האזינו לטור המלא של קלמן ליבסקינד

אם בבסיס של העבודה העיתונאית נמצא הצורך לתווך לציבור את המציאות, יאיר קראוס מ"מקור ראשון" הוא אחד העיתונאים החשובים של הזמן האחרון. שבועות ספורים בלבד אחרי הפרעות של ערביי ישראל - כשחברי כנסת מהרשימה המשותפת מנסים לצייר את הערבים כקורבן של האירועים, וכשחלק מכלי התקשורת מדברים על "קורבנות משני הצדדים" - כמעט מיותר להסביר כמה חשוב לחזור אל העובדות, אל המציאות ואל התיעודים מהשטח.

קראוס, שמתגורר בעכו, הפך מאז שהחלו המאורעות לסוכנות ידיעות של איש אחד, ולמקור המידע החשוב ביותר בכל מה שקשור לאלימות הערבית בעיר ובסביבתה. עמוד הטוויטר שלו מתעכב על סיפורים שרוב כלי התקשורת עברו עליהם ברפרוף במקרה הטוב, או התעלמו מהם לחלוטין במקרה הפחות טוב. לא אחת מובאים בו דיווחים על אירועים אנטישמיים, שאלמלא קראוס איש לא היה יודע שהתרחשו.

אלא מה? שיש אנשי תקשורת שהסיפור שקראוס מספר לא מסתדר להם עם הנרטיב שהם עמלים לייצר. הוא מפריע להם לספר על דו־קיום. הוא מפריע להם לספר על כמות מועטה בלבד של ערבים שנקטו אלימות. הוא מפריע להם לספר על חברי כנסת ערבים מתונים שמנסים להרגיע את הרוחות. בשבוע שעבר המתח בין העמדות הפוליטיות שלהם לבין הדיווחים של קראוס הגיע לפיצוץ.

זה קרה אחרי שאבי הר אבן, שנפצע אנושות כשערבים שרפו את מלון "האפנדי" שבו התארח, מת מפצעיו. ח"כ עאידה תומא סלימאן, תושבת עכו, צייצה בטוויטר: "מותו של אבי הר אבן מזעזע ושובר את הלב. נעצבתי במיוחד לשמוע עליו, כי בשעה שהמלון שבו שהה עלה באש, אני, יחד עם תושבי עכו ערבים רבים, עשינו מאמצים בשטח להוציא אותו מהמלון הבוער".

קראוס, שהסתובב בלילות ההם בעיר העתיקה בעכו והיה הראשון לספר את סיפורו של הר אבן, קרא והתפוצץ. "בואו נפרק את השקר הזה לפני שיהיו מי שיטענו שמגיע לח"כ תומא סלימאן פרס ביטחון ישראל", כתב בתגובה.

זה היה יותר מדי עבור כמה עיתונאים מהאגף השמאלי. מי שקרא כמה מהם, ושכח כיצד בדתה בעבר חברת הכנסת מהמשותפת עלילות דם נגד כוחות הביטחון, היה יכול להשתכנע מהמאמצים שהשקיעו אותם עיתונאים, שמדובר בחסידת אומות העולם, ושאולי טוב שנשרף המלון רק כדי שתהיה לנו ההזדמנות לראות את תומא סלימאן פועלת להשכנת שלום ולהצלת יהודים.

"מזמן לא ראיתי כזה רוע, גזענות והסתה", כתבה ענת סרגוסטי, מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים, על קראוס ועל עיתונאים נוספים ששיתפו את דבריו. "כל הפיד בטוויטר קם על רגליו כדי להוכיח שח"כ עאידה תומא שקרנית. תומא ביטאה צער על מותו של אבי הר אבן כתוצאה מהצתת בית המלון האפנדי בעכו, וסיפרה כיצד הייתה שם באותו ערב וסייעה לפנות אותו. לא. את זה הם לא יכלו לסבול, הגזענים, יהירים ומתנשאים".

"סרגוסטי והחברים שלה חיבקו את תומא סלימאן כי היא אחת משלהם, ואני לא", אומר קראוס. "לכן היא תגיד עליי שאני רע וגזען ויהיר. תראה איזה אנרגיות הם הוציאו כדי לסתור את מה שכתבתי, העיקר שהערבים לא ייצאו רעים מהאירוע הזה. פגעתי להם בציפור הנפש, בכל מה שהם מספרים לעצמם".

