1. חילול השם
העורך ביקש ממני לנסות להביא את תגובתו של שמעון פרס לתבוסה הצורבת. היד רעדה לי על הטלפון. לא היה לי אומץ לחייג (כן, פעם חייגנו). התאריך היה 30 במאי 1996. יום קודם לכן הפסיד פרס בבחירות (האישיות) לבנימין נתניהו על חודם של 30 אלף קולות, לאחר שהוביל לאורך כל הקמפיין. תוך חצי שנה הוא איבד את יצחק רבין, שנרצח לידו, אחר כך הפסיד בבחירות, איבד את השלטון וזכה בתואר הלוזר הגדול ביותר של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה. עכשיו, לך תתקשר אליו. בסוף התקשרתי. הוא היה רגוע, מהורהר, ג'נטלמן. לא אמר מילה רעה על המנצח, למרות הבטן המלאה שהחזיק עליו. לא הפליג בנבואות זעם על הגורל המר הצפוי למדינה בידיו של מנהיג חסר ניסיון כנתניהו.

ניהלתי את השיחה בטון של ניחום אבלים, כשפרס התנער פתאום ואמר לי "אל תרחם עליי, מסכנות זה לא תוכנית עבודה". נזוף מעט, שאלתי אותו מה תוכניותיו לעתיד. הוא מלמל משהו. אז מה אתה מתכונן לעשות מחר בבוקר, הקשיתי. "מה שאני עושה כל בוקר", הוא אמר, "לנסוע לעבודה". אגב, בדקתי את זה. ביום שישי, יומיים אחרי התבוסה, בשעה 7 ורבע הוא היה במשרד ראש הממשלה (בקריה), כאילו כלום. אחר כך עשה חפיפה מסודרת עם ראש הממשלה הנכנס. נתניהו היה אז בן 47, צעיר בשנתיים מהגיל שבו ייכנס נפתלי בנט (אם ייכנס) ללשכת ראש הממשלה.

ופרס? לא נעלב, לא עשה ברוגז, לא יצא למסע צלב. הוא עשה משהו אחר לגמרי: תוך כמה חודשים הוא הפך לאיש הסוד של נתניהו. הוא היה זה ש"מכר" לו את הרעיון של "שלום כלכלי". בינתיים השתלט אהוד ברק על מפלגת העבודה והגלה את פרס לאי השדים, אבל פרס לא ויתר והתנחם בציר הסודי שפתח עם ביבי. גם אחרי שנים, כשהוא נשיא המדינה ונתניהו ראש ממשלה ותיק, נרקם ביניהם רומן (זמני) כשפרס שוגר לנהל מו"מ אינטנסיבי עם הפלסטינים ונבלם בידי נתניהו רק ערב החתימה על הסכם עקרונות ברבת עמון.

ישראל חוותה לא מעט חילופי שלטון. היה המהפך ההוא של 1977, כשמפלגת העבודה (פרס, אלא מי) הפסידה לראשונה את השלטון לליכוד של מנחם בגין, אחר כך היה חצי מהפך עם ממשלת אחדות (פרס־שמיר), ב־92' היה מהפך הפוך, שבו פינה יצחק שמיר את משרד ראש הממשלה לטובת רבין באלגנטיות, אך לא להרבה זמן, כי ב־96' (אחרי הרצח) פרס שוב הפסיד. ב־99' מי שהפסיד היה נתניהו (לאהוד ברק), ב־2009 חזר נתניהו במהפך משלו על חשבונה של ציפי לבני, שגברה עליו במנדט אבל לא הצליחה להרכיב ממשלה. בכל הפעמים האלה הועבר השלטון בצורה מסודרת. נכון, ב־77' צוטט יצחק בן־אהרן כמי שאומר ש"צריך להחליף את העם", אבל הציטוט הזה לא נאמר מעולם, והשלטון הועבר בשקט מופתי.

ניצנים זעירים של כאוס פוטנציאלי ניתן היה לזהות ב־1999, שבו לקח למשפחת נתניהו יותר משישה שבועות לפנות את המעון בבלפור. כבר אז זה היה קשה מנשוא, מבחינתה. מה שקורה כאן עכשיו, כשמסתמנת האפשרות של מהפך שלטוני חדש, הוא חסר תקדים.

