נשבע לכם שהיה לי טור אחר, כזה שמשקף את הערכתי הכנה לחלקים גדולים מפועלו של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל; כזה שמתאר את חששותיי מפני הממשלה שזה עתה קמה, שספק אם היא יכולה להתמודד עם האתגרים שמזומנים לפתחה של המדינה. היה לי טור שמפרט מדוע, אף על פי שהצבעתי עבור יאיר לפיד, אני כיום אזרח מודאג. בשלב מסוים של הכתיבה חשבתי אפילו להרים טלפון לעורך ולברר אם עשוי להתקבל טור שאינו שמחה וצהלה, שיופיע לצד העמוד הימני (תרתי משמע) בכפולת העמודים הזאת, שמתיימרת לארוז 12 שנים בחייו־חיינו לתוך ארגז קרטון שיישלח מירושלים לקיסריה.

היו בטור שכתבתי פסקאות על כלכלת ישראל המצליחה, הגדר בגבול מצרים, הסכמי אברהם והחיסונים - ארבעה דברים שכל שאינו אומר אותם על עידן נתניהו, לא יצא ידי חובתו. כבר כמעט שלחתי אותו למערכת, אבל אז התיישבתי מול הטלוויזיה כדי להאזין לנאומו של ראש הממשלה היוצא, ולא רק מעיי התהפכו, אלא גם משהו בתודעתי.

היחס שלי לנתניהו היה תמיד דו־ערכי. אהבתי את העובדה שלמרות האידיאולוגיה הימנית מבית הוא מצליח להיות פרגמטי. אהבתי גם חלק ממשנתו הכלכלית, אם כי הוא היטיב ליישם אותה כשר אוצר ופחות כראש ממשלה. הייתי מוכן לתת לו את הקרדיט על פריחת תעשיית ההייטק במשמרת שלו, הגם שבעיניי אחראית לה המדינה היחידה שאותה הוא שונא אפילו יותר מאיראן, מדינת תל אביב. ואז, בשידור חי ולנוכח פני אומה שלמה, גבר מר ביבי על ד"ר נתניהו - והסביר מדוע אסור לו לכהן כראש הממשלה אפילו למשך דקה אחת נוספת.

אני לא מתכוון לשקרים הקטנים שזלגו אל תוך נאום "אני ואפסי עוד", זה שבמהלכו התערבבו אמיתות, חצאי אמיתות ושקרים קטנים עד גדולים. אני מתכוון לביטחון המלא, על גבול הטירוף ממש, שבו התייחס לעצמו כמושיעה היחיד של ישראל. שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים הופך כנראה לאמת, לפחות באוזני המשמיע - ולאורך כל הנאום שלו חזר נתניהו על השקר שלפיו הוא שהפך את ישראל משום דבר לשם דבר, כאילו לא היה כאן דבר לפניו.

זה היה מחריד בעיניי, כי לרגע נשמע נתניהו כמו ציוץ של בנו, יאיר. אני לא מאלה שנוהגים לערב את המשפחה, אבל אם סברתי שנתניהו הוא המבוגר האחראי בבית ראש הממשלה, בא הנאום הזה והוכיח שהציוצים המחליאים מגיעים אולי מחשבון הטוויטר של יאיר, אבל בסופו של דבר חד הם: האב, הבן ורוח הטירוף ששורה עליהם וגם קצת עלינו.

נתניהו לא התבייש לקבע בתודעה מסרים שקריים כמו "בטהרן חוגגים עכשיו". על סמך מה? האם יש לך מידע כזה? האם אתה מכיר בכיר איראני שמגביה עתה צ'ייסר עם נוזל שאסור לו ללגום? האם אתה יודע שממשלת בנט לא תפעל, כדבריך, באיראן? למה לשגר מסר מחליש כזה לאויבי ישראל מעל לבימת הכנסת? את זה עושה רק אדם שהשתבשה עליו דעתו מהלם התבוסה.

נתניהו על דוכן המליאה (צילום: מרק ישראל סלם)נתניהו על דוכן המליאה (צילום: מרק ישראל סלם)

ההערכה שלפיה נפתלי בנט ייכשל בתפקידו היא כמובן לגיטימית כשלעצמה, אבל אמירתה בנאום שצריך להיות ממלכתי מלמדת על הכיוון: נתניהו יעשה כל שביכולתו כדי לשוב לשלטון. לא מתוך דאגה לגורל המדינה אלא למען מטרה אחת: להפסיק את משפטו. מכאן הלחץ ותחושת הדחיפות שהובילו לזרועותיו (כך לפחות חשב) את מנסור עבאס, שאת הקשר שלו עם בנט גינה מעל לדוכן. ומכאן גם ההצעה לבני גנץ, לגדעון סער ולבנט לכהן ברוטציה כראשי ממשלה. נתניהו חייב למצוא תחבולה כדי לבטל את המשפט, והוא חייב לעשות זאת כל עוד ההליך נראה לו הפיך, בטרם ייחצה הרוביקון המשפטי ואז גם בית דין לא יעזור.

הייתי ממשיך לתאר את הבושה שאחזה בי לנוכח שמיעת נאום ראש הממשלה לשעבר, אבל די היה לראות את איתמר בן גביר מתפרע במליאה, ולחשוב שהאיש היה סנטימטר מלהיות שר בממשלת ישראל. עוד כהנא חי. אני מגייס את כל ההגינות המתחייבת כדי להודות, גם ברגע שעולה בי קבס, שלפרקים היה נתניהו ראש ממשלה טוב. כזה שגם אם כשל במבחן הדרך והסגנון, במבחן התוצאה עמד בהצלחה סבירה. אבל העובדה שלא הצליח להרכיב קואליציה בכנסת שבה יש רוב גדול למפלגות הימין היא רק מפני שאיש מהאנשים שמכירים אותו לא היה מוכן לקנות ממנו רוטציה משומשת. ובשבוע שבו נשא את נאומו המחריד, ראוי לו שיהיה זה הדבר היחיד שייזכר מ־12 שנות כהונתו השנייה.

ממשלת בנט־לפיד מפחידה אותי, אני מודה. אבל לפחות היא לא מעוררת את רפלקס ההקאה שלי כמו האיש שבשלווה גמורה עמד על דוכן הכנסת והשמיע את הפתיח נוסח גדעון האוזנר.