"יש תפיסה של 'אנחנו המדכאים והם המדוכאים'. של 'הפורעים הם מיעוט מדוכא, והיהודים בעכו הם 'פריבילגים'. ומי שמביא עובדות הפוכות - ראוי להילחם נגדו. כשאני ניסיתי לספר את הסיפור ולהסביר שתומא סלימאן היא לא הצדיקה שהגיעה לכאן להציל חיים, הם נטרפו".

יאיר קראוס (צילום: אשר שושן)יאיר קראוס (צילום: אשר שושן)

שגרה אלימה

בתחילת השבוע הצטרפתי אל קראוס לסיבוב בעיר העתיקה של עכו. אל מלון האפנדי שנשרף כשהר אבן בתוכו. אל מסעדת "אורי בורי", שלא נותר ממנה דבר. אל עשרות גלריות וצימרים בבעלות יהודית, שהועלו באש. פה ושם, על קירות בתי עסק של ערבים, מתנוססות כרזות תמיכה במי שנעצרו אחרי הפרעות.

כמה מאות מטרים מכאן ביצע ההמון הערבי לינץ' אכזרי במור ג'אנאשוילי, במרדכי כ"ץ ובאלעד ברזילי ופצע אותם קשה. למעלה מ־60 עסקים ונכסים יהודיים נשרפו ונבזזו בשלושת הלילות ההם בחודש שעבר. הפורעים הערבים עברו מחנות לחנות, מגלריה לגלריה, מצימר לצימר, ומספינה לספינה בנמל העתיק, וידאו שבעל הבית יהודי - והציתו אש. קראוס, העיתונאי היחיד המתגורר בעיר, עבר בין הזירות, צילם, תיעד ודיווח.

כמה מאירועי השבועות האחרונים, אני שואל אותו, לא היו ידועים לנו אם אתה לא היית מספר עליהם. "קח לדוגמה את אבי הר אבן", הוא משיב. "עד שאני סיפרתי את סיפורו, אף אחד לא דיבר עליו. אף אחד לא ידע שהוא נשרף ושהוא במצב אנוש. כלום. דממה. אני חושב שהאזרח הישראלי הממוצע שצורך תקשורת לא יודע כמה נורא מה שקרה בעכו. חוץ מהר אבן, היו כאן שלושה יהודים שעברו לינץ' ונפצעו קשה מאוד".

"אבל היו עוד הרבה מאוד אירועים אחרים. אני אפילו לא מדבר על הפרעות שהיו בשלושת הלילות הראשונים. אני מדבר על מה שאתה יכול לקרוא לו שגרה. שני ערבים על אופניים עצרו לפני כמה ימים ילד יהודי בן 9, נתנו לו אגרוף בבטן, הפילו אותו על הרצפה, וברחו. זה נראה לי אירוע שראוי לדעת עליו".

"בשבת שעברה, רכב עם שבאב ערבי עצר ליד ילד יהודי בן 10 שיצא מהבית, והנוסעים הוציאו סכין ואיימו עליו שירצחו אותו. סתם ככה. שגרה. ילד קטן, עם לקות שמיעה, שיצא מהבית שלו לזרוק את הזבל, הותקף על ידי נערים ערבים, שזרקו עליו אבנים וברחו למסגד. ביום ראשון השבוע יידו קטינים ערבים אבנים לעבר ילדים בחצר המשחקים בתלמוד תורה במרכז העיר".

"זה היומיום של השבועות האחרונים. על אירועים קטנים כמו התגרויות והתעמרויות, לצד שבירה של דגלי ישראל שמתנוססים על רכבים של תושבים יהודים, אין כבר מה לדבר".

קראוס שולף את מכשיר הטלפון ומציג את קריאות העזרה שנשלחו אליו מבעלי עסקים יהודים שהוא מכיר בעיר בערבים הראשונים של המהומות.