התקף הטנטרום הקולוסלי שבו לקו חסידי נתניהו בשבועיים האחרונים הוא מופע מחליא של צביעות, שקרים והסתה. יש להם נסיבות מקילות: מה שאנו חוזים בו הוא בעצם התקף קריז של מכורים. העובדה שנתניהו צריך לפנות את מקומו לאדם אחר היא בלתי נתפסת מבחינתם. חילול השם, פוגרום, חורבן ושואה שנייה. זה פשוט לא יעלה על הדעת. הם מצווחים שוב ושוב בשם "הדמוקרטיה", ואין מי שיזכיר להם שזה בדיוק הקטע של הדמוקרטיה: חילופי שלטון מסודרים, יעילים ומקצועיים, לטובת המדינה. אלא שלא טובת המדינה לנגד עיניהם. מדובר בטובת המשפחה.

דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)


מי שזה מזכיר לו את התנהגותם של חסידי דונלד טראמפ בדמדומי שלטונו, כולל העלייה על הקפיטול, עושה את זה על אחריותו.
כפי שנכתב כאן בעבר, תסריט הקפיטול הוא משאת נפשם של בני משפחת נתניהו. "הציבור לא ייתן לזה לקרות", אמר ראש הממשלה למי שאמר בשנה האחרונה, כשנשאל על המשפט ועל האפשרות שייאלץ לעזוב את בלפור. בימים האחרונים הוא משתמש בדיוק ברטוריקה שבה השתמש טראמפ בימי הטירוף והזעם של תחילת ינואר השנה: גנבו לו את השלטון, רימו את הציבור, פגיעה בדמוקרטיה וכל הג'ז המטורלל הזה.

2. מי כאן הטפיל
השבוע התכנסה הוועדה המסדרת בכנסת כדי לדון בסדרי הדיון שבו אמורה לקום הממשלה החדשה ביום ראשון. הדיון שהתקיים שם (אני מתנצל בפני המילה "דיון") מהווה תמצית מזוקקת של מחול הגידופים, קללות, חרפות וצווחות שמחריד את הציבוריות הישראלית מאז הבינו הביביסטים שייתכן מצב שבו מדינת ישראל תיאלץ לשרוד בלי ביבי. "לפיד קרא לנו 'חרא'", הקדימה וטענה ח"כ גלית דיסטל אטבריאן, בטרם הגיעה לעיקר משנתה: "יש לכם צמד אופורטוניסטים בשם גדעון סער ונפתלי בנט שפשוט כמו טפילים על אורגניזם, מעלו באמון הציבור והלכו ולקחו קולות מהימין לשמאל. הניצחון שלכם הוא ניצחון עלוב וקלוש ולא אמיתי".

כמה מילים על הדוברת. היא לא נבחרה מעולם לשום דבר. היא מה שנקרא "מינוי אישי" של נתניהו. היא במקום העשירי, ואחד בשם בוריס אפליצ'וק במקום ה־40. זוהי תרומתו האחרונה של נתניהו לשיח הציבורי (לא להתרגש מהמילה תרומה, זה לא מכיסו, זה על חשבוננו). אפליצ'וק הנ"ל כבר הוזכר בטור הזה. עיקר עיסוקו בהפגנות מול ביתה של התובעת עו"ד ליאת בן־ארי, שבהן הוא מגדף אותה במילים השמורות בד"כ ליחיא סנוואר ונוטל חלק פעיל במצעד עלילות הדם שהביביזם ממציא עליה, על בנה, על אחותה המתה ועל כל מה שלא בא לאנשים האלה טוב בעיניים. במילים אחרות: ראש ממשלת ישראל מחדיר לרשימת מועמדי הליכוד בכנסת את מי שממרר את חייה של התובעת במשפטו.

דיסטל אטבריאן קנתה לעצמה תהילת עולם בפוסטים הנרגשים ובתמיכה הנחרצת שלה בנתניהו, בני משפחתו והאדמה שאי־פעם דרך עליה. כך זכתה במקומה המכובד ברשימה. עכשיו היא מכנה את סער ובנט "טפילים על אורגניזם". הם העבירו, לדבריה, קולות מהימין לשמאל ולא טרחו לבקש קודם את רשותה.

