בשבוע כזה קשה לדעת מהיכן להתחיל, אז נתחיל בהתחלה. התכוננתי לאירוע השבעת הממשלה באגם הדרעק כפי שמתכוננים לסיט־דאון־טרג'די.

אפס ציפיות, כי אני מכיר את הקאדר. הם באמת לא דומים לכלום, ואם נשווה את השחקנים, מימין, שמאל ואמצע, לאלה של הליגה למקומות עבודה, גם שם הם לא מסוגלים להביא תיקו, אם המשחק אינו מכור מראש. בקיצור, אין התקפה, הגנה ושוער. יש רק מאכערים. 

אגם הדרעק חווה כבר ביזיונות מאז היווסדרו. רק מזל מנע טרור יהודי באמצעות חרדים, ובאוקטובר 1957 נקבע שיא בהשלכת רימון למליאה.

ארבעה שרים נפצעו וגם ראש הממשלה דוד בן־גוריון הובהל לבית החולים אחרי שנפצע מרסיסים. בקאדר הנוכחי של הדרעק ידעתי שטרור לא יהיה, אבל טמטום נקבל בשפע. 

הייתה שם בעיה קשה שהיינו חייבים להכיל. אחרי 12 שנה קולקציית האפסים נפרדת ממנעמי השלטון: כסף־כוח־כבוד, כל הפמליות, הכיבודים, הטקסים, המינויים, הגעלט הגועליציוני, האבטחה, הנהגים ועוד מתנות קטנות, וחבריה הופכים לסתם אנשים, שאף אחד כמעט לא מכיר – וגרוע יותר, אף אחד לא מתעניין בהם.

עכשיו הגועליצייה החדשה תרסק את מפעל חייהם, תזרוק את אנשיהם צ'ורטי־ווז־נעייט, וזה קשה. מעכשיו הם יגיעו לאגם הדרעק רק כדי להתבטל ולקטר בינם לבין עצמם. אנחנו עוד זוכרים את יאיר לפיד שנענש בשלילת שכר, אחרי שלא טרח, בהיותו באופוזיציה, אפילו להגיע לעבודה. 

אוקצור, הג'מעה נתנה שואו מתוסרט שדמה לסצינות שנלקחו מ"עספור" ו"בני אור", אבל הביצוע העליב את שתי היצירות האלה בגלל העילגות של המשתתפים. אני אוהב קרקס, באמת, ושמח שכבר אין חיות שהמאלפים מתעללים בהן, אבל זה היה קרקס במרעו, אז הכי חשוב שנגמר הסיוט.

אבל המסכנים האמיתיים הם המאכערים והספונג'דורים. עמית סגל נותן שואו בכיינות שמחזיר לחיים את מייקל ג'קסון. הוא מקונן על המזרחים ש"ארץ נהדרת" מסתלבטת עליהם, בעיקר מזרחים ממוצא ימני פנאטי. מציוציו הפתטיים אפשר להבין שהוא דורש חסינות מסתלבט, ועל הדרך לחסינות הוא יורה בנגמ"ש הפיקוד של קשת 12.

חברי הליכוד בהשבעת הממשלה (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)חברי הליכוד בהשבעת הממשלה (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

עכשיו הוא אבי נעלבי; שמעון ריקלין התחפש לאבי ביטר ומפרסם קינות בוכיות ברשתות נגד נפתלי ואיילת אחת לשעה; יעקב ברדוגו מגללי צה"ל איבד כמה אוקטבות בקול, וניכר בו שהאמירה של בני גנץ שלפיה התחנה במתכונתה הנוכחית מיותרת לחלוטין, עושה לו לא טוף כל כך.

המציאות שלפיה המפקד/עבד שמעון אלקבץ מסיים את תפקידו בקרוב, היא תחילת הסוף של היחידה הצבאית הזו, שהתחפשה לצבא ההגנה לבלפור; א' סג"ל עוד מנסה להילחם בשביל אלילו במלחמה שהוכרעה כבר. יהיה מעניין לשמוע אם חברי הגועליצייה החדשה יסכימו להתעמת בשידור עם שליח האל. זמן יש לנו. 

