פרידה מאריה מקל, האיש שהיה דיפלומט עד ליומו האחרון

באפריל 1989, במהלך ביקורו המדיני בארצות הברית, שבו התייצב בעוז נגד דרישת הנשיא בוש האב מישראל להפסיק את ההתנחלויות, שהה ראש הממשלה יצחק שמיר עם פמלייתו במלון ניו־יורקי. טרם יציאתו לשאת נאום בברוקלין, הבחין יועצו המדיני אריה מקל כי במקום נוכח גם אלוף העולם באגרוף מייק טייסון. בלא היסוס ניגש אליו, ולפני שניחת עליו אגרוף, שאל: “מר טייסון, שמא תרצה לפגוש את ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר?”. ההסכמה ניתנה מיד. וכפי שמקל העיד לימים, זה היה החלק הקל של ה”שידוך”. החלק הקשה היה שמיר עצמו. “מי זה טייסון?”, שאל בהרמת גבות. ואחרי שקיבל הסבר קצר, נענה בהפטירו: “אבל שיהיה קצר ולעניין”. כך נולדה תמונת השניים בחדרו של שמיר, שהתפרסמה בעיתונות באמריקה תחת הכותרת: “שני בעלי המשקל הכבד העולמיים”.

חדי עין יוכלו להבחין בצילום ההיסטורי כי מאחורי שמיר וטייסון מבצבץ ראשו של אריה מקל, כולו זורח. סצינה כזאת יכלה להיברא רק במוחו הקודח של היועץ השנון וחריף השכל, המנוסה והמבין היטב את התקשורת. הוא מיד תפס את גודל הסיטואציה: תמונה שסיכוייה הם להתפרסם ברבים ושתציג את שמיר כמנהיג חזק. כך אכן היה. תמונה שזכתה לתפוצה שעלתה על זו של כל תמונות ה”פוטו אופ” מהמפגשים עם הנשיא בוש וצמרת הממשל האמריקאית.

אריה מקל היה אותו זמן יועצו המדיני של שמיר, מי שהיה מופקד בלשכה על עריכת רישומי השיחות המדיניות, שהתנהלו כמובן בשפה האנגלית. הוא, זריז העט (אז טרם היו אייפדים לרישום מיידי במחשב), המשכיל ומהיר התפיסה, מיהר לאחר כל מפגש להכין תמצית בעברית לשביעות רצון הבוס. על כך זכה להערכתו הרבה ומה שחשוב יותר – לאמונו. כי בלשכת שמיר – המקצועיות, המסירות והאמון, היו מעל לכל. מקל התאים ככפפה ליד לשמיר. אמין ודיסקרטי, שגם הוסיף בחוש ההומור שלו הרבה לחלוחית לעבודת הלשכה הצנועה דאז. איך העידה לימים באוזני מזכירת ראש הממשלה שמיר (ולאחר מכן מזכירתם של רבין, שרון ואולמרט), מרית דנון? “אני זוכרת בגעגוע רב ובאהבה את תקופת שמיר. הלשכה תפקדה בצורה הכי מדויקת שאפשר, תוך אווירה נעימה וצניעות רבה”. כשאמרה זאת, בוודאי ראתה לנגד עיניה גם את דמותו של אריה מקל.