בנימין נתניהו, גלית דיסטל (צילום: צילום מסך)בנימין נתניהו, גלית דיסטל (צילום: צילום מסך)


העובדות הפוכות, כמובן. סער הצהיר במפורש שלא יישב עם נתניהו בשום מקרה וביקש מ"מי שרוצה בהמשך שלטון נתניהו, שלא יצביע עבורנו". בנט הוצב לאורך כל הקמפיין, על ידי כל הסוקרים, ביחד עם מנסור עבאס, בגוש נפרד. היה את גוש ה"רק ביבי" מצד ימין (ליכוד, חרדים וסמוטריץ'), גוש ה"רק לא ביבי" מצד שמאל (שם נכלל גם סער, אגב) ובאמצע שתי מפלגות בלתי מזוהות: ימינה ורע"ם. לא צריך להיות בעל זכות בחירה כדי לדעת שבקמפיין הזה ימינה השאירה לעצמה את שתי האופציות פתוחות: בנט הצהיר שהוא פועל בכל כוחו "להחלפת נתניהו". הפרת ההבטחה שלו (לא אשב עם לפיד וכו') לא קשורה בנתניהו. את נתניהו הוא התחייב להחליף.

אז האם בנט מעביר קולות מימין לשמאל? התשובה היא לא. הוא הולך להיות ראש הממשלה. בממשלת האחדות שהוא מקים, תהיה לו זכות וטו גם במהלך כהונתו של לפיד. הממשלה הזו תכלול הרבה ימין (20 ח"כים של ימין מובהק), הרבה מרכז (לפיד וגנץ, סה"כ 25 מנדטים) וקצת פחות שמאל (13 מנדטים). בנט לא עושה שום דבר שנתניהו לא עשה. כמעט בכל ההזדמנויות שהיו לו העדיף נתניהו שותפים קואליציוניים מהמרכז־שמאל, על פני שותפים טבעיים מהימין. מבחינת דיסטל אטבריאן, לנתניהו מותר. רק לו מותר. לכל האחרים אסור.

בקיצור, ח"כ דיסטל אטבריאן העלילה כאן עלילת דם על שניים שבכל המבחנים שזימנו לנו שני העשורים האחרונים עמדו הרחק מימינו של בנימין נתניהו, האיש שהחזיר את חברון לערפאת ומאות רוצחים לחמאס. והיא עוד מדברת על "טפילים". כשאת מגינה על משפחת נתניהו, גברת דיסטל אטבריאן, מן הראוי שתעשי קודם שיעורי בית. תבדקי את פירושו של המונח "טפיל" בהקשר הציבורי ואחר כך תבדקי כמה המשפחה הזו הצליחה לינוק מעטיניו השופעים של השלטון ב־12 השנים האחרונות. בכסף, בהטבות, בתקדימים מופרכים, בהחזרי מס, בכיבודים, בהוצאות, בנהגים, מכוניות ומאבטחים ל"ילדים" ובעוד רשימה ארוכה מאוד של טובות הנאה מסוגים שונים.

אני לא יודע איפה היית כשבעיצומו של משבר הקורונה, כשמיליוני ישראלים לא ידעו אם יצליחו לפרנס את משפחתם, שוגר ח"כ מיקי זוהר לכנסת כדי לשנורר עוד מיליון שקל לטובת המשפחה הזו. במה זכו הפעם? החזרי מס על כספים שקיבלה המשפחה על אחזקת הווילה המשפחתית בקיסריה. עצם קבלת הכספים הללו, במקור, היא תקדים שלא היה מעולם במקומותינו. לא היה כאן ראש ממשלה שהשית כמות עצומה כזו של הוצאות פרטיות על קופת המדינה. אז עכשיו הם נזכרו שהם רוצים בחזרה את המס ששילמו על ההטבות האלה. והם גם קיבלו אותו.

אלמלא מחאה ציבורית חריפה, היה מסע השנור הזה נמשך גם ברגעים אלה (בעצם, הוא נמשך כל הזמן). משפחה שנסמכת באופן קבוע על מתנות שהיא דורשת משורה אינסופית של מיליארדרים ובעלי הון, רק כדי להמשיך לדבוק בעיקרון המקודש של "אף שקל" (לא ייצא מהחשבון המשפחתי). ואחרי כל זה את משתמשת במילה "טפילים" נגד בנט וסער?