ויש כמובן את הדוקטור לחארטה, אבישי בן חיים. הוא לא מרפה, אבל הוא חזר למקורות כדי להגן על אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד. לדברי אב"ח, העבריין המורשע חווה התעללות של האליטות הלבנות מ־1990, רק בגלל המהפכה המזרחית. ז'תומרת אריה לא גנב ומושחת, שכבר ריצה עונש מאסר, ונאבק בכתב אישום כעת, אלא סוג של רובין הוד עכשווי. החוק אפעס חושב אחרת. 

משורת המקהלה באגם הדרעק בולט הקדוש דודי אמסלם. הוא מקונן על המציאות שלפיה 30% מהציבור, אשכנזי לבן ומאוס, מנהל פה את הסצינה. לא ידעתי שהערימה הלבנה בצמרת ה"מחנה הלאומי" הם ילידי הרי האטלס, בעיקר האדונים ביבי, גפני וליצמן.

לדברי הקדוש, ביטון רוחץ לגבירים את האוטו וגב' אוחנה מנקה את בתיהם. מזל שהוא חי בסרקופג משל עצמו, ואינו יודע שרחיצת מכוניות מתבצעת בידי עולים מחבר המדינות, או שב"חים מאפריקה, ורוב הנשים שעובדות במשק בית הן עובדות זרות מחבר המדינות ו/או שב"חיות מאפריקה. יהודים כבר שנים לא עובדים בעבודות כאלה. אבל אמסלם הוא שר הסייבר לשעבר, הוא יודע ומבין בכל.

# # #

טוף, מאסתי בהם. אבל רגע, נותנים "פאולה וליאון" על הסובאח, איזה יופי. רגע, צריך להכין כריך, זו לא תוכנית לבטן ריקה, אז נעצור את השידור המופלא. מה נאכל בשביל פאולה שדוגלת בתזונה בריאה? לחם לבן של פועלים, חמאה, טונה מעושנת, עגבנייה של אייל שני, בצל ירוק ומלפפון חמוץ במלח, לשלוש פרוסות. בשתיים נוספות תחליף גבינת גאודה את הטונה. אני ממש טבעוני על הבוקר, ציינתי לעצמי. 

הבאתי את הצלחות לסלון, וצפיתי בליאון מראיין את חופש "הגוזרת" רוזנווסר, בעוד היא מעצבת את הטייטס של רעייתו באמצעות מספריים.

להלן השאלות של ליאון: "את עובדת בזה?", לא, ליאון, היא עמותה חברתית של מכורות למספריים. תשוחח קצת עם מחלקת השיווק, תבדוק אם זה לא תוכן שיווקי ממומן. לא בטוח, אבל אולי. "איפה למדת את זה?", נראה לי, ליאון, שהיא למדה את זה בהארוורד, ואחרי זה השתלמה חמש שנים בנאס"א, ועיצבה חלליות. "יואו, זה ממש יפה, אבל רואים לה את העור". 

מה רצית, גבר? שהיא תגזור לאשתך את האפידרמיס והדרמיס, ושיהיה שפריצים של דם על הקירות? אם כן, אני מבין אותך, אחי. כי פאולה לא מפסיקה לקשקש לשנייה, ואתה מ־מ־ש נראה מבסוט ונלהב מהאייטם. טוף, חופש תגזור לה את הרגל השנייה, בינתיים נעבור לאייטם המשובח הבא: יום הסושי, ואליזבת הנפאלית, הסושי־שף הנפאלית מ"נאומי" שביהוד, תלמד אותנו להכין רול בבית. לא ייתכן שזה עוד אייטם של תוכן שיווקי. 

על הדרך לשולחן פאולה בלעה איזה סושון. הייתי עסוק בביס של עצמי, לכן איני יכול לדווח לכם אם היה חלבון מהחי על הסושון, ואל תשכחו שהיא טבעונית או משהו בסגנון.

ב־ר־ו־ר שליאון התלהב מהכנת האורז סושי, ואם אני הייתי באולפן, הייתי מחסל את כל התקרובת. פתאום הרגשתי הד כזה בתוך הראש, ולא הבנתי כלום מהבלה־בלה על המסך. אבל כן הבנתי איך מטמטמים את הצופים בתוכניות האלה שזה כלום בריבוע. חבל שלא לוקחים אותי כטועם, ותמיד אפשר לגזור לי את הטריקו השחור הדהוי. 