"קח לדוגמה את מאיר דוידסון, הבעלים של עכותיקה, מלון שהחדרים שלו מפוזרים בעיר העתיקה. באותו ערב הרחוב שלו היה מלא בערבים, שניסו לפגוע בכל דבר יהודי. היו לו 29 אורחים שהיו נצורים בתוך החדרים שלהם. לצאת החוצה, כשהכל מסביב דם ואש ותימרות עשן, זו הייתה סכנת נפשות. ערבים דפקו להם על הדלתות. רצו לשרוף אותם. הוא שלח לי הודעות מבוהלות, אחרי שהוא ניסה להסתייע במשטרה, כדי לחלץ את האורחים שלו, ולא הצליח. המשטרה בעצמה חששה להיכנס לאזור. אמרו לו להגיד לאורחים לנעול את עצמם בחדרים".

"צלצלתי כמה פעמים לדוברת המשטרה. אמרתי לה 'אנשים שם יירצחו. אתם חייבים לפעול, מהר'. זה היה אחרי ההצתה של האפנדי. זה לא רחוק משם. באחת בלילה, כעבור כמעט שעה, הוא שלח לי הודעה שהמשטרה הגיעה ושהיא מוציאה אותם. מאוחר יותר כל הצימרים שלו הועלו באש. אם לא היו מוציאים את האנשים, היו שורפים אותם חיים. הערבים שם בזזו הכל, גם את הבית הפרטי של דוידסון".

"במקום לא רחוק, באכסניית נוער של אולמות האבירים, פינו מאות אנשים אחרי שזרקו בקבוקי תבערה לעבר המקום. קצת יותר מאוחר מצאתי את עצמי בסכנת חיים כשהייתי במרכז העיר העתיקה. התעכבתי שם כי צלצל אליי הבעלים של אחת הגלריות, גלריה שעוסקת ביודאיקה, שידע שאני מסתובב בשטח. הוא היה מחוץ לעיר העתיקה, והשוטרים לא נתנו לו להיכנס. הוא בכה לי בדמעות. התחנן שאני אכנס לגלריה שלו מהחלון, ואדחף את הארון שיחסום את הדלת. שלא יוכלו להיכנס".

"כשהגעתי, הייתה שם העובדת שלו, הערבייה. היא עמדה בחוץ וניסתה לשמור. היא פחדה בעצמה, רצתה ללכת. פתאום שמענו שריקות, ואני רואה המון ערבי מגיע אלינו. היא רצה אליהם ואמרה להם 'הוא איתי, הוא איתי'. ברחתי משם. למחרת הגיעו שוב פורעים ובזזו את כל הגלריה. לא השאירו לו אפילו את הסרטים של הקופה הרושמת. הכל הלך".

"ככה שלושה ימים, ערב ערב, פרעו פה ברכוש של יהודים. אבל כמובן לא רק ברכוש. היה את אלעד ברזילי, חבר שלי, מחנך, אבא לילדים, שפוצצו לו את הגולגולת עם שני סלעים. לא רחוק ממנו היה עוד חבר, מרדכי כ"ץ, איש מתוק, שערבים התנפלו עליו ופגעו בו עם סלעים בראש ועם מקלות ועם אלות ועם שרשראות ברזל, ועשו בו לינץ' הכי ברוטלי שיש".

"וכל זה במקביל למור ג'אנאשוילי, שגם הוא עבר לינץ' שני רחובות משם. הוא נסע להציל את אמא שלו, שגרה בשיכון בוולפסון, ונקלע לתוך הפגנת המונים. הוא פגע בטעות באחד המפגינים הערבים, ואז הוציאו אותו, שרפו לו את האוטו, הכו אותו, שברו לו את העצמות והוא פונה במצב קשה מאוד לבית החולים".

בית המלון השרוף בעכו (צילום: יוסי אלוני)בית המלון השרוף בעכו (צילום: יוסי אלוני)

הזדהות עם אל־אקצא

קראוס עובר על שורה של כתבי אישום שהוגשו לאחרונה נגד חלק מהאחראים למעשי האלימות. "זה מדהים. אלה סיפורים שאני בטוח שלא שמעת עליהם בכלל. תסתכל בטוויטר שלי, ותגיד לי כמה מהאירועים האלה אתה זוכר מזמן אמת. לינץ' בתושב מצפה אביב שנכנס בטעות לטמרה. לינץ' שביצעו תושבי כפר קרע בהורים ובתם, כשניפצו את שמשות הרכב, תפסו בשערות ראשה של הבת, וניסו לגרור אותה אליהם החוצה. ועוד לינץ' בכפר כנא. ועוד אחד ועוד אחד. בכל צומת היו פה ניסיונות רצח של יהודים".