3. תרבות השקר
דיסטל אטבריאן היא רק המשל בסיפורנו. אני ממליץ להאזין להרצאותיו המאלפות של השר דודי אמסלם מהשבוע האחרון, אבל במיוט. כלומר בלי סאונד. הטקסטים מבחילים כתמיד. "ממשלה של צפונבונים אשכנזים", או "ממשלת שנאה ותרעלה", או "ממשלה שתנוהל בפועל על ידי מנסור עבאס האסלאמיסט, איש האחים המוסלמים... ממשלה שבמקום לדאוג להתיישבות ולביטחון תדאג לבדואים בנגב".

תכף נגיע למהות, אבל אם תקשיבו לו בלי סאונד, תבינו פתאום כמה שנאה מגולמת באיש הזה. תביטו בשפת הגוף העבריינית, בגסות, בבוטות, בתיעוב הפורץ מכל תא בגופו, בתנועות הגוף, באצבע המזרה אימים ומתנופפת כעמוד האש הצועד לפני מחנה הגידוף. וכל זה כלפי מי? הרי מי שמקשיב לבנט וללפיד בשבועות האחרונים שומע מהם רק דברים חיוביים. שוב ושוב הם מדגישים שהממשלה החדשה תחבק את כולם.

שוב ושוב הם מדלגים על הגידופים ממול ומשדרים רוגע, אחדות, מסרים של פיוס. שוב ושוב הם שומעים על סופה של הציונות הממשמש ובא (בגללם), על זה שהממשלה החדשה תביא ל"הפקרת חיילי צה"ל" (נתניהו, בקולו, השמיע את העלילה הזו), על זה שהם לא יהודים ("תוריד את הכיפה"!!!), שהם קלגסים, שהם בוגדים, שהם יחריבו כאן כל חלקה טובה שנבנתה בעמל כה רב ב־12 השנים האחרונות על ידי יאיר, שרה ובנימין נתניהו.

על כל זה, הם עונים בנעימות, משדרים אחדות, מבטיחים לכולם, אפילו לחרדים, שאף אחד לא ייפגע מהממשלה הזו. מדגישים שוב ושוב, ושוב, שלא תהיה פגיעה בסטטוס קוו, שאף צד לא יצטרך להתפשר על עקרונותיו. לא רק הם, גם כל שאר הח"כים והשרים המיועדים במחנה הזה מפיצים את אותה רוח טובה, שלה חיכינו זמן רב כל כך. וממול, גל הטינופים וההכפשות הסופני שמשגרת עלינו מכונת הביביזם.

בעניין הטקסטים, לידיעת השר אמסלם: הנגב הופקר על ידי נתניהו. המשילות נרמסה בזמן נתניהו. בקואליציה החדשה יישבו הרבה מאוד אנשי פריפריה, מזרחים, דתיים ובעיקר ביטחוניסטים. מספר חסר תקדים של אלופים, קצינים בכירים, בכירי מוסד ושב"כ, ניצבי משטרה. סליחה שאני מזכיר משטרה בנוכחות אמסלם, שכבר הספיק להיחקר בפרשת "החבורה הירושלמית" ואף לזכות (מן ההפקר) בהמלצה להגשת כתב אישום (שנגנזה בסופו של דבר בפרקליטות, עוד בטרם השתלטו עליה הבולשביקים הנוכחיים).

ובעניין מנסור עבאס. כאן אנחנו מגיעים לנקודה מהותית נוספת: תרבות השקר. קוראי העמודים האלה בוודאי זוכרים שלא האמנתי בזמנו שאפשר יהיה לטפול על אדם כרוני אלשיך מזימה סמולנית כלשהי. בכל זאת, סגן ראש השב"כ, דתי הארד־קור, מתנחל בעברו, איש ימין מובהק. מה לו ולמזימה הביניבשתית, אינטרגלקטית ורב־זדונית להפלת נתניהו? אז טעיתי. אחר כך לא האמנתי שאביחי מנדלבליט, אביחי שלנו, האיש שהסתופף באקווריום של ראש הממשלה קרוב לארבע שנים, איש הסוד, הנאמן והמקורב האולטימטיבי, הבית"רי מבטן ומלידה, בנו של מיקי מנדלבליט המיתולוגי, האיש שהעריץ את נתניהו ויכולותיו, יגויס על ידי אותו אלשיך בוגדני לאותה מזימה ממש. אז שוב טעיתי.