פאולה וליאון רוזנברג (צילום: אוהד רומנו)פאולה וליאון רוזנברג (צילום: אוהד רומנו)

שבעתי, והחלטתי לנמנם קצת על הספה. שרי הכלבה הסתערה על השולחן בזינוק, וליקקה את הפירורים. כאב לי עליה, אז הרמתי את עצמי למקרר, כדי להביא לה פרוסת טונה. "לפחות תאכלי אוכל טוב, מטומטמת", אמרתי לה, והשתרעתי כדי לנמנם.

איווט ליברמן הופיע לי בחלום. עכשיו, כשהוא ראש הממשלה הכלכלי שלנו, ציפיתי לשיחת טלפון מהמטה שלו. בכל זאת הצבעתי לו פעמיים בשנתיים האחרונות, ועוד לא ראיתי תשואה על ההשקעה. החניוקים היו מעריכים ומתקשרים מיד, הזכרתי לעצמי בחלום, אתה כל כך מטומטם. 

בחלומי ראיתי שיחה עם פאבל, איזה מאכער של איווט. "נו, מה אתה רוצה?". ועניתי שלא משהו מיוחד, רק זיכיון לעגלה לממכר נקניקיות ברכבת הקלה.

נזכרתי שפעם ביקשתי זיכיון כזה מישראל כ"ץ, בהיותו שר התחבורה. נפגשנו בברית מילה בחדרה, וקבלתי בפניו שאין סחורה ממנו, אף שאנחנו מכירים שנים. "קוף, אני לא האמנתי למה שאומרים עליך כולם, אבל אתה באמת מטומטם על מלא", ענה ישראל.

אז הוא היה אחרי הניתוח לקיצור קיבה, נראה רזה מאוד, והסקתי שהוא סולד מנקניקיות. הוא בטח שותה רק שתי כפות מרק צח בארוחה, סיכמתי ביני לביני. 

פאבל התעניין אם אני אעבוד בעגלה. "מה פתאום", עניתי לו. "עובד, חבר שלי, יעבוד. הוא כבר פנסיונר 30 שנה. עבד קשה בארה"ב, ויש לו מספיק כסף. הוא מחפש עיסוק, אז המטרה שלי היא גם חברתית". 

פאבל התעקש לדעת אם יש לי תוכנית כלכלית. "עוד לא, כלכלה זו המחלקה של כיפוש, היא תנהל, אני מגיע רק לחלוקה. הבעיה עם עובד שלא תהיה הכנסה גדולה, כי הוא נורא אטי.

אתה יודע, הרכבת עוצרת, מיליוני אנשים יוצאים במהירות, אבל עובד כזה סלואו, שעד שהוא ירים את המכסה של הסיר של הנקניקיות, כולם כבר יעזבו. אתה צריך לראות אותו אוכל פיתה עם חומוס, שעה ורבע לערך.

הוא מרים את הפיתה לפה, מניח אותה בצלחת אחרי הנגיסה, ונח 7־5 דקות. הוא גם מדבר נורא לאט, אפשר להשתגע ממנו, אבל אני סומך עליו, הוא איש טוב". 

פאבל עוד לא הבין. "אם לא יהיה בזה כסף, אז למה? בשביל מה לך?". המשכתי להסביר לו. "לא נהיה עשירים מזה, אבל בתנועת נוסעים כזו, עובד בטח ימכור, נגיד 30־25 נקניקיות ביום, החלק שלי יהיה 200 שקל, זה מספיק לי לסיגריות ובתי קפה. מצדי שעובד יעשה מיליונים". 

פאבל אמר שנהיה בקשר, ואני התעוררתי מהצחוק שלי על החלום. 

# # #

החלטתי להתאושש אצל דני, על אף השעה המאוחרת ביום. הגעתי ומצאתי אותו רב עם פקחי העיריה, שקנסו אותו ב־475 שקל על איחור בפינוי סגירת חורף לקונדיטוריה שלו. "עזוב את הקאפויים האלה, ותכין לי אספרסו כפול ותפוגזר. עם מי אתה מתווכח, עם השליחים? דבר עם הבוס שלהם, אחרי שתכין לי". 

