אני מלך ההחלטות הרעות. עברו שבועיים מאז שבתי הביתה אחרי ביקור ארוך בישראל וכבר היה עליי לשוב לדרכים. מעברים קשים לי, כמו הצורך לחיות ממזוודה שמכריחה אותי לזכור מה כבר לבשתי ומה נקי, והקושי של גוף זקן ונוקשה להחליף מזרנים. מצב הצבירה המיטבי שלי הוא להכות שורשים במקום שבו בחרתי לנהל את הקרב האחרון.

יש נחמה גדולה בלהכיר את הרוחות השורקות במקרר הריק; באופן שבו כורסת אהבתי מחבקת את גופי מול הטלוויזיה ומוצרי התרבות הישנים והמיותרים מקיפים אותי כמו זקיפים מגינים על מבצר. דילוגים רבים מדי בין מזרנים בחדרים זרים קורעים את גבי. ברבות השנים התרגלתי לשקע שנוצר בצד המיטה שלי.

היה נעים לחזור למיין שבוע אחרי שהמושלת נתנה הוראה להסיר את המסיכות ולפתוח את כל בתי העסק. מיין היא מדינה שעיקר הכנסתה מתיירות, ועוד קיץ אבוד אחד כמו הקיץ הארור של 2020, ומיליון תושבי המדינה היו עוברים לתלושי מזון ולקצבאות סעד.

בלי תושבי הקיץ שמגיעים רק כשנעים כאן ומתחבאים מהחורף הקשה באקלים נוח יותר; ובלי מסעדות באמריקה שאפשר למכור להן לובסטרים - אפשר להרים דגל לבן. ועדיין, למרבה ההפתעה, עסקים רבים לא ויתרו על מסיכות. לא כזכות אלא כחובה. כשהסירו בשבוע שעבר את מחיצות הפרספקס בין הקופאים לקונים בסופרמרקט, חייכתי באושר. הרגשתי כמו טים רובינס שברח מהכלא ב"חומות של תקווה" על פי סטיבן קינג, המתויג כאן כמשאב טבע וכאטרקציה עולמית אף שחצי מהזמן הוא בפלורידה.

במקום להתרווח בביתי לקראת הקיץ, לצחצח את הברביקיו, להזמין בשר מ"Rastelli's", לסדר את שולחן העבודה וללחוץ על מקס להביא את היין הלבן שאני אוהב, היה עליי לצאת מערבה. אין כאן חלילה תלונה, אלא הכרת המציאות כמות שהיא. מבלי ששמתי לב, חלק גדול מהזמן אני במכונית בדרכי דרומה ומערבה, גומא מיילים יומיים שהם ישראל לאורכה פעמיים; עורך חריש עמוק ברפרטואר המלא של המוזיקאים האהובים עליי ועדיין שומע שירים וביצועים שלא שמעתי קודם, או ששמעתי ולא שמתי לב.

אינני מבין את הפנומן של האייפוד בן ה־15, ששורד את כל הטינה שלנו כלפי אפל, אף על פי שבנסיעה האחרונה התגלו בו גליצ'ים מדאיגים שהקפיאו את הדם בעורקיי. בעיקר כאשר תחנות אוונגליסטיות עם משדרים חזקים מנצחות את האאוט־פוט של האייפוד בקרב על התדר.

היעד הראשון היה פיטסבורג, פנסילבניה, הנמצאת בצד המערבי והרחוק ממני של המדינה הענקית. אדם שפוי, לפחות חלקית, היה טס. איני טוען לשפיות כזאת. טסתי יותר מדי בחודשים האחרונים. המראות היו קשים והחוויות מרות. שדות תעופה ומטוסים הם מבצר נטול פשרות של מסיכות ובדיקות קוביד־19 תכופות וגם בבידוק הביטחוני ההיסטרי קצה נפשי.

אין יותר טיסות ישירות מבנגור לפיטסבורג; אולי מעולם לא היו. אתה ממריא מבנגור, נוחת וממריא שוב בתחנות בדרך כמו זבוב חורף שמן ועייף. זה עניין של כעשר שעות מפתח הבית עד לדלת יקיריך בצד השני. שני GPS שונים הבטיחו לי שבמסלול הקצר זמן הנהיגה הוא 13.5 שעות.

הדיווחים על כ־2,500 תקריות אלימות באוויר מאז נפתחו השמיים הידידותיים, בין סרבני מסיכות לנוסעים ואנשי צוות, לא נשמעו מפתות. מטוס באוויר הוא אחד המקומות האחרונים שבו אני רוצה להיקלע לתגרה.

