"היינו איפשהו בסביבות העיירה בארסטו, על גבול המדבר, כשהסמים התחילו להשפיע. אני זוכר את עצמי אומר משהו כמו 'מסתובב לי הראש...
אולי תנהג קצת?', ואז נשמעה סביבנו שאגה נוראית מלווה בשקשוק כנפיים, ומתוך השמיים הסתער להק יצורי־ענק דמויי־עטלפים, ובצלילה ישירה מלווה בצווחות אימים הקיף את המכונית השועטת עם גג פתוח ובמהירות של מאה וחמישים קמ"ש, על הכביש ללאס וגאס".

או שאתם מכירים את שורות הפתיחה של "פחד וגועל נפש בלאס וגאס" מאת האנטר ס. תומפסון שהשנה ימלאו לו 50, או שאינכם מכירים. אם אינכם מכירים, יש גם תרגום לעברית, אף שההמלצה החד־משמעית היא לקרוא את הספר באנגלית שבה נכתב.

על העטיפה האחורית של המהדורה העברית מופיעים הילולים־שבחים מאת חיים ומתים, מיטיבי לכת ותיקים, האדונים אדם ברוך, רענן שקד, בועז כהן ועבדכם. חלפו שנים רבות מדי, ואינני זוכר כיצד באו לעולם ועשו דרכם לדש האחורי בטרם פורענות. אבל הכל בעניין "פחד וגועל נפש" מכוסה שמיכה עבה של שכחה חוץ מהזיכרון, כצריבת ברזל מלובן, שהספר היה חיוני כל כך לדרך שבה הבנו את אמריקה בתפר המדמם בין שני עידנים דרמטיים.

אדם כתב "ספר חובה בספרייה שלנו", אמירה מינימליסטית יותר מהמינימליזם הרגיל שלו, שאין בה כל עדות אישית נרגשת להשפעה שהייתה לספר עליו. תומפסון לא היה גיבור תרבות שלו וגם לא תחנה, ואני מקווה שהאזכור היבשושי הזה מייצג משהו אותנטי חוץ מהצורך לצאת ידי חובה. שקד כתב שהאיורים מדגימים "איך נראה העולם כשאתה במצב שהנהיגה בו לא רק שאינה מומלצת, אלא גם מהנה מאוד". כהן ראה "טריפ סמים... נטול ארוטיקה עם מינימום רוק'נרול" ונציג מובהק של תקופה חשובה. אני ליהגתי משהו.

להפתעתי, ממרחק המקום והזמן ההמלצה על "פחד וגועל נפש בלאס וגאס" בן ה־50 אינה אוטומטית ומתבקשת כשהייתה. אין ולא יכול להיות ויכוח שהספר הוא אחת הקלאסיקות הגדולות של זמנה בנקודת החיבור המטושטשת בין עיתונות וספרות בז'אנר שזכה לכינוי הספורטיבי auto-fiction. זהו טקסט מכונן ששואב את הרלוונטיות שלו לא רק מההגדרה המחייבת "מסע בעקבות החלום האמריקאי", כלומר שרידיו, אלא כמייצג מובהק של כמה פרוע ומשולח רסן היה הניו־ז'ורנליזם שתומפסון - יחד עם טום וולף, קן קיזי, טימותי קראוז, נורמן מיילר, גיי טאליז, פיט המיל ורבים אחרים - נחשב מבכירי מחולליו.

פחד ותיעוב בלאס וגאס (צילום:  Universal City Studios Productions)פחד ותיעוב בלאס וגאס (צילום: Universal City Studios Productions)

במקום שהם הפסיקו הוא החל, בעיקר משום שלא פחד מהמוות וגם חיזר אחריו ונתן את מיטבו עד שמותו מצא אותו או ההפך. "פחד וגועל נפש" נחשב למגנום אופוס שלו וקנה לו זמן ומרחב מחיה ליצירה אמיתית וכנה של כ־15 שנים נוספות, עד שהוא, עורכיו וקוראיו אחריו זיהו שתחתית בקבוק הוויילד טרקי יבשה והוא מפזר בכוח וללא תנופתו הרגילה מוך־טבור חסר פשר שהיה סוג של זריית חול בעיניים ונחוץ יותר לחשבון העו"ש הזללני שלו מאשר לעולם.

