוסלמים", ומי ש"תומך ברצח חיילים" - להיות כזה? מתי בדיוק חזרה מרצ – זו שלפני שתי דקות הייתה מפלגה "אנטי־ציונית" ש"מיישרת קו עם הארגונים הכי אנטישמיים שיכולים להיות בעולם" – מדרכיה הרעות? האם יכול להיות שכיסא ליד שולחן הממשלה, די בו כדי לגרום לכהנא, אלוף משנה במילואים, לשכוח את אותם חיילי צה"ל שיו"ר מרצ רצה להעמיד לדין בהאג?

הסברים יצירתיים

יש מקרים שבהם היום שלמחרת הבחירות מביא איתו מציאות חדשה, שאיש לא יכול היה לצפות מראש, כזו שמחייבת סטייה מהבטחות שנתת רק אתמול. זה יכול לקרות כתוצאה ממלחמה שפורצת לפתע. זה יכול להתרחש בעקבות נגיף מסתורי שמגיע משום מקום ומעמיד את העולם כולו בפני מצב חדש. אבל כאן? כאן הרי לא קרה אחרי הבחירות שום דבר שחברי ימינה לא יכלו לצפות לפניהן, כשפיזרו את ההבטחות הללו. באמת שום דבר.

אז איך, לעזאזל, אפשר ללכת לבחירות עם סדרה כזו של התחייבויות, ורגע אחריהן להשליך את הכל לפח האשפה, סתם כך משום שנקרתה בפניך הזדמנות להגשים את חלומך ולהפוך לראש ממשלה? ומאיפה, לעזאזל, גייס בנט את ההסבר היצירתי שלפיו יש הבדל בין ההבטחות הללו, שהוא מפר בזו אחר זו ברגל גסה, לבין ההבטחה "להוציא את ישראל מהכאוס", שהיא־היא "ההבטחה הליבתית"? מישהו שמע ממנו מתישהו שיש הבטחה ליבתית, שאותה חייבים לקיים, ויש הבטחות שאינן ליבתיות, שאותן פחות חשוב לקיים?

סקר שערך מכון "דיירקט פולס" עבור "מקור ראשון" העלה ש־52.7% ממצביעי ימינה סבורים ש"בנט הפר את אמון מצביעיו ופעל בניגוד להבטחותיו לפני הבחירות, והיה אסור לו לחתום על הסכם עם לפיד". 52% אמרו שהיו מצביעים היום אחרת. רק 35% מהם הצהירו שהיו מצביעים שוב לימינה.

יודעים מה, בואו נעניק לתוצאות הסקר הזה שוליים רחבים. נניח אפילו שרק שליש ממצביעי ימינה חושבים שבנט פעל בניגוד למה שהתחייב להם. הרי ברור לחלוטין שאם האנשים האלה היו יודעים מראש את מה שהם יודעים היום, והיו מצביעים למפלגה אחרת, בנט לא היה רואה את כיסא ראש הממשלה אפילו עם משקפת. ספק אם היה עובר את אחוז החסימה.

במילים אחרות, ברור לחלוטין שהשקר ששיקרו בנט ושקד לבוחריהם, הוא־הוא שמביא אותו אל כס ראש הממשלה, ואותה אל משרת שרת הפנים. שום דבר אחר.

כמה מביך להסתכל בחברי ימינה, מתמסרים לעונג האינסופי שמעניק להם החיבוק התקשורתי שהם מקבלים כעת. כמה עצוב לראות אותם מלקקים את הדבש, ולא רואים את המלכודת ההולכת ונסגרת עליהם. תראי, שקד, איך מקבלות הקבוצות הפוליטיות השונות את הממשלה שלך. השמאל בחגיגות אליפות, תקשורת המיינסטרים צוהלת, והימין, כמעט כולו, באבל כבד.

תגידי, איילת, את באמת חושבת שכל אלה מטומטמים? שרק את מבינה את מה שמדינה שלמה – משמאל קיצוני ועד ימין קיצוני - לא מבינה? סתם כך מוכנים ראשי קהילת הלהט"ב – מי שניבלו את פיהם וטינפו על רבני הציונות הדתית, חברייך עד אתמול – להקפיא את כל שאיפותיהם? האם את באמת מאמינה שהם עושים את זה רק משום שהם עומדים להגשים את חלומם משכבר הימים לראות אותך שרת פנים? כל העולם מבין שהממשלה הזו הולכת לגרום לשמאל לחייך ולימין לבכות, ורק את עומדת מול הראי ומצליחה לשכנע את עצמך שהמציאות הפוכה? כמה עמוק אפשר לטמון את הראש בחול?