גם בעניין עבאס טעיתי. נתניהו השקיע ב"הכשרת" עבאס את כל מרצו ויכולותיו. צו גיוס מילואים דחוף הונפק לכל השופרות. נדמה לי ששמעון ריקלין צייץ ציוצים בזכותו של עבאס מאות פעמים. על פי השריעה, ריקלין כבר נחשב מוסלמי (אם כי שיעי, הוא עוד לא הגיע לרמה סונית). כל האחרים הצטרפו בהתלהבות. לצורך המשימה הקדושה, גויסו גם הרבנים. מגדול הדור קנייבסקי עד טיפוסים כרב טאו וחלק מרבני הציונות הדתית. נתניהו עצמו הטיל על שר הפנים הממושמע שלו לשנות את שמו ל"אבו יאיר". הוא ישב עם מנהיגי הבדואים בדרום (אותם בדואים שעליהם דיבר השר אמסלם) באוהליהם הצבעוניים והתמוגג מעצם הזכות להסתופף בחברתם.

כל מי שעשה מינימום של עבודה עיתונאית יודע שנתניהו היה תורם כליה (של נתן אשל) כדי לשבת עם עבאס בממשלה. כל עבאס שהוא, כולל מחמוד. עד רגע זה לא סלחו אנשיו לבצלאל סמוטריץ', יהודי מוזר שדבק באידיאולוגיה (הפסולה) שלו, על כי טרפד את התוכנית הזו להקמת ממשלה בתמיכה אקטיבית או פאסיבית של רע"ם. עכשיו, כשמתברר שדווקא הצד השני מתכוון ליישם את התוכנית הזו, הם מתפרצים כהר געש איסלנדי נכזב ומטביעים את סביבתם בלבה חומצית של שנאה והסתה.

4. הכלים של ביבי

מה הפיל את נתניהו? לא התיקים הפליליים. הוא הרי מכהן למרות המשפט, כלשון החוק ופסיקת בג"ץ. מה שהפיל את נתניהו (בהנחה שאכן נפל) הוא המסה הקריטית של האנשים שאותם רימה, בשהם בגד, עקץ, השפיל ורמס, והכאוס. הרשימה הכמעט מלאה פורסמה כאן בעבר. העניין השני שהפיל אותו הוא הכאוס. ובעיקר סוכני הכאוס שהוא פיזר ברחבי המרחב הציבורי שלנו, סוכנים שמפיצים את תרבות השקר, הגדפנות, ההסתה, ההשתלחות ופולחן האישיות.

"בתוך תוכו הוא בז להם", אמר לי השבוע אדם שהיה קרוב מאוד לנתניהו שנים ארוכות, "אם אתה חושב שהוא מעריך את צבא השופרות הללו, או את חברי הכנסת שמתפלשים בעפר רגליו תוך הדגמת חנופה מביכה והכפשת כל יריב פוליטי, אתה טועה". ביקשתי פירוט. "ביבי הוא אדם אנין טעם, כמעט איסטניס", אמר לי הדובר, "כשהוא שומע את הטקסטים האלה, הבטן שלו מתהפכת. זה לא הסגנון שלו. זה לא הסטייל שלו. הוא בא ממקומות אחרים לגמרי".

אז איך הגענו למצב שבו הוא נישא על גלי הארס וההרס של הקהל הזה שמתגודד סביבו? שאלתי. "הם הכלים שלו. האמצעים בהם הוא משתמש כדי לשמר את השלטון. גם כשהוא אומר 'בעזרת השם', זה לא אמיתי. הרי הוא יהודי חילוני, כמעט אתיאיסט, בנו של אתיאיסט. אבל הוא שחקן מחונן. שחקן שייקספירי של ממש. הוא מקיף את עצמו באופן מסורתי באנשים מהסוג הזה, שמתרפסים ומתחנפים ומוותרים על כל שביב של חשיבה עצמאית או עמוד שדרה, מתוך אסטרטגיה פוליטית. זה הכל".

כמי שעוקב אחרי נתניהו שנות דור, אני נוטה להסכים: מי שמפילים את נתניהו הם חסידיו. הכאוס שהם משליטים על הציבוריות הישראלית, הטקסטים המחרידים, ההסתה המצמררת, שלטי ה"שמאלנים בוגדים", ההתנפלות על משפחות שכולות, הוולגריות המוחצנת, פולחן האישיות המחליא, כל אלה המאיסו את נתניהו על חלק מחסידיו. 300 אלף הליכודניקים שלא שמו "מחל" בקלפי בפעם האחרונה, הדירו את עצמם בגלל התופעות האלה.

