האמת? היה שבוע קצת מביך, ולא רק בגלל ההתפרצות המחודשת של הקורונה.

היה מביך לראות שבמרצ וברע"ם טרם הפנימו שהם כבר לא באופוזיציה. והרי בממשלה צריך לעבוד ולהביא תוצאות, בעוד שבאופוזיציה קל לדבר בלהט ולהעביר מסרים לא ממש מבוססים, שרק נשמעים טוב.

הטיעון שכל מה שמעניין אותך זה זכויות אדם ושוויון, למשל, בהחלט נשמע טוב, ואפשר גם להרחיק איתו לכת ולקיים כנס בשם "בין כיבוש לאפרטהייד" בכנסת; אבל כאשר מי שמארגן את הכנס הוא חבר בממשלה שמכהנים בה שרים ערבים - שהם הוכחה חיה לכך שאין בישראל חוקי אפרטהייד - איך לומר? קצת מביך.

כמעט כמו קטטת הקללות המופרעת שהתפתחה בין עופר כסיף לאיתמר בן גביר, שלא ברור איך מצאו את דרכם לכנסת מלכתחילה.

היה גם די מביך לראות את התנהלות בית הנבחרים שלנו סביב הארכת הוראת השעה להגבלת איחוד משפחות - אישור שאמור להיות די מובן מאליו.

גם במקרה הזה הביכו החברים מהחלק השמאלי של הממשלה הטרייה. הרי הם ידעו מראש שנכנסו לקואליציה לא פשוטה שבה הפשרות האידיאולוגיות יהיו הכרח, אז למה לצאת בזה אחר זה נגד הארכת הוראת השעה תוך איומים להצביע נגד? איך זה תורם ליציבות הממשלה החדשה?

העימותים בכנסת  (צילום: מרק ישראל סלם)העימותים בכנסת (צילום: מרק ישראל סלם)

זאת ועוד: מביך שהרוב המרכז־ימני בקואליציה לא קלט שאי אפשר להסתמך על הליכוד שתתנהג ברציונליות, ולתכנן להעלות את העניין להצבעה כאילו כלום.

נכון שהליכוד ביקשה מהכנסת לאשר את הארכת השעה הזו שוב ושוב כשהייתה בשלטון, והזוי שחבריה התהפכו תוך שבוע כמו סטייק ואיימו להצביע נגדה מהאופוזיציה. אבל מה חדש בסדרי העדיפויות הקלוקלים של הליכוד? הרי זה מה שגרם למפלגה הזו לאבד את השלטון מלכתחילה.

אבל אולי מה שהכי מביך הוא הרצון העז להביך אחרים בכל מחיר, כאילו גרימת מבוכה הפכה למטרה ראשונה במעלה. לגמרי לגיטימי שהאופוזיציה תביך את הקואליציה, ובכל זאת, השאלה היא באיזה נושא ובאיזו מידה.

הרי ברור שהחוק שמוגש כ"אלטרנטיבה" להוראת השעה על ידי מפלגתו של בצלאל סמוטריץ' הוא לא רציני, כי אין סיכוי שיעבור. כך שבסוף הכל מתנהל למען איזשהו מופע, במקום שיתנהל למען מהות. קצת מביך - הקטע הזה עם המבוכה.

שינוי השיח
מה שכן, עוד אין שבועיים מאז ההשבעה, והשיח כבר קצת השתנה. השבוע בכל זאת מצאנו את עצמנו דנים ברצינות על הוראת השעה להגבלת איחוד משפחות בין ערבים אזרחי ישראל ופלסטינים מהשטחים, ולא סתם מתגוששים סביב "הקבוצה שלי מושלמת ושלך דפוקה" כמו בליגת כדורגל. אחרי הכל, מדובר בנושא מורכב.

בשורה התחתונה, הגישה של המרכז והימין צודקת בסוגיית איחוד המשפחות. יפה שהשמאל משמיע את הצד ההומניטרי בעניין, אבל בסופו של דבר, בחיים עצמם צריך לקבל החלטות מורכבות. הלוואי שהחיים היו פשוטים והסוגיה הייתה קשורה לשוויון זכויות בלבד. היא לא.

הוראת השעה נולדה כבר לפני 20 שנה כדי לא לאפשר לפלסטינים חובבי אוטובוסים מתפוצצים להתאזרח בישראל. נכון שהמצב השתנה מאז, ועדיין – לא מספיק כדי להוריד את השיקול הביטחוני מהפרק. וכשיש שיקולים כאלה, עם כל הכבוד לזכות לשוויון - קודמת לה זכות הרוב לחיים ולביטחון.

זה כל הסיפור. טוב שיש ויכוח, ולו כדי שנזכור שלכל החלטה יש מגוון השלכות וכמה צדדים. אבל לקרוא להוראת השעה הזו "חוק גזעני" ו"אנטי־דמוקרטי" זה בלבולי ביצים.

