כתב לי השבוע חבר שנמצא ביוון ומתפעל מהנורמליות של מדינה שסבלה קשה ולמדה לחיות עם הקורונה. הוא ממליץ שנלמד מהם על שגרה שפויה ועל בילוי ונופש עם ילדים. גם משיא המשואה, ד"ר דרור דיקר, שעמו נפגשתי השבוע המליץ לי ולכם לעטות מסיכות באזורים הומי אדם ולהימנע ככל שניתן מלנסוע לחו״ל עם ילדים לא מחוסנים. שולי ביטחון רחבים. רה"מ בנט ביקש זאת מהציבור ולא הורה בצו כדי לשתף את הציבור באחריות לבריאותו.
בהתנהגות נכונה ובמשמעת עצמית נצליח לעצור את ההתפרצות. על הממשלה מוטלת האכיפה בנתב״ג, הענישה נגד העבריינים והדאגה למלאי החיסונים.
לפיד התכוון מן הסתם לבניית יחסים של דיאלוג, הבנות ושקיפות בין הממשלה החדשה לממשל החדש, לאחר שנתניהו הפך בתודעה את ממשל ביידן ל"אויב".
והנה, מול עיניו של נתניהו, מוזמן הנשיא רובי ריבלין לביקור ממלכתי בוושינגטון, גם בנט יוזמן בקרוב, והוא לא. וזה מרתיח אותו, כמו גם העובדה שלפיד יהיה הגורם המדיני הבכיר הראשון שיבקר בשבוע הבא באמירויות, ויתקבל כיאה לשר בכיר, ראש ממשלה חליפי וראש תנועה פוליטית גדולה. הוא ולא נתניהו - שאסר על מי משריו לנסוע לאמירויות לפניו ואף ביטל בגסות ביקור של שר החוץ גבי אשכנזי, שתוכנן ואושר על ידי האמיר בן זאיד.
מופע האימים של נתניהו זכה לתהודה מסוימת מכוח האינרציה, וגרם לו נזק גם בקרב חבריו לסיעה וחלק מתומכיו. מרבית הליכודניקים אוהבים ממלכתיות ומקדשים את המדינה והאינטרסים שלה. אלו לא הצעקנים בהכרח, אבל הם הרוב.
גם אריה דרעי נקט יוזמה, ומסר את שמותיהם של שרי הליכוד שהציעו להחליף את נתניהו בפרונט כדי להקים ממשלת ימין גדולה, אך סורבו על ידי האיש שאחראי יותר מכל לאובדן שלטון הליכוד.
באותם ימים, בדיונים פנימיים במטה הכללי, כיניתי את נתניהו "ראש החוג לדרמה של ירושלים", ופירשתי את דיבוריו על תקיפה ועל כך ש"עוצרים אותו" כמדיניות נכונה שנועדה להניע את ארה"ב להחמיר את הסנקציות. כך סברתי גם כשהורה "לדרוך" את הצבא באופן שהלחיץ את וושינגטון. זוהי דרך פעולה ראויה ולגיטימית, אבל הפלת אי־התקיפה על רמטכ"ל וראש המוסד היא קשקוש.
גם אהוד ברק, שהיה יותר "להוט" פומבית לתקוף, לא כל כך רצה לתקוף, אבל השתתף בחוג לדרמה של נתניהו וקיבע את מעמדו. בכלל, ברק התמחה בתמיכה בפעולות לא מאושרות ובהתנגדות לפעולות שבוצעו (הוא התנגד לתקיפת הכור הסורי בדרך ובעיתוי שבוצעה).
באחד הימים הצעתי לרמטכ"ל אשכנזי, שקרא כל הזמן בתקשורת שהוא האשם העיקרי בפיתוח הפצצה האיראנית, לנקוט את הצעד הבא: אמרתי לו שביציאה מאחת הישיבות יאמר לנתניהו שדבריו הגיוניים ושהוא מבקש לקבוע פגישה שבה יציג בפניו הרמטכ"ל תוכנית ולו"ז לתקיפה. הבטחתי לאשכנזי שפגישה כזאת לא תתקיים לעולם.
לפיד יחנוך את השגרירות, שכבר עובדת בפועל, ויחתום על עוד כמה הסכמים (אגב, הוא לא קיבל מאשכנזי משרד הרוס, אלא משרד משוקם, מתוקצב ורווי פעילות, שלאחר שנים ארוכות חזר הסומק ללחיים של אנשיו, כמו גם הרגשת המסוגלות וההשפעה ויש עוד מה לעשות).
יותר מכל, מבקשים האמירותים שיתוף פעולה בתחום התעשיות הביטחוניות. הם מעוניינים בטכנולוגיות, בפלטפורמות, בידע ובמוצרים מתקדמים.
בשיחות שקיימתי לפני שבועיים באמירויות טענו בני שיחי כי שיתוף הפעולה עם התעשיות הביטחוניות מתעכב, היות שמשרד הביטחון מתנה שיתוף פעולה כזה בקיומו של "דיאלוג אסטרטגי" תקופתי בין שתי המדינות, והם לא כל כך ממהרים לכונן דיאלוג כזה, מסיבותיהם שלהם. זה ייפתר כנראה רק בשיחות בין בני גנץ לבין השייח' תחנון, שהוא הקובע בתחום הביטחון.
התרעות פיקוד העורף