מחזות האימה של רמי בן־יהודה, אורלי לב, איציק זרקא ודומיהם, לא מוסיפים לנתניהו תומכים, אלא גורעים ממנו. גם פרצי הצווחות והגידופים שנפלטים מדי פעם מגרונם של ח"כים כשלמה קרעי או מאי גולן, לא בדיוק מהווים מגנט אלקטורלי. בסופו של דבר, אזרחי ישראל רוצים לחיות כאן בשקט. הם רוצים שנבחרי הציבור שלהם ייצגו אותם בכבוד מינימלי כלשהו. הם יודעים לזהות שקר כשהם נתקלים בו. למעט החלולים בשופרות, אין אף אחד שיאמין עכשיו לבדותא שנתניהו "לא אמר בקולו" שיישב עם מנסור עבאס. גם השרופים שבליכודניקים יודעים שנתניהו עקץ את גנץ דקה אחרי שהבטיח לו "בלי טריקים ובלי שטיקים".

הם גם יודעים שכדי לעקוץ את גנץ ולהיצמד לשלטון, הוא השאיר את ישראל ללא תקציב מדינה. הם מבינים שכדי להלבין את כל זה, הוא הקים מקהלת ענק של גרונות מצווחים שמנסים לשסות אותנו זה בזה (מחזיק השיא המבחיל בתחום הזה הוא הד"ר אבישי בן־חיים) כדי להסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית. הם פשוט רוצים קצת שקט. זו תהיה המשימה הכמעט יחידה של הממשלה החדשה, אם תקום: לדומם את גנרטור השנאה שמטרטר לנו כאן בשנים האחרונות ולנסות לפתוח דף חדש.

5. המפתחות של בנט

אם אכן יהפוך לראש הממשלה ה־13 של ישראל, נפתלי בנט יעשה היסטוריה. הוא יהיה ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון אי־פעם. צריך להתפלל שיצליח יותר מהרמטכ"ל הראשון שבא מחיל האוויר. בנט מגיע לתפקיד מצויד בלא מעט כלים חשובים, אבל יש גם לא מעט משקולות התלויות על צווארו. הוא מוכשר, הגון, ממלכתי, חרוץ ויצירתי. אולי יותר מדי יצירתי. הוא מנהל טוב, אבל מתעקש לחשוב מחוץ לקופסה גם כשזה מסוכן מדי. הוא יקום וייפול על התנהלות, ובעיקר על איכות כוח האדם ורמת הייעוץ שיארגן לעצמו.

יו''ר ימינה נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)יו''ר ימינה נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


לבנט יש רקורד של הבאת אנשים טובים לסביבתו. בכל שנותיי בעיתונות, תמיד התמקדתי בבדיקת סביבת העבודה של המנהיג, כפקטור מרכזי לסיכויי הצלחתו. איכות הייעוץ, ההצלחה באטימת האקווריום מרעשי רקע והשפעות פסולות, השקט התעשייתי הנדרש לקבלת החלטות חשובות, כל אלה הם המפתחות להצלחה. במקרה של הממשלה שאמורה להישבע אמונים ביום ראשון, גם מערכות היחסים הבין־אישיות של העומדים בראשה יקבעו את גורלה וגורלנו. האם הברית לפיד־בנט, שכבר הוכיחה את עצמה בעבר, תמריא לגבהים חדשים? האם אביגדור ליברמן יהפוך לשחקן קבוצתי? האם גדעון סער יתחבר לבנט וללפיד? האם האגף השמאלי יידע לבלוע את כבודו וחלומותיו מספיק פעמים כדי לא
לדרוך על מוקשים מיותרים?

המינוי הדרמטי ביותר ובעל ההשפעה הישירה ביותר על תפקודו של ראש הממשלה הוא ראש הסגל. הרבה יותר מהמנכ"ל, היועץ המדיני או היועץ הפוליטי. ראש הסגל הוא בעל הבית באקווריום. הוא זה שעל פיו יישק דבר. הוא האחראי ליצירת תנאים אופטימליים למנהיג, בידודו מרעשים מיותרים ובניית מערכת קבלת החלטות יעילה, מקצועית ועמידה.