כארבע שנים שירת הדיפלומט הצעיר בלשכת ראש הממשלה הימני ביותר שהיה לנו עד כה. עוד קודם לכן כעובד משרד החוץ הספיק לשרת בסינסינטי, באטלנטה ובניו יורק, ולאחר מכן כמנכ”ל רשות השידור וכשגריר ישראל ביוון. אבל דומני שאת תקופתו בלשכת ראש הממשלה זכר ואולי גם אהב יותר מכל. והגם שלא כתב ספר זיכרונות על התקופה, שלא כאחדים מאנשי הלשכה דאז, כמו יועץ התקשורת אבי פזנר והמזכיר הצבאי עזריאל נבו (גם המנכ”ל יוסי בן־אהרון שוקד על כתיבת ספר על התקופה), הוא נתן לה ביטוי בכמה מאמרים שפרסם מפעם לפעם. אחד מהם נשא את הכותרת: “שמיר: מנהיג שידע מה הוא רוצה” (2014). וכך כתב מקל: “ראש ממשלה – כל ראש ממשלה – חייב להגדיר לעצמו את מטרת־העל שהוא רוצה להגשים בתפקידו הרם. לא כולם יודעים, אך שמיר ידע. כששאלתי אותו על כך, השיב: אילו הייתי איש דתי, הייתי אומר שאצבע אלוהים הביאה אותי לתפקיד, אולם מאחר שאינני דתי, אומר רק שהגורל הביא אותי לכאן, וכאשר זה קרה החלטתי שעליי לוודא שבתקופת כהונתי לא יוחזר סנטימטר אחד מארץ ישראל. וזאת המטרה העליונה”.

כאשר מקל הקשה וציין שאיש אינו נשאר ראש ממשלה לנצח, וייתכן שיורשיו, אפילו מהליכוד, ירצו להיפטר מעזה למשל, כפי שאכן קרה במציאות, השיב שמיר שהוא כמובן מודע לכך, אך בהיסטוריה, גם לדחייה של שנים אחדות יכולה להיות חשיבות רבה. ואז מוסיף וכותב מקל במאמרו: “כלומר, הייתה לשמיר מטרה אידיאולוגית. הוא לא ראה עצמו כמנכ”ל המדינה גרידא, אלא שאף לשמור על ארץ ישראל. יהיו כאלה שיטענו שהמטרה הייתה מוטעית בעיקרה וגרמה לנזקים, ובעניין זה תשפוט ההיסטוריה, אך ברור שלשמיר הייתה מטרת־על שאותה רצה להשיג בכהונתו”.

אריה מקל כותב באהדה לשמיר, אך גם בדיפלומטיות. אין הוא חושף את דעותיו שלו, האישיות. ספק אם הזדהה בלבו עם מלוא העקרונות שהנחו את ראש הממשלה שמיר, אבל הוא ידע שתפקידו לשרת אותו באופן היעיל ביותר. ואכן גם שמיר עצמו, שלבטח ידע או העריך שעוזריו הקרובים לא כולם בהכרח מזדהים עם רעיון ארץ ישראל השלמה ומתנגדים לרעיון המדינה הפלסטינית, די היה לו בכך שהם נכונים לסייע לו ככל יכולתם האינטלקטואלית, ומה שחשוב יותר – מעריכים את אמונתו, ונכונותו אפילו “להתאכזר” לעצמו וכלפיהם. אריה מקל היה ה”סיביל סרוונט” האידיאלי. שמיר חיבב אותו מאוד, בעיקר על שום מסירותו, בקיאותו בהוויות העולם, שנינותו וחוש ההומור ה”אנגלי” שלו.

מקל גם ידע להתנהל בחביבות מול הקולגות שלו בלשכה, וזהו אולי הדבר המהותי ביותר להצלחת תפקודה של הלשכה החשובה ביותר במדינה. תחושת השליחות, האמונה במנהיג, הדיסקרטיות, הנכונות לשרת אותו ובכך את המדינה בכל מאודך. לשכת שמיר הצטיינה בכך במיוחד. עד היום זוכרים את השמות הגדולים שתפקדו בה, תחת ראש הממשלה. מנגד, לא תמיד זוכרים את הפקידות ששירתה תחת ראשי הממשלה שבאו אחריו, ובמיוחד בלשכת ראש הממשלה נתניהו. שם התחלופה הרבה, הבחירה הלא מוצלחת של עוזרים ויועצים, שלא לומר גם ריבוים, היו בעוכריו של נתניהו.