הוא היה עצבני בטירוף. "קוף, קיבלתי התראה שלשום בערב. התקשרתי לעאבד שיבוא לקחת לאחסון. הוא הודיע לי שיבוא היום, זה עולה 15 אלף שקל: הפירוק, אחסנה והרכבה בחורף. בנוסף אני משלם 4,000 שקל בחודש על השימוש בשטח, כבר 24 שנים. על מה קנס בדיוק?". 

הוא הראה לי את הדוח, שעליו חתמה ונסה א'. "התבקש להוריד את סגירת החורף. ביצירת מגע, הפרגוד לא פורק. הנ"ל השמיע לי הקלטה של מי שמפרק את הפרגוד, אך בהקלטה לא נשמעו תאריך או שעה מדויקים". 

לזכותה של ונסה א' ייאמר שהיא יצרה קשר טלפוני עם הבוס שלה בפיקוח, אבל הוא ניתק את השיחה אחרי שצרח: "אל תבלבלי את המוח".

להזכירכם, בתקופת הקורונה העירייה הפסידה מאות מיליונים מקנסות, כי העסקים היו סגורים. צריך להחזיר את הגוזלים הביתה, אין דבר כזה לרשום הפסד בגבייה. כסף לא מת, אנשים מתים מהצרות שהוא גורם, אבל תמיד יבוא טמבל חדש כמו דני למלא את החלל. 

"דני, אני באמת משתתף בצערך על הקנס, רק תגיד אם צפויה העלאת מחירים, כי הפרלמנט לא יעמוד בזה". 

"אתה יודע, קוף", ענה דני, "כשאריק הקים פה את הפרלמנט ביום הראשון של הקורונה, הוא אמר לי: אני אביא לך אנשים איכותיים, כולם מלאים בכסף. בסדר, אל תעשה לי פנים, הוא לא התכוון אליך, תרגיע, ידעתי שאתה שבור.

בינתיים אני מלווה לכולם כסף, ואתם רושמים לי פה. הבוקר אייל, הבנאדם מיליארדר מוכר, אחרי שני אקזיטים, בא אליי: תן לי 200 שקל, אין לי כוח לרכוב על האופניים לבנק. ועכשיו אתם רוצים מחירון חדש. אתם כבר שותפים שלי". 

בסדרררר, אני רגיל לבכי הזה כל בוקר. "הלו, ראיתי שפרסמת ברשתות מבצע של 79 שקלים לארוחת בוקר זוגית. אין עליך, אתה יזם חברתי. אז מחר, אני רוצה ארוחה ליחיד ב־40 שקל. הבנת?".

הוא צחק בקול. "אין בעיה, אבל אז משלמים מחירון: קפה נוסף 15 שקל". הוא באמת חושב שנולדתי ביאור ועשו אותי מקנה סוף. "אין בעיה, אני אשתה רק את האספרסו הכלול בארוחה, וזהו".

הוא המשיך לצחוק. "אתה, קפה אחד? העיניים שלך עוד עצומות אחרי הראשון, אחריו אתה מזליף טיפות עיניים וצועק: דני, קפה. לא לשכוח לחייב שני קפה 20 שקל". נו, הבנאדם גזלן אמיתי.

# # #

בסוף השבוע שעבר הייתי מבסוט מעצמי. גיסתי מרים, אחות של כיפוש, חיתנה את בתה השנייה. הייתי חייב להגיע, אבל הייתי במצוקית. שידרתי ברציפות מ־11 בבוקר עד 8 בערב, והייתה גם תוכנית לילה ב־23:30. האירוע בצומת כנות, עניין של שעה נסיעה לכל כיוון.

וצריך גם לבוא עם פנטלון שחור ונעליים שהן לא סניקרס, כי כיפוש ביקשה. אוקצור, יצאתי בתשע ורבע בערב לכיוון, בידיעה שיהיו לי גג 20 דקות להיות באירוע, אבל החלטתי לכבד. 

מרים היא צדקת. היא גרה במרכז שפירא, מעוזו של הרב חיים דרוקמן. לפני שמונה שנים היא התאלמנה מבעלה יורם ז"ל, אחרי שחלה בסרטן סופני. מרים ויורם גדלו במושב תירוש במטה יהודה, והיו ביחד מגן הילדים.