האם אני רשאי להעיד שקראתי את כל מה שתומפסון כתב וראה אור, את כל הביוגרפיות שנכתבו על אודותיו ואת כל הסרטים, התיעודיים והדרמטיים? אני חושב שכן, לפחות עד כמה שידיעתי מגעת. נשארתי נאמן גם כאשר ידעתי שהוא מרמה וכי המיתוס הפך למפלצת תהילה שזללה את האיש. לפעמים אנחנו מקימים אנדרטאות בראשנו וגם נותנים להן רוח גבית בכתב, בזמן שהיה צריך להשליך עליהן סדין גדול אם לא לנתץ אותן. זה נובע כנראה מהידיעה שתמיד יגיע מישהו עם כלי משחית לעשות לנו דקונסטרוקציה. לכן אני מאתרג את המיתוסים שלי.

תומפסון היה אחד הגדולים. גם בוב דילן. תומפסון זיהה את דעיכתו לפני כולם אבל המשיך ככל שהבושה הניחה לו. הוא נכנע כאשר הצמיד אקדח לרקתו ולחץ על ההדק. כמו המינגוויי, הוא ידע שאצבע ההדק רושמת את השורה הראשונה בחיי נצח.

תומפסון לימד את עצמו לכתוב על ידי כך שהדפיס ספרים שאהב. הוא הדפיס גם את "גטסבי הגדול" של סקוט פיצג'רלד, וההדפסה הזאת אחראית לתיאוריה שלא מחזיקה לדעתי מים, בדבר הדמיון בין "גטסבי הגדול" ו"פחד וגועל נפש". התיאוריה הזאת מייגעת למדי ורק כדי להזכיר אותה בחטף: ההשוואה הבלתי נמנעת לכאורה זרמה במערכת העצבים של תומפסון כאשר הדפיס את "גטסבי" ועיקרה הוא חלוקתה של אמריקה בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, פער המעמדות (והגזעים) שהכתיב לתומפסון את העניין שלו באמריקה.

הטענה היא שבעת כתיבת "פחד וגועל נפש" נשאר תומפסון נאמן לקווי המתאר של "גטסבי" עד מספר העמודים. אם מורידים את העמודים הלבנים (באיזה ספר אין עמודים לבנים) ואת האיורים של ראלף סטדמן מהספר, "גטסבי הגדול" ו"פחד וגועל נפש" זהים באורכם: 182 עמודים (באנגלית כמובן). הקורא אמור שלא להחמיץ את הדמיון בין המלמולים המוטרפים של תומפסון לטרמפיסט המסכן שעלה ל"כריש" הפתוח (שמזכיר כמובן את המכוניות ב"גטסבי") ובין הדעות שהביע פיצג'רלד ב־1925 וכמה מעט השתנתה אמריקה בזמן שחלף.

מול "ילדותה הלבנה" של דייזי ביוקנן, שעליה מדבר פיצג'רלד, מציב תומפסון את עורך דינו החום מסמואה, הרדי של לורל, שמשקלו 150 קילו ומהווה את העילה לתומפסון לצעוק על הטרמפיסט שהוא ודאי גזען. עד סוף הספר נותר החבר ללא שם חוץ מ"עורך הדין שלי". אהה! ולא רק זאת: כאשר דייזי מגלה שבעלה מעולם לא אהב אותה, מציף פיצג'רלד את מארש החתונה של מנדלסון בחדר במלון "פלאזה". מה שחייב להסביר את העובדה ששעה שעורך הדין שלו מאזין בסוף הספר לדרשה דתית ברדיו, מנגן תומפסון בטייפ את "סימפתיה לשטן" של הסטונס שוב ושוב.

במציאות שאינה לאס וגאס, היה החבר הנ"ל אוסקר זטה אקוסטה, בעל הכינוי "הבופאלו החום", אינדיאני גאה ממוצא אצטקי שעקבותיו נעלמו במסע שיט במזטלן ב־1974. חיבתו לסמים הייתה כנראה גדולה משל תומפסון, ולכן הוא מוצג כקטליזטור וכקורבן צריכה מופרזת ב"פחד וגועל נפש". היה לו חינוך דתי ובעת ששהה בחוותו של תומפסון בקולורדו, הוא נהג לעמוד בחלוק ליד האח הענקית ולשאת דרשות דתיות.  