אני רואה את ההתקפות של אחדים מתומכי נתניהו על הציונות הדתית, בעקבות המהלך של בנט ושקד. חלק מההתקפות הללו מרושעות. חלק מהן מנותקות מהעובדות. חלק שוכחות שמפלגת הציונות הדתית, זו שגם הקפידה שכך תיקרא, דווקא שמרה אמונים להבטחתה לבוחר. ועדיין אי אפשר לברוח מהעובדה שמפלגת ימינה מכתימה את השם הטוב של המגזר כולו, גם של מי שלא הצביע לה.

חישבו על המחירים שהיו מוכנים בני המגזר לשלם במשך שנים – בהתיישבות, בחברה, בחסד, בתרומה לקהילה – בלי לשנות את מלבושם, בלי להפחית ממסירותם, בלי לקפל את דגליהם. האם אפשר להשוות מי מהם לחבורה הפוליטית הזו, המוכנה לוותר על כל מה שהאמינה בו עד אתמול, למען השררה?

מכבסת מילים

לפני שבע שנים כתב אורי אליצור ז"ל, שלפעמים מתגנבת לראשו המחשבה שאולי כל הוויכוח אצלנו מזויף. "שאולי גם השלום וגם ההפרדה וגם הצדק הפלסטיני וגם הדמוקרטיה הם בסך הכל תירוצים, והמטרה העיקרית היא לריב. לריב עם המתנחלים, והדתיים, והימנים, וכל אלה ש'לקחו לנו את המדינה'".

לא צריך להיות פרשן פוליטי גדול כדי לראות את השותפים החדשים של בנט ושקד, ולהבין שבמידה רבה זהו המכנה המשותף של הקבוצה הזו. אלה שלקחו להם את המדינה. כך לפיד, כך ליברמן, כך מיכאלי, כך הורביץ. מי לקח להם? כל מי שבמשך שנים היו שותפים לברית זהותית־פוליטית שבנט ושקד היו חלק ממנה, וכעת הם מנתצים אותה באבחת דיל פוליטי.

ארתור פינקלשטיין ידע לסמן היטב את הברית הזו, כשזיהה שהחברה הישראלית נחלקת בין "יהודים" ל"ישראלים". שמעון פרס בעצמו, אחרי שהפסיד לנתניהו, הסביר כך את הדברים, וכמוהו ד"ר רון פונדק, מאודריכלי אוסלו, שתיאר פעם בכנות ש"השלום איננו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר... אני רוצה שלום כדי שתהיה ישראליות", אמר, כשהוא מדבר על הצורך ב"ישראליזציה של החברה, במקום ייהוד שלה".

הגוש שהתקבץ בשנים האחרונות סביב בנימין נתניהו היה, אם להשתמש בהגדרות של פינקלשטיין ושל פרס, הגוש ה"יהודי". ההבנה הדומה של זהותה היהודית של המדינה, היא שחיברה יחד את המתנחל מבית אל, את החרדי מבית שמש, ואת המסורתי בן עדות המזרח מאופקים. הרפלקסים של כל אלה הגיבו באופן דומה כשעלו על השולחן סוגיות של העם היהודי, של ארץ ישראל, של דת ומדינה, של הפרהסיה השבתית, של המסתננים ועוד ועוד.

עכשיו באים בנט ושקד, ותמורת התחברות אל מחנה "ישראלי" חכם ופיקח, שהיה מוכן לשלם כמעט כל מחיר, פירקו את הקבוצה הזו לרסיסים. הם השליכו מעליהם את המזרחים והמסורתיים. הם השליכו מעליהם את החרדים. הם פרמו את החיבור החזק והאפקטיבי ששירת נכוחה עד כה - גם את תפיסת העולם היהודית הכוללת וגם כל אחת מהקבוצות בפני עצמה. אם תרצו, ממשלת תל אביב במקום ממשלת ירושלים.

ובמובן הזה, מכבסת המילים של בנט וחבריו, זו שמדברת על "ממשלת אחדות", איננה אלא הונאה גדולה. כי אפשר לקרוא לממשלה הזו "ממשלת השינוי" או "ממשלת הריפוי" או "ממשלת השיקוי" או "ממשלת המיצוי". אבל כשרוב רובו של המחנה הלאומי נשאר בחוץ, והמפלגה המרכזית בימין נשארת בחוץ, והפריפריה נשארת בחוץ, וכל מי שמייצג משהו מעדות המזרח נשאר בחוץ, זו נראית הרבה יותר ממשלה שקמה לפי מתווה "ישראל הראשונה" של ד"ר אבישי בן חיים, מאשר ממשלת אחדות.