כאשר בנו את ביתם במרכז שפירא, נהרג בנם בן ה־5, עדן ז"ל, מפגיעה של טרקטור ענק. הם לא נשברו והקימו בית לתפארת. יש לה בת מהנדסת, שהפכה לחרדית ונשואה לאברך, בן ובת שחזרו בשאלה והם חילונים, ובן צעיר שעדיין חובש כיפה סרוגה. היא מנהלת את המשפחה בהקרבה, הבנה ורגש עצום. 

כשהכרתי את יורם, הוא היה בשלבים הראשונים של המחלה, אבל תפקד לגמרי. הוא ואביו שמעון הכינו לי לבבות ממולאים על הגריל, והוא דיבר איתי במקביל.

"רון, תקשיב לי רגע, אתה לא חייב לקבל. אם לא תפגע בשרית, היא תדאג לך כמו בן מלך. אני מכיר את הנשים של משפחת יפרח כל חיי, הן יודעות הכל, אחרי יום, חודש, שנה, אבל הן יודעות תמיד. אל תשאל אותי איך, הן כמו האמא שלהן, יש לה חוש. אבל אם תעשה שטויות, חבל לך על הזמן, באחריות". 

הפנמתי. ראיתי אותו דועך באטיות עד למותו. נכחתי עם כיפוש בבית החולים כאשר נשם את נשימותיו האחרונות. מרים ביקשה שאגע במצחו, כי הוא בדרך לגן עדן. ברגיל אצלי, אני נגד הדברים האלה. חיילים מתו לי בידיים, לא זזה לי שערה בעפעף, כי אני דפוק קומפלט. את אבא שלי ראיתי מת בשיבא, אבל רק הדלקתי סיגריה. לבקשה של מרים נעניתי. כיפוש אמרה לי אחר כך שאני צדיק. בסדר, אני ממש לא. 

הגעתי לאולם ב־21:55 ויש לי פחות מ־20 דקות לצאת חזרה לאולפן בהרצליה. כל השבט של המשפחה היו שם, מאות אנשים, עשרות רקדו אחרי החופה של טליה ומאור בח"ל.

חיפשתי את כיפוש וגיאצ'ו, וכמובן את מרים. על הדרך ראיתי את בני משפחתו של יורם. הם חוו טרגדיה נוראית. מתוך שישה ילדים של הוריהם, שמעון ושושנה, בת ושני בנים נפטרו מסרטן, בשנים ספורות. המחלה אכלה גם את האב שמעון ז"ל. היה רעש עצום מהמוזיקה, אז רק לחצתי ידיים. 

איתרתי אותם. חיבקתי את מרים, שנראתה מדהים, ואיחלתי לה מזל טוב, ושיהיו רק בשורות טובות. היא נשקה לי ואמרה: "אני שמחה שבאת. אני יודעת עד כמה אתה עסוק, אני מאוד מעריכה את זה". אמרתי לה שאין מה להעריך.

"מרים, לבוא לחתונה של הבת שלך זו לא חובה, זו זכות. הייתי מגיע גם לדקה אחת. שמרי על עצמך, ועל הילדים". היא פנתה לאחותה, כיפוש, והורתה לה לדאוג לי למשהו לאכול, לפני שאצא.

אמרתי לכיפוש שאין לי זמן לזה, אני באיחור מול הווייז. "אין דבר כזה. אתה חייב לאכול, זו מצווה", פסקה הרבנית. אמרתי לה שתזמין לי את הבורקס במילוי בשר, מנה שאני חייב לאכול בכל אירוע, מגיל 6. אכלתי בחצי עמידה, ועפתי. 

הכביש היה כמעט ריק, אז האצתי במידה. פניתי ללא קול ליורם בגן עדן, וביקשתי שישמור עליי בדרך, בכל זאת 54 ק"מ. "בנאדם, עשר שנים חלפו, אני מתנהג יופי לשרית. אתה יכול לסמוך עליי", הוספתי לו, כדי שיידע.

הגעתי על הקשקש, המלבישה חיכתה לי עם החולצת ג'ינס, נכנסתי אליה במהירות. דבורצ'ס, המאפרת, קישטה אותי בפודרה וביקשה ממני להפסיק להזיע. 

התיישבתי על הסט, שנייה בתוך האות של התוכנית. אין עליי, תחת לחץ אני בשיאי.

[email protected]