דוגמאות לראשי סגל טובים: אורי שני אצל שרון, ד"ר יורם טורבוביץ' אצל אולמרט. שני היה זה ש"ניקה" את סביבת שרון מכל החברים ונותני העצות הקבועים, פלוס השאלה הנצחית ההיא "מה אתה רוצה, ליהנות או לנצח". שני, שהלך עם שרון דרך ארוכה מאוד (שהחלה בגדה המערבית של התעלה במלחמת יום כיפור), היה אחד היחידים שידעו להגיד לגנרל הזקן "לא". במקרה של טורבוביץ', הוא מציג רקורד נקי לגמרי: הסתבכויותיו הפליליות של אולמרט לא התרחשו בתקופת כהונתו. התקופה הזו התאפיינה בהתנהלות מופתית, מקצועית ומדויקת.

התכונות הנדרשות מראש סגל טוב הן, בראש ובראשונה, יכולתו לעמוד מול הבוס כשווה מול שווה, ולהטיח בו את האמת. נדרשות גם יכולות ניהול מוכחות, ניסיון פוליטי/מדיני, חוכמת חיים וחתולאות רחוב. ראש הסגל צריך להיות גם כריזמטי במיוחד, אישיות דומיננטית כזו שמותירה חותם. אדם שכשהוא נכנס לחדר כלשהו, משתרר שקט. אין לי מושג אם יש לבנט אחד כזה באמתחתו. יועצו הקרוב מאוד, טל גן־צבי, הוא בחור מוכשר, נאמן וראוי, אם כי צעיר. קטונתי מלעוץ לבנט עצה ספציפית בנושא הזה.

נסיים בסיפור ההוא על מרית דנון. בטרם נכנסו ללשכת ראש הממשלה, נועדו אורי שני ואריאל שרון לשיחה. שני הבין משרון שהוא מתכוון להביא את המזכירה המיתולוגית שלו, שליוותה אותו בהרפתקאותיו הפוליטיות, להיות גם מזכירתו הצמודה בלשכת ראש הממשלה. שני התנגד. הוא חשב שמרית דנון, המזכירה המיתולוגית של ארבעה או חמישה ראשי ממשלה, תישאר האחראית באקווריום.

שרון ניסה להתנגד. שני התעקש. "הטסת פעם מטוס ג'מבו?", שאל את שרון. "לא", הודה שרון. "גם אני לא", אמר לו שני, "להיות ראש ממשלה זה להטיס ג'מבו. אתה צריך לדעת איך משיגים את נשיא ארה"ב באמצע הלילה, אם מגיעים לארמון האליזה או לדאונינג 10 באמצע הלילה, איך כל המכונה הזו עובדת. אתה ואני לא עשינו את זה. מרית כן. היא עושה את זה כבר 20 שנה".

שרון התרצה. לימים, הפכה דנון ליד ימינו. שליטתה בשפות, היכרותה האינטימית עם מסדרונות השלטון במרבית המדינות החשובות בעולם, שליטתה ברזי התנהלותו של מנהיג בעולם הגלובלי הפכו אותה לחיונית בניהול המדינה בתקופת שרון (וגם אצל כל ראשי הממשלה שלפניו). נפתלי בנט יצטרך למצוא את מקביליהם של כל אלה בלשכה שיקים בירושלים, אם אכן יהפוך ביום ראשון לראש ממשלת ישראל ה־13.

פרידה מבנימין נתניהו נערוך כאן רק כשיעזוב. בינתיים, נסתפק בהבטחה אחת: יש מצב שביום ראשון יישבעו אמונים נפתלי בנט ויאיר לפיד כראש הממשלה והחליפי, גדעון סער כשר המשפטים, אביגדור ליברמן כשר האוצר, בני גנץ כשר הביטחון, מרב מיכאלי כשרת התחבורה וניצן הורוביץ כשר הבריאות. אין לי שום ספק שלמחרת, ביום שני בבוקר, תזרח השמש במזרח בדיוק בשעה המיועדת ותשקע במערב לעת ערב. צריך להתפלל שיחד איתה ישקעו גם השנאה והתיעוב שהתנחלו כאן בשנים האחרונות. מגיע לנו משהו אחר.

[email protected]