בהזדמנות הזו כדאי גם לפוצץ פעם אחת ולתמיד את הקשקוש לגבי פסילת ציבורים כאלה או אחרים, ברוח הדברים שהוטחו בח"כ עמיחי שיקלי. מרב מיכאלי איננה בוגדת, וניצן הורביץ הוא נבחר ציבור לגיטימי, ומקומם בכנסת ראוי וטוב משום שיש ציבור של אזרחים ישראלים ששלח אותם אליה כנציגיו. אבל שום דבר מכל זה לא מחייב את נציגי הרוב הימני בכנסת לאסוף משולי השוליים של הפוליטיקה הישראלית את מי שחושבים שחיילי צה"ל ראויים להישפט בהאג, ואת מי שחושבים שההמנון הלאומי עם "נפש יהודי הומייה" הוא עניין בעייתי, ולהציב אותם בלב לבו של המיינסטרים, סביב שולחן הקבינט.

אני שומע את מתן כהנא וחבריו מסבירים שכולנו אחים, וכולנו שירתנו ביחד בצה"ל. נו אז מה? ממשלת ישראל איננה קומזיץ של ל"ג בעומר, וגם לא ערב שירה בבריכת הסולטן כמו שחושב בטעות ניר אורבך. ממשלת ישראל היא גוף שצריך לקבל החלטות ולהתוות דרך. ובין הדרך של מיכאלי לדרך של שקד, לפחות זו של עד לאחרונה, אין כמעט כלום.

אידיאולוגיה וביזנס

אני שומע את בנט מנסה להרגיע ולהזכיר שהוא נשאר אותו איש ימין שהיה ואותו מנכ"ל מועצת יש"ע שהיה. מצטער, לא סומך עליו. לא עליו, לא על שקד, ולא על שאר החברים בימינה. פעם, אם היו שואלים אותי אם יש סיכוי שראש הממשלה בנט ייענה בחיוב לבקשתו של נשיא ארה"ב ביידן להקפיא את הבנייה ביו"ש, הייתי משיב בשלילה. פעם הייתי משיב בשלילה גם לשאלה האם שקד יכולה לגנוב את קולם של מצביעיה הימניים, כדי להרכיב בעזרתם קואליציה עם יאיר גולן ואבתיסאם מראענה. אבל מי שמשקר פעם אחת וגונב דעת פעם אחת, מאבד את האמון שלי לתמיד.

משל למה הדבר דומה? לבעל שבגד באשתו פעם אחת עם השכנה, וחוזר הביתה אחרי שאשתו תופסת אותו, ונשבע לה בכל היקר לו שזה לא יקרה שוב. האם אתם, במקומה, הייתם סומכים עליו? האם אפשר לראות בו איש נאמן? האם מי שעבד על בוחריו, והסביר להם שלא ישתף פעולה עם "תומכי טרור", כפי שהוא עצמו הגדיר אותם, וחודש אחר כך חתם עם אותם "תומכי הטרור" על הסכם קואליציוני, רק משום שראה את בלפור ונתקף בדחף שאינו בר כיבוש, הוא איש שאפשר לסמוך עליו? כמובן שלא.

למה לא? כי השקרים של בנט ושקד הם שקרים רבי־עוצמה. שקרים שהביאו אותם ללכת אל מול האידיאולוגיה שלהם. כי מי שהבטיח לא להיות ראש ממשלה עם 10 מנדטים, ובסוף מינה את עצמו לראש ממשלה עם 6, איננו שקרן גדול, בעיניי.

הכשל כאן איננו בתחום האידיאולוגי. כאן יכול בנט להסביר בקלות שהמציאות המורכבת כפתה פתרון מורכב. אבל להתחייבות שלא לשבת עם לפיד ועם מיכאלי ועם הורביץ ועם עבאס היו הסברים שמקורם, כך לפחות זה נשמע בזמן אמת מהפה שלו, בתפיסת עולם עמוקה. ובעצם, ייתכן שנורות האזהרה בקשר לבנט ושקד היו צריכות להידלק כבר כשהם תמכו, בזמנו, ב"חוק ישראל היום".