כאשר המשפטן כבד המשקל קרא את כתב היד של "לאס וגאס" טרם שירד לדפוס, הוא אמר לעורך אלן רינצלר, "אלוהים! האנטר גנב את נשמתי! הוא לקח את האמירות הטובות ביותר שלי לעצמו והשתמש בי. הוא סחט ממני את כל החומרים המקוריים". טענותיו של אקוסטה עוררו חשש כה גדול במישור המשפטי, שעורכי הדין של הוצאת הספרים ביקשו ממנו לחתום על מסמך שבו הוא מתחייב שלא לתבוע. הוצאת הספר התעכבה בזמן שאקוסטה חכך בדעתו והתייעץ כיצד לנהוג.

"פחד וגועל נפש" התפרסם קודם בשני גיליונות עוקבים של "רולינג סטון" בנובמבר 1971 ורק אחר כך כספר. את כתב היד לספר ערך תומפסון ושכתב בעצמו. הוא היה מודע לעובדה שזאת כנראה ההזדמנות הטובה ביותר שלו לתהילת עולם כפורץ דרך ספרותי; לכן עמל קשות כדי לזקק יצירה איכותית קצרה ומדויקת, מסטרפיס מהודק וקלסיקה אמריקאית שנבעה ממעיין יצירה שניזון ממי מעמקים של עידן חמקמק וחולף ומרוח הזמן. לכן עמל קשות שלא כהרגלו ושכתב את כתב היד חמש פעמים.

הוא עבד במערכת "רולינג סטון" בסן פרנסיסקו והגיש את הכתבה לעורך פול סקנלון במנות קצובות של תריסר עמודים והמשיך שבע רצון בדרכו כשהוא שומע מאחורי גבו את סקנלון מתפוצץ מצחוק.

מתישהו ב־1998 קיבלה המו"לית רחל פן החלטה אמיצה, שעמדה בסתירה מוחלטת לכיוון הקלוקל שאליו פנו חיינו באותה שנה. היא הוציאה לאור בעברית את "פחד וגועל נפש בלאס וגאס". תמרור הדרך הזוהר (כביש מתעקל), מקפל התודעה והעותק המהוה והמרוט תמידית בספרייתו של מי שהסיקסטיז נשמטות תמידית מאחיזתו, ניסה את מזלו בעברית. פן הגדילה לעשות ורכשה גם את זכויות הפרסום של האיורים המקוריים מאת ראלף סטדמן, שליוו את כתב היד בכל גלגוליו, מהפרסום המקורי ב"רולינג סטון", דרך הספר, הסרט ועד בכלל.

מהיכרות מסוימת עם הנפשות הפועלות זה לא היה זול וקפיצת אמונה גדולה להמר על מהדורה עברית במציאות הישראלית העגומה. העובדה שאני ואחרים עשינו את מיטבנו לדחוף את הספר לקדמת השיח הספרותי, לא הבטיחה את הצלחתו.

כשאני חושב על זה, אין לי מושג מה עלה בגורל "פחד וגועל נפש" מבחינת מכירה ותפוצה. אני יודע שנדפסו כמה מהדורות, אבל במהדורה ישראלית אין בדרך כלל יותר משלושה אפסים.

בדרכה למפעל המו"לי החשוב הזה אספה פן את אורי לוטן, לשעבר שדר מיתולוגי בגל"צ, אחד הישראלים שסן פרנסיסקו הייתה רשומה על שמם בטאבו תרבותי והמקדם הגדול של הגרייטפול־דד בישראל, שתמיד רצה לתרגם את "פחד וגועל נפש". אני מניח שהקונספציה השיווקית להוציא לאור בעברית ספר פולחן באיחור של 27 שנים הייתה אלמנטרית: הגיע הזמן. זאת לא הייתה שעת כושר מובהקת, נהפוך הוא, אבל לא כל המו"לים עוסקים בתחשיבים כלכליים מדויקים. יש מי שצועקים "ג'רונימו!" וקופצים לתהום.