"היו פה אירועי לינץ' בצפון, שמכיוון שהם לא נגמרו במוות לא מדברים עליהם. ההבדל בין אירוע האפנדי לאירוע שלא נספר בכלל בתקשורת, זה אבי הר אבן אחד בן 84 - שבמקום לשכב שנתיים בבית חולים במצב אנוש, הוא מת. אם לא היה מת, זה לא היה אירוע. הרי בכל תקיפה כזו הם באו במטרה לרצוח. אם מור ומרדכי ואלעד היו מתים, וזה לא היה רחוק, היינו סופרים רק בעכו ארבעה נרצחים. הם פשוט שרדו".

בהמשך אנחנו נתקלים בכרזה שקוראת לשחרר את העצורים מהפרעות. "עכו לא תשכח את בניה שבבתי הכלא של הכיבוש", נכתב בכרזה. קראוס מסביר כי "הנרטיב הפלסטיני ניצח פה. יש כאן סדנאות יצירה של דגלי פלסטין. זה לא היה כאן בעבר. עד לפני חודש לא היית רואה פה דגלי פלסטין במגרשי כדורסל עירוניים או בהפגנות גדולות של תושבי העיר".

"פרסמתי איך עשרות ילדים ערבים צועדים בעיר כשהם מאופרים בצבעי הדגל הפלסטיני. זה חדש. עכו הערבית עוברת תהליך פלסטיניזציה. אצלנו בתקשורת מדברים עליהם כעל מוחלשים, מקופחים ועניים, אבל אם תשאל אותם למה הם עשו מה שעשו ליהודים, הם יספרו לך סיפור אחר. הם יגידו לך שהם עשו את זה כהזדהות עם אל־אקצא. זה הרקע לפוגרומים האלה".

תושבי עכו מנקים את העיר העתיקה אחרי הפרות הסדר (צילום: זו הדרך)תושבי עכו מנקים את העיר העתיקה אחרי הפרות הסדר (צילום: זו הדרך)

לא לתת לשקר להצליח

"יום אחד", ממשיך קראוס, "אני שומע בגלי צה"ל מגישה בכירה שמעלה את האפשרות שאולי בכלל מי שאשם בכל מה שקרה כאן זה הגרעינים התורניים. ואני לא מאמין שאני שומע את זה. הלו, הגרעין התורני כאן זה אני. זה החברים שלי. היה לי ממש קשה לשמוע את זה. אני מרגיש שאני עומד בחזית, מקדימה ערבים מנסים לזרוק עליי אבנים ולרצוח אותי, ומאחורה עיתונאים שהם חברים שלי תוקעים לי סכין בגב ואומרים לי שאני אשם".

"אני מרגיש כמו מי שמחזיק פה את המוצב, במובן של אחריות. שאם אני לא אספר מה קורה פה, ואתן לשכתב את המציאות ולהנדס את הסיפור העובדתי, זו תהיה קטסטרופה. אם אני אתן לאנשי תקשורת לספר שמי שהתפרע פה הם עניים מוחלשים, ולא אספר שמדובר גם בסטודנטים שמקבלים מלגות ובתיכוניסטים 5 יחידות פיזיקה מורחבת שחלק מהם בגיל 18 ילכו להיות רופאים, האירוע הזה יפגוש אותנו בסיבוב הבא במצב גרוע הרבה יותר. זו תהיה ממש מלחמה על החיים שלנו כאן".