משום שגם אז, בדומה להיום, הם נאלצו לבחור בין שתי אלטרנטיבות. האחת, שתואמת את תפיסת עולמם, שהרי בנט ושקד של הימים ההם דיברו רבות על פתיחת התקשורת לתחרות, ועל האופן שבו התקשורת הישנה והמסורתית תומכת בצד פוליטי אחד בלבד. והשנייה, שתואמת את תפיסת עולמו העסקית של בעל העיתון שפינק אותם כפוליטיקאים. ובהתלבטות בין אידיאולוגיה לביזנס, בנט ושקד בחרו בביזנס.

ואז, כך היום. שהרי אם הרב פרומן המנוח היה מקים ברית עם התנועה האסלאמית ועם מרצ ועם מיכאלי ומכניס את הורביץ לקבינט, אפשר היה לומר עליו שהוא תמים והוא נאיבי והוא לא מבין כלום בפוליטיקה, אבל זה הרב פרומן, וזו הייתה דרכו.

אבל בנט ושקד? האם משהו בדרך שלהם – מיום כניסתם לפוליטיקה ועד היום - סימן שלשם הם הולכים? הם, שמכרו לנו לפני הבחירות סיפורים על משילות בנגב, ועל רפורמות במערכת המשפט, וזרקו עכשיו את הכל לפח, אפשר לראות אותם אחרת מאשר שקרנים?

וכשלא נשאר הרבה מתפיסת העולם שאיתה באת, נשאר רק הצורך לשווק את מה שנותר. לפני שבוע, כשעמית סגל שאל אותו מה יהיה על הבטחתו להחזיר את המשילות לנגב, הסביר לו בנט שזה בדיוק מה שהוא הולך לעשות. "מה התוכנית עם רע"ם אומרת? היום הבדואים פזורים באלפי אלפי פחונים פה ושם, הרעיון הוא לרכז אותם ליישובים, ולהסדיר... הוא (נתניהו – ק"ל) הציע מערב פרוע, שכל בנאדם יוכל להקים פחון, ואני אמרתי 'עד כאן, אני לא מוכן'".

השבוע נחשפו ההסכמים הקואליציוניים. שום דבר מהסיפורים שמכר בנט לצופי ערוץ 12 לא נמצא בהם. נהפוך הוא. בנט אישר להקים שלושה יישובים חדשים לבדואים על קרקעות בהיקף ענקי. השטח הבנוי שיאשרו בנט ושקד לחאשם זנה, רחמה ועבדה, על פי בדיקה שערכו בתנועת "רגבים", זהה לשטח הבנוי של מצפה רמון, דימונה וערד. כן, אומרים בימינה, אבל את שלושת היישובים הללו גם נתניהו היה מוכן לאשר.

הם צודקים. בשתי הסתייגויות. האחת, שבסופו של דבר ממשלת נתניהו לא אישרה את היישובים הללו. השנייה, שהתנאי שהציבו בליכוד לאישור היישובים הללו היה הסדרה מקבילה של ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון.

ומה עכשיו? עכשיו הולכים בנט ושקד לתת לעבאס את היישובים הבדואיים, בעוד להתיישבות היהודית הצעירה ביו"ש אין בממשלה החדשה אבא.

ולסיום, ביבי

את הביקורת שיש לי כלפי בנימין נתניהו פירטתי כאן יותר מפעם אחת. אין לי מילה טובה להגיד גם על מפלגת הליכוד, שהעדיפה לדבוק במנהיגה עד לאופוזיציה, ולוותר על האפשרות לקדם את הקמתה של ממשלה לאומית רחבה. ובכל זאת, לנתניהו יש, במציאות הזו, יתרון אחד גדול על בנט ושקד.

משום שגם אם מצביעיו ידעו שמדובר במי שנשא את נאום בר־אילן, ולא תיקן דבר מקלקולי מערכת המשפט, ומינה את שי ניצן, ולא פינה את חאן אל־אחמר, ואיבד את המשילות בנגב – בסופו של יום הם שקלו את שיקוליהם, ובחרו את בחירתם, והעניקו לו 30 מנדטים. ובהיבט הזה, בעוד בנט ושקד וכהנא ואורבך וסילמן וקארה השיגו את המנדטים שלהם ברמייה, נתניהו – עם כל חסרונותיו - מחזיק במנדטים שלו בזכות.

[email protected]

תמונה בנט ולשקד: צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90