באותה שנה יצאה להקרנות גרסתו הקולנועית של "פחד וגועל נפש" של טרי גיליאם עם ג'וני דפ המגלם את תומפסון ובניסיו דל־טורו את האדבוקט גדל המידות שלו. אפשר לטעון שההזיה דקת הגזרה של תומפסון שהייתה גרסתו לחיפוש חסר תוחלת אחרי שרידי החלום האמריקאי, לא השאילה את עצמה בקלות לעיבוד קולנועי; ואפשר להיצמד לעדות העגומה על המסך ולקבוע שגיליאם הוציא תחת ידו סרט רע, עגום בפרשנותו הוויזואלית, מוגזם ורעשני בניסיונו הכושל לנסח מסר חזותי ליומרה המוצלחת בחלקה לסכם את אמריקה במסע סהרורי ללאס וגאס.

למיטב זיכרוני הסרט היה בדרכו לישראל אבל כישלונו המהדהד היכן שאמור היה להצליח, הביא לגניזתו הזמנית על ידי מפיציו המיועדים. אם הסרט היה העילה לתזמון גרסתו העברית של הספר, הרי שהיא לא עלתה יפה. מה שהעצים בעיניי את נחישותה של פן, וחסך ממני רגע קורע של פיצול אישיות ועוגמת נפש גדולה, שבו הייתי נאלץ להגן על תומפסון בקרב מאסף פתטי ומיותר מפני מבקרים שהיו תולשים את כנפי העטלף שלו על סמך הסרט, מבלי לקרוא את הספר.

פתיחת הסוגריים הזאת הכרחית: מעריצים חרופים כג'וני דפ, שכישוריו עדיין נשגבים מהבנתי, ומי שנאספו כעדת מקוננות אחרי התאבדותו של תומפסון לטקס יריית אפרו מתותח ארוך במיוחד שהוקם על פי הוראות מפורטות שהשאיר המת, עשו לו נזק במותו יותר מההתכתשויות, המשפטים והדברים שנאמרו עליו בחייו.

אוסקר ותומפסון  (צילום: Cashman Photo Enterprises)אוסקר ותומפסון (צילום: Cashman Photo Enterprises)

למרות כישרונו החד־פעמי הנדיר ככותב שהקים תת־ז'אנר משל עצמו והשאיר אחריו כמה מהאמירות היותר נוקבות ותבוניות על אמריקה, דעיכתו לחולי, העייפות היצירתית שמוטטה אותו והתחושה כי יריביו הגדולים כריצ'רד ניקסון נלקחו ממנו והשאירו אותו מול חדל אישים כג'ורג' וו, הם שהגבירו את הקצב במחול המוות של תומפסון עם הנשק החם בחייו ובמותו.

גדולתו הלכה והתמעטה במראה האחורית שלו, והוא היה מודע לכך יותר מאלה שבאו לשתות, להסניף ולרקוד בהילולת מותו. הסרטים שנעשו על פי ספריו, אחד אמרנו, "Where the Buffalo Roam" המיותר להפליא עם ביל מארי ופיטר בויל ו"The Rum Diary", אחד משני הרומנים העגומים שלו, עם דפ שוב, היו ההפך המוחלט ממה שהגיע לו.

דווקא הסרטים התיעודיים שצולמו בהשתתפותו הנרגנת עם המלמול הלא קוהרנטי שלו ללא כתוביות והאיום הסמלי באקדח על המצלמים אותו, מוסרים אותו במלואו. לא הניסיונות הכושלים לפלס דרך במוחו כאשר פולסים חשמליים צולפים במי שניסו לפענח את האופן המעוות אך המתקשר כל כך שבאמצעותו חווה את אמריקה בהספד שאינו נגמר לזכרה.

