מסבתי ז"ל, שהייתה טבחית ומסעדנית, למדתי לא להזמין מנה במסעדה לפני שאני מציצה לתוך המטבח והשירותים, מחילה מכבודכן ומכבודכם. "תמצאי דרך", אמרה לי בקשיחות המחויכת שהייתה כה אופיינית לה. מאבא שלי, שיחיה, איש התעשיות הביטחוניות, למדתי מה מגלה לחיצת ידו של אדם. מאמא שלי למדתי לעולם לא ללכת בצינורות המקובלים. תמיד תגיעי אל הקודקוד, הנחתה אותי. את רואה את הדרך הסלולה הזו? סיכוי סביר שיש דרך טובה יותר ממנה, אבל רק מעטים חשבו עליה.
עם הכבודה הזאת הגעתי אל המאבק החברתי הראשון שלי בתוכנית בנייה מגלומנית, שהתעתדה להציב מול חלונותיהן של משפחות רבות תחנת השנאה פולטת קרינה, מספר מגדלים כמיטב המסורת של קבלנים מנותקים שלא מפנימים שירושלים ומגדלים לא הולכים יחד, ועוד תוספות על שטח קטנטן שבא לעולם עם ייעוד אחר לגמרי: להיות שטח ציבורי פתוח.
החלטתי לצאת לדרך ורתמתי כמה מכרות ומכרים לסיפור. גם הילדים, שהיו קטנים, גילו נכונות לשתף איתי פעולה. עשיתי שיעורי בית, הוצאתי מסמכים, מפות ותוכניות ויחד איתם עברתי בין הבתים בשכונה. כך, דלת אחר דלת, עם דפי מידע מנוסחים ומנומקים היטב. אחר כך ארגנתי כנס שרשם נוכחות נאה של הדיירים שהבינו שהולכת ליפול להם על הראש מסה רצינית. קראו לי שם נהדררת ברי"ש מתגלגלת, "חבִּיבָּלֶ'ה" בבי"ת דגושה, טפחו לי על השכם, אמרו לי כל הכבוד על המרץ, על התחקיר ועל העבודה הרצינית.
האמנתי בכל לבי שעם קצת רצון, אומץ ויכולת, אפשר לשנות הכל. התעלמתי מפקידי עירייה שאמרו לי מאחורי הקלעים: "עזבי. התוכנית הזו מכורה". התעלמתי גם מבכירים במשרדי ממשלה שאמרו לי: "את לא יודעת עם מי את מתעסקת. עזבי אותך". האמנתי בלב שלם שאם אחשוף את מפת האינטרסים בין היזמים בפני אחד מחברי ועדת התכנון, העולם יעצור מלכת ויגיד: עד כאן. התוכנית הזו ראויה לגניזה במקרה הטוב, ואם יתחשק לנו ממש להיות מסודרים, מישהו שם יחטוף על עזות המצח. חשבתי שאם אגיע עם עורך דין מיומן וגב של ציבור רחב, גודל הטעות יתברר והרעיון ייגנז. אז חשבתי.
יש גבול דק ומאוד מתעתע בין יוהרה לנאיביות. שתיהן יוצאות מנקודת ההנחה שהפעם יהיה אחרת. הגבול הזה הלך והתבהר בפניי, כאשר הגיע הזמן לשחרר קצת פפלינוס לטובת המאבק המוצדק, כדי שאפשר יהיה לממן עורך דין וחוות דעת של מומחים. האחד נזכר להתוודות שלו זה לא באמת משנה. הוא רק רצה לתמוך בי, אישית, כי אני חמודה. חמודה! "אני ממילא זקן. תכף אמות", אמר להגנתו. השנייה אמרה: אני אסגור את החלון, והקרינה לא תגיע אליי. השלישית אמרה: אנחנו מתכננים לעבור מפה. כבר לא בעיה שלי. והייתה אחת שנשבעה שהלכה למתקשרת מומחית שראתה שהתוכנית לא תצא לפועל.
כך נשארנו פעילים ספורים, עורך דין שניאות לצמצם את דרישותיו הכספיות, עירייה עם תיאבון, כמו שאומרים אצלנו, בלוע, וחברה יזמית אחת ותיקה, שזו דרך אחרת לכתוב "נטועה עמוק במפת קשרי ההון־שלטון". אחסוך מכם את החוויה הקשה בישיבה במשרדה של החברה היזמית, מול עורך דין צעיר וזחוח. הוא ידע עם איזה גב הוא מגיע ועם אילו סיכויים הטמבלית הנאיבית שיושבת מולו מגיעה. שום טיעון רציונלי מגובה בתסקירים ובחוות דעת של מומחים לא דיבר אליו. לידו ישבו עוד כמה אנשים שלא היה להם דחוף להציג את עצמם, כך שבעצם היינו די לבד, עורך הדין ואני.
החבורה הזו ישבה וגיחכה. משפט המחץ היה: "חבל על העבודה ועל הכסף שלכם". הוא ידע על מה הוא מדבר, בטח הרבה יותר ממני. כי מי אני שאבין מה הוא אומר בכלל. אנחנו לא מדברים את אותה שפה. אני הגעתי לעיתונאות מתוך ידיעה ברורה שזהו המקום הנכון לטמון את זרעיו של שינוי. כל שינוי. למדתי במרוצת השנים להיות בלשית קשובה, להפוך כל אבן ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו או כגזירה שאי אפשר לשנות.
והוא? הוא יודע מה זה כסף. עוד מאז השיעור ההוא במבוא לכלכלה א', כשדיברו איתו על עלות־תועלת, הוא הבין שמה זה כבר כמה משפחות שצריך יהיה לפצות אותן על סרטן שממילא לא יהיה אפשר להוכיח את הקשר הישיר, או על סדקים בבית שלהן, לעומת השפע שיעתיר על ראשיהם של הבוסים שלו אם התוכנית הזו תצא לפועל.
קופת מימון המאבק, שהייתה רזה מלכתחילה, התרוקנה מהר מאוד, וכך גווע המאבק. רשמתי לי תבוסה גדולה, אבל התבוסה היא לא פרטית שלי. עד כמה משונה העובדה שאזרחים צריכים להתמודד עם החלטות שרירותיות ולממן את ההתנגדות שלהם מכיסם, במקום שיהיה פה מנגנון שיגן עליהם? תחליטו אתם. עד כמה משוגע שאזרחים לא מוכנים להיאבק על הזכויות שלהם מתוך מחשבה שהם ממילא יפסידו? לי התשובה ברורה. אתם יודעים מה, אני בוחרת להישאר נאיבית. כזו שמאמינה שרק אם נזוז, דברים ישתנו לטובה.
התרעות פיקוד העורף