"שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי". ככל שאני מתבגר, אני מאזין להם יותר. לא במנגינות מדובר, אלא במסורות ובטעמים שהיו מודחקים במשך השנים וממש כמו בשיר ההוא "עתה הם עולים וצומחים". לכאורה מדובר בתהליך טבעי: אין גבר בעולם הזה שחוצה את גיל 50 בלי להזכיר את אביו או להיזכר בו, בכל יום מחדש. אבל לפעמים הטבע הזה מזמן גם קונפליקטים.

מגיל ינקות הייתה קבוצת ההתייחסות שלי ההתיישבות העובדת, תנועת הנוער הסוציאליסטית, הנח"ל ומפלגות השמאל הציוני. אני לא מתבייש במורשת הזאת. אלמלא הייתה קיימת, לא הייתה קמה מדינת ישראל. אבל למדתי שלא להפוך את הישראליות ל"משחק סכום אפס", או במילים אחרות: גם בלעדי האמונה הדתית, למשל, לא הייתה קמה מדינת ישראל.

באופן פרדוקסלי, דווקא דור ההורים - אלה שהאמינו בכל לבם במילים "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" (מתוך התרגום של אברהם שלונסקי ל"אינטרנציונל") - וראו את הישראליות הטובלת בסוציאליזם כחלופה אמיתית ורצויה ליהדות המסורתית והגלותית, ידע לחיות איתה בשלום. אולי כי מרבית החלוצים גדלו בבתים דתיים. הם ביקשו למרוד בהוריהם, אבל לא להרוג את הערכים שעליהם גדלו. כהרצל בשעתו, שנקרע בין הפרגמטיזם נוסח אוגנדה לבין "אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני", הם ראו בעצמם את השלב הבא באבולוציה היהודית, אבל לא בבחינת יורשיה, כלומר - שצריכים שהמוריש ימות.

לבני הדור שלי זה פחות ברור. אולי משום כך נפוצו בשולי המחנה "שלי" עשבים שוטים שמסוגלים לראות בישראל מדינת כל אזרחיה, אבל לא מסוגלים לראות אפילו בישראליות את סך כל חלקיה. האמת? זה לא קשה. די להבחין ולהבין שיש מי שגדל על ניגונים אחרים, למשל זמירות בית הכנסת. מי שגדל בסביבה מסורתית, יזמזם אותם לנצח בלבו, גם אם הפך לחילוני גמור. הם הגעגוע ליד אביו המוליכה את שניהם לבית הכנסת בערב שבת, או לניחוח המטעמים שעל השולחן עת שבו הביתה.

אני יודע שרבים משני צדי הישראליות לא יאהבו את ההשוואה, אבל לי ברור שבית הכנסת ומנגינותיו מסמלים עבור אחדים מרעיי את מה שסימלו עבורי חגיגות שבועות - חגה של ההתיישבות העובדת בקיבוץ. ישבתי על חבילת חציר מגרדת וקינאתי בבני המשק שישנים בלילות עם חבריהם, שיודעים לחלוב פרה ולרכוב על סוס, ושנוהגים בטרקטור בשעה שלי היו בקושי אופניים. יום אחד, כך חשבתי בלבי, אהיה אחד מהם.
החיבור הרגשי הזה יהיה לעולם חזק יותר מכל תובנה שכלתנית. מי שחשב שמדובר ב"מחלה" של הימין הישראלי, שהרי השמאל פה הוא מפוכח, משכיל ונאור (לכאורה) - נוכח בשנים האחרונות שגם אצל השמאל דם סמיך ממים. תופי הטם־טם אולי מנגנים משירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אבל מנגנון הפעולה זהה. גם אם חלקם יודעים לתרץ את המעשה האמוציונלי הזה בהררי מילים שנרקחו באקדמיה.

נזכרתי בכל זה השבוע, עת עיינתי בסעיף בהסכמים הקואליציוניים שמורה "לאפשר רכישת זכויות לחברים על ידי אגודה חקלאית שיתופית" ומנציח את עליונותם של הקיבוצים על עיירות הפיתוח למשל. מילא הקיפוח, אבל מדובר במשפט שמבזה את החלטת בג"ץ שבה נקבע כי האדמות הן "נכס ציבורי" ועל כן לא ייתכן מצב שבו כ־85% מקרקעות המדינה שייכות למעט יותר מ־10% מתושביה.

מדהים לגלות כיצד האנשים שיצאו לרחובות כדי להגן על מערכת המשפט מפני התקפותיו שלוחות הרסן של "נאשם בפלילים" (עם או בלי מירכאות), מנסים לחוקק כבר בשעה הראשונה לקיום ממשלתם חוק עוקף החלטת בג"ץ. אם מוטי יוגב בשעתו הציע לעלות על בית המשפט העליון עם D9, הם עולים עליו עם טרקטורים. ה"מייסי פרגוסון" האדום של גידולי השדה, או ה"ג'ון דיר" הירוק של המטעים. אני מבין את כאבם. מידת השליטה של ההתיישבות העובדת על הקרקע עומדת ביחס כמעט ישר לגודלן של החלקות הצבאיות בבתי העלמין שלה. רוצה לומר: מחיר כבד שילמה האליטה הישנה תמורת הזכות להשתייך למועדון הנכון.

ובכל זאת, דווקא משום שאני חולק איתם זיכרונות ילדות, שירים, ריקודי עם, מורשות קרב וסיפורים מצחיקים על הלולן שהשתכר במסיבת פורים ונמצא רק למחרת בצהריים במגורי המתנדבות, אני מוכרח לתבוע מהם לפקוח את העיניים ולהבין שהמציאות הישראלית מורכבת הרבה יותר מהדשא הירוק שנשקף מחלון חדר האוכל (או חלון הווילה, אם השכילו להפריד בין הלב שנשאר בצד שמאל והארנק ששמור לבטח בכיס ימין).
ממשלת שינוי, ממשלת איחוי, ממשלת ריפוי, לא יכולה להתחיל את דרכה בהנצחת עוול נוראי בתולדות מדינת ישראל. רוצים איחוי וריפוי? תתחילו בלראות את האנשים שלא רק את כבודם רמסתם במשך השנים, אלא גם את אדמותיהם.

"ניגוניך, אבי, ושירייך, אמי", חרותים לנצח על לוח לבי, אבל הגיע הזמן להבין שכטיעונים פוליטיים, אין להם שום משמעות.