שנים רבות, 50 למען הדיוק, כל פעם שהזכרתי את הספר החשוב הזה, קראתי לו, בעיקר משום שלא היה אז מי שיתווכח איתי על התרגום, "פחד וגועל נפש בלאס וגאס". זה תרגום לגיטימי משמו באנגלית, ולעניות דעתי ללא ספק מה שתומפסון כיוון אליו, יותר משמו הרשמי בעברית "פחד ותיעוב בלאס וגאס". אם כבר, הייתי מתפשר על "פחד ומשטמה", בעיקר מכיוון ש"תיעוב" נשמע רע בדיוק כפי שהוא נראה על הנייר. זה תמיד דמה בעיניי למישהו שיקרא לבני עמנואל בשם אופנתי חדש כמו תום או דין או דינג דונג מיברג.

הוצאתו לאור של הספר באיחור אופנתי הייתה חגיגה גדולה לחובבי תקשורת, עיתונות וספרות. גם באנגלית הייתה הקריאה בו קשה; לא רק בגלל שפתו של תומפסון, שדילגה מעל תקינות דקדוקית ותחביר מקובל, אלא גם בגלל עומס כבד של מונחים הקשורים לפרפנליה של סמים ואלכוהול, מרוצי סוסים, הימורים, דמויות אינטימיות באמריקאיות שלהן וז'רגון שהיה מאתגר כבר בעידן שבו נכתב. עד כדי כך שהצריך מדריך מונחים בסוף המהדורה העברית שגם בה נפלו טעויות למרבה הצער, וגם ביוגרפיה של תומפסון.

היה די זמן להחליט אם שמו בעברית של Jan Wenner, המו"ל והעורך הראשי של מגזין "רולינג סטון" שבו התפרסם "פחד וגועל נפש" טרם שנכרך, הוא יאן או יון (יאן). כמו גם החובה להבהיר שהוראשיו אלג'ר שמת ב־1899 היה סופר שנוי במחלוקת לצעירים, שחתום על הקביעה המעוותת שגדולה אמריקאית באה מדלות; ללא קשר לשימוש שעושה תומפסון באזכור שמו.

ללא החריש העמוק הזה היה חשש שהספר יישאר מחוץ להישג ידו של הקורא בעברית, אף שמותר להניח שלא היה מכוון לקורא הממוצע אם היה כזה. אורי לוטן עשה עבודה טובה בנסיבות קשות, והיה זה רק סביר שמי ששבו וקראו את הספר באנגלית ראו עצמם מופסדים. על פי ויקיפדיה נפל אורי לוטן ממדרגות ביתו, שבר את מפרקתו ומת זמן קצר לאחר מכן במאי 2005. תומפסון התאבד בפברואר 2005, החודש שבו נפל לוטן, ואם אין כאן מפגש גורלות מוזר אינני יודע גורל מהו.

מי מהקוראים או המעריצים שרצה לחוות את מצב הצבירה הטבעי של תומפסון (במקרה יצא שהייתי אחד מהם וזה היה נטול כל חן, מאצ'ו ורומנטיקה אלא רוצח מובהק של כולם), היה צריך לרוץ למשטרה ולהסגיר את עצמו. מה שהיה מסע חיפוש סיזיפי אחרי החלום האמריקאי בגרסתו הדיכאונית והמורבידית בלאס וגאס הממוסחרת והמלאה להתפקע בעורכי דין באורגיית ועידה שנתית, שוטרים מושחתים ואקרובטים מעופפים בקזינו, הפך למשל מודרני ומדויק להפליא על אמריקה.

לכן היה הספר ונשאר חשוב; לכן יצא במהדורה חגיגית ב"ספרייה האמריקאית" היוקרתית, מפעל הנצחה ספרותי שהוא היכל התהילה של הספרות האמריקאית, לצד המינגוויי, סטיינבק, פוקנר, פיצג'רלד, מלוויל, צ'נדלר, האמט ורבים אחרים. כולם היו אבות המזון של תומפסון, והוא זכה במצבה לצדם.