אז מה קרה עכשיו? - אני שואל אותו. מאיפה לדעתך הגיעה כל ההתנפלות הזו עליך?
"אני חושב שהתיישבתי לכמה עיתונאים על משבצת הגזען שמפריע לנרטיב עם העובדות שהוא מביא. ראיתי עוד קודם לכן את הניסיונות שנעשו לספר כאן סיפורי סבתא. קודם טענו שהמתפרעים בכלל לא מקומיים, וזה שטויות. לך תראה מי עצור, כולם מפה. לך תראה איזו תמיכה יש פה לאותם עצורים. הערבים פה טוענים שהם חפים מפשע, ומתעלמים מהמעשים שבהם הם חשודים. מאשימים את המשטרה שהיא זו שהביאה לפרעות, מגבים אותם. התמונות שלהם תלויות פה על חנויות בעיר".

"אחר כך הגיעה הטענה הישנה על זה שהם מסכנים, ושבכלל זה רק מיעוט קטן שבתוכו היו הרבה חסידי אומות העולם שעזרו ליהודים. נכון, היו כאן ובנקודות אלימות נוספות כמה מלאכים שהצילו יהודים בידיהם ומנעו את מותם, אבל מכאן ועד להפוך את הסיפור על הראש, המרחק גדול. כשתומא סלימאן כתבה שכשהיא הייתה במלון האפנדי, היא וערבים נוספים עזרו להציל את היהודים שבמקום, ידעתי שזה שקר. אני חי פה, אני מסתובב פה, ואני יודע מה היה פה. כל ההתפרעויות וכל האלימות יצאו מתוך ההפגנה שהיא הייתה בה בערב הראשון, ופתאום באה הגברת חודש אחרי ונזכרת לספר 'הייתי שם ועזרתי'. היא לא חילצה משם אף אחד, ולא עזרה לחלץ משם אף אחד. זה שקר".

תגיד, אני שואל את קראוס, למה זה חשוב איפה היא עמדה? ונניח שהיא באמת הייתה באזור המלון, ונניח גם שהיו שם עוד שלושה ערבים טובים שעזרו? הרי הבעיה היא לא עם השלושה האלה, שאם אכן היו, שם או במקום אחר, מגיעות להם באמת מחיאות כפיים. הבעיה היא שהייתה פה התפרעות ערבית אנטישמית אלימה כוללת, שבמסגרתה מאות או אלפי ערבים פרעו ובזזו וניסו לרצוח. הרי אם הם לא היו מנסים לרצוח יהודים, לא היינו צריכים את אותם שלושה צדיקים.

"זה נכון", משיב קראוס, "אבל חשוב לי לא לתת לשקרנים לנצח. מההפגנה שעאידה תומא סולימאן הייתה בה יצאו כל הפורעים לפוגרומים. ולגבי התקשורת, אני אמשיך להילחם כדי שכולם יידעו מי היו אלה שנטלו חלק במהומות. אלה היו אנשים שעד אתמול נתפסו כנורמטיביים, וביום אחד הם התהפכו וסימנו לתוקפים 'פה גר יהודי, ופה גר יהודי'. חשוב לי שיידעו שהעניינים לא חזרו לקדמותם. שהעיר עברה תהליך הקצנה מפחיד בתוך פרק זמן קצר. שלא היה כאן תיקון, ולא הייתה כאן התנצלות, ולא הייתה פה הכרה בחטא, ולא היה כאן שום ניסיון של הערבים להגיד 'אנחנו אשמים, עשינו משהו לא טוב'".

"הנרטיב שהתקשורת והרשויות מנסות לבנות זה שצריך ואפשר להרגיע את הרוחות. מנסים לפתוח דף חדש, לשים פלסטר, לאפר בהמון מייק־אפ ולמחוק כל מה שהיה. ואני אומר שזה יהרוג אותנו. הערבים פה בעיר, בהמוניהם, ראו שדם יהודי הוא הפקר, ורכוש יהודי הוא הפקר. שניתנה רשות למשחית להשחית. הם הבינו שאין דין ואין דיין. שהם יכולים לפרוע ערב אחרי ערב, להרוג יהודים, ולא להיתקל במשטרה. הם קיבלו מזה כוח, ובפעם הבאה הם ירצחו אותנו וישחטו אותנו. ואם צריך להיות הקול היחיד שימשיך לצעוק את זה, כדי לא לתת לשקר להצליח, זה מה שאני אמשיך לעשות".

[email protected]