המסמכים שלא היו

עדותו של מקל על תקופת שמיר היא רבת חשיבות. כך העיד כי “לטענה הפולקלוריסטית כי שמיר הרבה להגיד ‘לא’ אין בסיס במציאות. הוא אכן לא חשש להשיב בשלילה לדרישות שעמדו בניגוד למדיניותו ואמונותיו, אך הוא אמר ‘כן’ בעת הצורך. כך אמר 'כן' לנשיא בוש, שביקש מישראל לא להתערב (במלחמת המפרץ) והבטיח שהאמריקאים יעשו את העבודה. בשלב מאוחר יותר, כאשר בוש העלה דרישות מדיניות שלדעת שמיר עלולות היו לפגוע בשלמותה של ‘ארץ ישראל' (המירכאות במקור – י”א) שמיר אמר ‘לא’ לנשיא האמריקאי. הוא עשה זאת בלב כבד, שכן העריך את היחסים עם ארצות הברית כעוגן מרכזי במדיניות החוץ של ישראל”.

מעניינת עדותו על שיבת יצחק שמיר ללשכת ראש הממשלה בהתאם להסכם הרוטציה עם ראש הממשלה היוצא שמעון פרס, באוקטובר 1986. “שמיר לא התערב בבחירת החדרים ליועצים, למעט הקביעה שיועץ התקשורת שלו לא ישב בקרבתו. ‘איפה שישנו דובר, יהיו עיתונאים’, פסק שמיר. כך מצאתי עצמי, היועץ המדיני, מול חדרו של ראש הממשלה, בחדר ששימש קודם לכן את יועץ התקשורת של פרס”. ועוד סיפור שאולי מתקשר לפרשת גריסת המסמכים (הייתה או לא הייתה) בימים אלה עם כניסת נפתלי בנט ללשכת ראש הממשלה: “כאשר הגענו ללשכה, ביקש שמיר לברר אילו חומרים הושארו בעבורו מתקופת פרס. מנכ”ל המשרד החדש, יוסי בן־אהרון, חיפש במחשבים, אך לא מצא מסמכים שיעידו על פעילותו הרבה של פרס, והדבר הכעיס את שמיר”.

מורנו ורבנו

באחרונה אפשר היה לפגוש את אריה מקל במפגשי בכירי משרד החוץ לשעבר, כאשר עוד הגיע אליהם, למרות מחלתו שהכריעה אותו לבסוף. הוא נפטר בן 75 ב־20 ביוני, י’ בתמוז, היום שבו מלאו, על פי התאריך העברי, תשע שנים לפטירתו של שמיר, “מורנו ורבנו”, כפי שדיבר עליו תמיד בכמיהה. חברתו נעמה לכל מי שהכירוהו, בוודאי לקולגות שלו ממשרד החוץ, שהעלו במפגשיהם זיכרונות מימים אחרים, שאותם תיבל מקל באמירות ציניות. גם בפייסבוק היה פעיל, וידע להגיב על אמירות פוליטיות שלי, שלא הסכים עמן, אך עשה זאת כדרכו במתינות ובנועם ואם תרצו – בדיפלומטיות, שאכן דיפלומט היה בכל אישיותו עד יומו האחרון. מה חבל שלא השכיל לכתוב את זיכרונותיו מכל שלל התפקידים שמילא, אבל לפחות לגבי שמיר ציין כי “ראוי למצוא מסגרת הולמת לניתוח מעמיק של אישיותו והישגיו, ולתיקון העיוותים שהצמידו לו יריביו הפוליטיים, ולא רק למען ההיסטוריה”.

ב־8 במאי התכתבנו בפעם האחרונה. אריה דיווח לחבריו בפייסבוק על מופע של ליאור שליין, שנכח בו, ומחה על שלא הייתה הפרדה מספקת בין הזוגות עקב הקורונה. שאלתיו: “זה היה סטנד־אפ או אירוע פוליטי?”, והוא השיב: “גם וגם. שליין שאל את הקהל מי הצביע לליכוד ורק אדם אחד הרים את היד”. זה לא היה אריה מקל, וכך הוסיף וכתב לי: “גם אם ביבי הוא הישר באדם, עליו להעביר את השרביט לאיש ליכוד אחר. 15 שנה מספיקות. יש בליכוד מספיק אנשים שיכולים להחליף אותו, ביבי יכול לפרוש בכבוד”.