הוא העיתונאי היחידי באנתולוגיה שערך טום וולף שזכה להופיע בה עם שתי כתבות. הוא העריך את וולף אך מעולם לא הצליח לגשר על הפערים המנטליים ביניהם. וולף היה ג'נטלמן דרומי שהשתקע בניו יורק, לבש חליפות לבנות והלך בנעלי סירה בשני צבעים ועם מקל הליכה. תומפסון, דרומי מלואיוויל, קנטאקי, לבש מכנסיים קצרים, חבש מגבעת שמוטת תיתורת או כובע מצחייה, נעל סניקרס ועישן סיגריה בפומית. הוא השתקע בעיירה ליד אספן, קולורדו, אתר סקי יוקרתי, שממנו עלו אליו לרגל מוורן זיבון עד ג'ק ניקולסון. חלקם נשארו כדי לירות איתו בנשק עב קוטר במקלטי טלוויזיה בשלג. חלקם נמלטו על נפשם.

לצד הכבוד הגדול שיש לי לפריצת הדרך החשובה שהיה "פחד וגועל נפש", ספרו הטוב ביותר של תומפסון לטעמי הוא "פחד וגועל נפש בנתיב הקמפיין 72'". מערכת הבחירות של 1972 הייתה הקרב האחרון של תומפסון נגד ניקסון, שנשיאותו החלה להיפרם עם הפריצה לווטרגייט ביוני 72'. כפי שקרה לרבים, תומפסון לא העריך בזמן את אפקט כדור השלג המתגלגל של הפריצה בידיעת הנשיא כפי שהריחו ופרמו אותו וודוורד וברנסטין. הוא נשאר מחויב למועמדות האומללה של ג'ורג' מקגוורן. הוא ראה את מקגוורן קורס לתוך עצמו והוא שרד את הקמפיין הטרגי הזה בכותונת משוגעים לבנה וארוכת שרוולים שעליה רקם את להב הגונזו ההזוי, הלוגו המיוחד שלו בזרם השוצף של ניו־ז'ורנליזם.

תומפסון יצא מהקמפיין עם הספר הטוב ביותר שנכתב על פוליטיקה אמריקאית. את הכתיבה המרהיבה והפורייה שלו עשה תומפסון בחדרי מלון מועדים לפורענות גדולה משל לד זפלין בלילה רע, כשהוא סובל מפרנויה ועד קלסטרופוביה, כשמפלס האלכוהול בגופו גבוה בצורה מדאיגה, הופך את תיקיו בחיפוש אחרי הכדורים שהיו שפוכים בהם בתפזורת ומוזות אלימות משתוללות בראשו.

ככל שצלל עמוק יותר אל תהומות תודעתו ההפכפכה, כך הפכה כתיבתו מדויקת ומאבחנת יותר, מעין אולטרה־סאונד נייד של פרופסור לרדיולוגיה. עורכים היו תמיד בני ערובה שלו. דד־ליין ומועדי דפוס לא עניינו אותו. הוא היה מונח מעולף על הספה בחדרו רוב הזמן שעמד לרשותו לכתיבה, ורק בלילה האחרון, כאשר העורכים מצדו השני של קו הטלקס החלו לזלול קלונזאפאם (קלונקס אמריקאי) מכף ידם, הוא התעורר לחיים והקליד 20 אלף מילים אדירות אחרי שמזמז חודשים.

מקובל לטעון שהוא לא שרד את המסחור הזוחל של העיתונות. כלומר שהעיתונות ברחה ממנו. זה נכון רק בחלקו, משום שתמיד היה מוצא מקום לכתוב בו. ב"רולינג סטון" נתנו לו קרדיט שנים אחרי שניתק מגע, וגם את בן דמותו ראול דיוק, מהקומיקס של גארי טרודו, שמרו שם כ"ראש דסק הספורט". זאת הייתה דרכו של וונר להודות לעיתונאי ששם אותו על המפה. השותפות שלו עם ראלף סטדמן נקטעה, ותומפסון הפך לגורו מנותק מדופק החיים ואתר עלייה לרגל של מיני סלבס שבאו כדי שיעליב אותם.

בסופו של דבר המחשבה המטרידה ביותר היא לאן נעלמו 50 שנה והיכן הן מתחבאות. השאר כסף קטן. או אולי יכול מישהו להתחמם לאורה של קביעתו של נורמן מיילר על "פחד וגועל נפש": "כאשר קראתי את 'לאס וגאס' ידעתי שטבועה בו חותמת של מצוינות". המוסף הספרותי של ה"ניו יורק טיימס" היטיב לסכם: "הספר הטוב ביותר של עשור הסמים".