אפשר פשוט להגיד את הדברים כפי שהם: מבאס שאנחנו מדינה דמוקרטית שלא יכולה לאפשר לאזרח ישראלי להביא את אשתו לישראל ולאפשר לה להתאזרח, רק כי היא ערבייה פלסטינית.

מצד שני, נוכח המציאות המאוד מיוחדת שלנו כווילה בג׳ונגל, אין לנו ברירה אמיתית. בישראל יש מציאות ייחודית, וכדי לשמור על זכויות הרוב לפעמים צריך לפגוע בזכויות של מיעוט מסוים.

אין צורך לצהול, להתבהם או להתלהם סביב המציאות הזו. אפשר פשוט לקבל אותה כפי שהיא, ברגשות מעורבים. מכיוון שאנחנו מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, מותר להגיד שיש חשיבות גם לדמוגרפיה, ושבשכונה שלנו זהו שיקול קיומי ולא שיקול גזעני.

אנחנו חיים מתוך ויכוח תמידי בשאלה אם אנחנו "יותר יהודית" או "יותר דמוקרטית", אבל בסופו של דבר, הייחוד שלנו הוא שאנחנו גם וגם. זה היופי וגם הכיעור, הבעיה וגם ההזדמנות. לכן השאיפה להיות "רק יהודית" פוגעת בקיום שלנו, וכך גם השאיפה להיות "רק דמוקרטית" ולעזאזל היהדות.

בשורה התחתונה, הנושא סבוך; וטוב שאנחנו מודעים לכך שגם אם מתקבלת החלטה מיטבית, היא לא מושלמת ויש לה מחיר. עדיין, הבחירה בהארכת הוראת השעה להגבלת איחוד משפחות היא בחירה ברע במיעוטו.

לא סביר שהשמאל ירצה להפיל את הממשלה על הסוגיה הזו, מכיוון שהוא ירוויח מעט מאוד אם ידרדר את ישראל חזרה לעבר בחירות חמישיות, שמהן הציל אותנו אך לפני רגע.

לא שווה לחזור ללופ הדמוקרטיה הקלוקלת למען הרעיון האוטופי של הדמוקרטיה המושלמת. וכן, גם הליכוד והדתיים צריכים לעסוק ברע במיעוטו, למען המדינה. יש לקוות שההצבעה שלהם בנושא לא תהיה אחידה.

בינתיים אפשר לפחות להתנחם בכך שהשבוע חזרנו לשיח יותר מהותי. אומנם היו לא מעט מבוכות בדרך, אבל אם צריך לספוג אותן למען העובדה שאנחנו סוף־סוף מדברים בצורה קצת שונה - היה כדאי.

חזרה למסיכות
אם כבר מבוכה, היה מאוד מביך לשמוע את ח"כ משה גפני מאשים את ראש הממשלה הטרי נפתלי בנט בהתפרצות החדשה, וקורא לו "חתיכת אפס" מעל בימת הכנסת. למה בדיוק זה תורם? לא רק שברור לכל אידיוט שבנט לא אשם בווריאנט שמתמודדים איתו בכל העולם, מביכה החוצפה של גפני.

משה גפני תוקף את בנט. צילום: ערוץ הכנסת

לא שכחנו שבמגזר שהוא מייצג היו במשך למעלה משנה שיעורי ההדבקה הכי גבוהים, הקומבינות הכי מסוכנות והפרות התקנות הכי פרועות. מביך, אבל קשה להגיד שמפתיע.

מרוב טרלול של תעמולה פוליטית שחווינו כאן, קל לשכוח שהקורונה לא נגמרה. במקומות מסוימים בעולם היא ממש משתוללת. שליש מהחולים החדשים חוסנו בשתי המנות.

מומחים אומרים שהחיסון עמיד, אבל עמיד פחות בפני הווריאנט ההודי. אז כן, מאוד מתחשק כבר לומר שהכל מאחורינו, אבל צריך להמשיך להיזהר.

מה שכן, יש לנו ראש ממשלה חדש, ראש ממשלה חליפי חדש וגם שר בריאות חדש, ולפחות נפטרנו מהקומבינות המגזריות. נוכח ההתפרצות החדשה, לא חייבים להתנהל כמו קודם, עם שלל הוראות תזזיתיות.

מאוד פשוט לומר "חִזרו למסיכות בחללים סגורים", לתקשר את ההוראה לציבור הכללי ולאכוף אותה בבתי עסק. היא צריכה להיות ברורה, קלה לביצוע גם אם קצת מבאסת, ותקפה לגבי כולם.

אז לחברי הקואליציה החדשה - הפעם הידיים שלכם על ההגה. היפרדו לשלום מהאופוזיציה, התעלמו מהרעש וצרו סדר יום ברור עם הוראות קלות ליישום ושוות לכולם. תנו דוגמה.