"מדברים מלשכתו של יו"ר האופוזיציה", אומרת מזכירתו כשעונים לטלפון, אני מחברת לך את מר נתניהו, ואז אומרת למר נתניהו "ראש הממשלה, בבקשה". הוא הולך בלי התואר ראש ממשלה, אבל מנסה להרגיש עם. נותרו לו מזכירה אחת, נהג אחד, לשכה רזה ומצומצמת, קומץ מאבטחים ומחנק בגרון. הוא נאחז בשולי השררה, נצמד לשרידי סממני השלטון, מתנחם באהבת ההמונים בטיילת של בת־ים, מנסה לשחזר את הקסם הישן ההוא. ממשיך לשחק את תפקיד ראש הממשלה, גם כשהוא לא.

בפניו, אנשים עוד נזהרים בכבודו. מאחורי גבו, הרינונים הולכים וגוברים. הוא מאמין ביכולתו המאגית להמשיך לכשף את הבייס, שילך בעקבותיו גם כשאין לאן. כתרנגולת ערופה הממשיכה לקרטע הלאה, הוא מתרוצץ, אחוז אמוק, מפרסם הודעות דרמטיות, מסיר גרביים בחוף הים, מתמרח באהבה המורעפת עליו, מתפלש באבק התהילה ההיא, משכנע את עצמו ואת סובביו שכל זה אינו אלא חלום רע. תכף המאבטחים יחזרו, השיירה תצמח לממדיה הקודמים, הגברת תחזור להתעמר במשרתיה, המדינה תחזור לממן הכל, והסדר ישוב על כנו.

הוא לא מאמין שזה קרה לו. שהקבינט המדיני־ביטחוני מתכנס, אך לא בראשותו. שמליאת הממשלה יושבת, לא בנוכחותו. שראש הממשלה מוסר הצהרה חשובה בנתב"ג, וזה לא הוא. האם הוא נותן דין וחשבון לעצמו? האם הוא עושה חשבון נפש? האם הוא מבין מי אשם במפלה החמוצה הזו? האם, בשולי התלונות על "החרמות האישיים" שהוטלו עליו, הוא מנסה להבין מדוע חוץ מהחרדים והכהניסטים אף אחד לא מוכן לגעת בו, אפילו לא במקל ארוך במיוחד? אני מעריך שלא. הוא מתקרבן, מאשים את כולם, זולתו: הסמול, התקשורת, "נפתלי ואיילת", שלא לדבר על "גדעון". כולם אשמים, חוץ ממנו או, חלילה, מי מבני משפחתו.

מעבר למלנכוליה הטרגית, יש כאן גם משחק מסוכן. לא רק קומץ החסידים עם המגפון מול ביתו של בנט ברעננה זורמים עם משחק התפקידים הילדותי הזה. גם חברי כנסת, שרים לשעבר, מחוקקים ישראלים, ממשיכים לפזז סביב הפנכה, לקשקש ולנבור בה, בתקווה למצוא פירור כלשהו, להציל בדל כיבוד מהימים הטובים ההם. הם מטיחים בבנט, שוב ושוב, גידופים ונאצות מהסוג הירוד ביותר, ממאנים לזכור שלפני רגע הציעו לו להיות "ראשון ברוטציה". הם גם מצהירים, חזור והצהר, שבנט הוא לא ראש ממשלה לגיטימי. שהוא לא ראש הממשלה שלהם. להם יש ראש ממשלה אחר. ראש הממשלה הנבחר באמת, לנצח נצחים, בידי השכינה. ראש הממשלה שהקדוש ברוך הוא נגע בו. שליחו עלי אדמות. או כמו ששמעון ריקלין הודיע (בפודקסט של "הארץ"): "נתניהו הוא חמורו של משיח. המטרה היא בית המקדש השלישי". לא הייתי שם, כדי לשאול את ריקלין, איך קוראים לחמורו של החמור של משיח.

שמעון ריקלין (צילום: אמיר לוי, פלאש 90)שמעון ריקלין (צילום: אמיר לוי, פלאש 90)


דבר כזה עוד לא היה כאן. כן, ח"כים כבר גילו גסות רוח מול ראשי ממשלה (גם מול נתניהו), אבל עוד טרם ידענו מצב שבו המפלגה הגדולה בישראל, על כמעט כל ח"כיה ובכיריה, מאמצת מציאות מופרכת שבה ראש הממשלה הנבחר, שזכה לאמון הכנסת ונשבע אמונים למדינה, הוא "לא ראש הממשלה שלהם". אף ראש אופוזיציה זולתו לא היה מעלה על דעתו להוביל את אנשיו לחרפה כזו. אף פוליטיקאי שפוי, בלתו, לא היה ממשיך לנסר את היסודות שעליהם נשענת המדינה, רק כדי למצוץ עוד רסיס של טיפה מלשדה. מה ששלו, שלו.

צריך להתעכב ארוכות על דבריו של ריקלין, אחד ממבשרי הביביזם בתצורתו הנחותה ביותר. המדינה הזו ידעה פולחני אישיות בעבר. בן־גוריון היה, בזמנו, אבן הראשה של המדינה. את "הזקן" העריצו כולם, גם שונאיו. אחר כך היה בגין־בגין, ששלהב כיכרות ודמיונות ובישר את המהפך הפוליטי, עד שכרע וקרס. ואז בא נתניהו.

בפודקאסט הלא ייאמן שבו התראיין, שרטט שמעון ריקלין את קווי המתאר של הציונות החדשה. הגרסה הריקלינית של הביביזם היא התשובה שלנו לאחים המוסלמים. כמעט אחד לאחד. גידולי פרא שצמחו מהשוליים, החלו את דרכם הצנועה מתחת לסלע ששמו נתניהו, ועכשיו מלבלבים לעיני כל בחוץ, הולכים ותופסים נפח, מכים שורשים, נותנים את הטון.

מבחינתם, גם נתניהו הוא מעין כלי, תינוק שנשבה, חמור שעל גבו נקים את בית המקדש השלישי. נכון, נתניהו חילוני אדוק, הגרסה היחידה של פרה אדומה שהוא מכיר באה כמדליוני פילה וואגיו (שמישהו אחר ישלם עליהם), אבל כל זה קצף על פני המים הקדושים. נתניהו צריך לתחזק את מדינת תל אביב ואת החילונים, הרי בסוף צריך גם תזרים מזומנים לפרויקט המקדש השלישי. זהו תפקידו ההיסטורי.