את המזוודה מישראל לא ממש פרקתי, אז עשיתי לה רענון. המקרר היה עדיין ריק. כמו חשבון הבנק. בעיני רוחי, מלך ההחלטות הרעות, לחרוש במכונית מערבה ייתן לי פרספקטיבה על הביקור בישראל וסוג של השוואת תשתיות. תגידו על ישראל מה שתגידו, כשיצאתי בה צפונה על כביש 6 או חוצה צפון דרך המנהרות המרשימות שנחצבו בהר, הרגשתי כמו באלפים בצרפת רק יותר חם.

הכבישים באמריקה מתפוררים. באמצע האוטוסטרדות יש פקקים. צוותי תיקון מטלאים אותם ומקימים גשרים חדשים. אבל אחרי שהחלטתי, אני הטמבל ההוא עם שיר בלב המצווח בקול רם עם המוזיקה המוכרת לו בוקעת כתרועת שברים מרמקולים שקרעתי מזמן ושהיו נטולי יומרה איכותית מהיום הראשון, ועדיין, הכל בנסיעה המופרעת והכפייתית הזאת הוא שלי: המכונית, הלכלוך, המוזיקה, הניסיון המטומטם למצוא אלבום מסוים במהירות של 80 מייל לשעה וזמן ההגעה אל היעד.

חדר (צילום: איור: נעמי ליס־מיברג)חדר (צילום: איור: נעמי ליס־מיברג)

את נעמי, שהיינו יחד 45 שנה ואני מתאמץ לא לכנות אשתי לשעבר, ואת אבנר בני - לא ראיתי ארבע שנים. אולי כמה חודשים פחות. כל מי שרוצה לשנות למקרא המידע הזה את מה שאולי הייתה דעתו הטובה עליי, מוזמן לעשות כן. זה רשלני, פגום מוסרית, חסר אחריות, דוחה, אחד הכישלונות האישיים הגדולים שלי ופדיחה שתרד איתי לקבר. אם יש סיבות מקילות בעניין, אינני מתכוון למנות אותן. זה מקרה מובהק שבו השלילה מנצחת את החיוב. זה בעיקר כואב. הם בכירי היחידה המשפחתית המפוצלת שחיים בפיטסבורג.

ביקרתי בעיר פעמיים, והיא אינה חביבה עליי. לפעמים אינך יכול לבחור ערים, כמו בני משפחה. בגלל הטופוגרפיה המגוונת והארכיטקטורה האקלקטית, חלקה ישנה מאוד ומצלמים בה סרטים רבים. כאן נמצא מוזיאון גדול של אנדי וורהול שנולד בה. יותר מכל מזכירה לי פיטסבורג את העיירה בפנסילבניה שבה צולם "צייד הצבאים", איזה יישוב עגום, מקומט וחלוד בקצוות זה היה. כאן התרחש הטבח בבית הכנסת "עץ חיים" בשכונה שבני גר בה בעבר. קשה לי כאן. זה מקום שאני מרפה בו מכבודי העצמי ושם את צרכיי לפני אחרים. אני ראוי לכל בוז.

נהגתי 13 שעות דרך חמש מדינות לפני שהפסקתי. עצרתי פעמיים לתדלק ולתת שתן. הפעולה השנייה מורכבת בהרבה מהראשונה. קניתי פעם אחת פרפוצ'ינו מוקה בסטארבקס כי אני עגל, אבל בלי קצפת. שמתי לב שבהיעדרי נסק מחיר הדלק ל־3.15 דולר לגלון, כמעט כפול לפני שעזבתי לישראל. שתיתי מי מעיינות Poland Springs ממיין. אני שונא מים, אבל הכליות.

בפנסילבניה לבדה, שאליה נכנסתי ממזרח, נוהגים שש שעות לפיטסבורג. זאת טעות לזלזל בנוף משום שאינו ניו מקסיקו או קולורדו. מדינה ירוקה, גבעות מתגלגלות ופסגות מזדקרות מהן לעתים, אדמה דשנה ומכוסה צמחייה, ואם יורדים מהדרך המהירה ליישובים הקטנים, המטופחים והצנועים של האמיש, עם מגבני הגבינות, דוכני הירקות והכרכרות הלבנות, מבינים כמה נעים יכול היה להיות אילו החרדים חיבבו אותנו ולהפך.

שעתיים לפני פיטסבורג הבנתי שני דברים: שאינני יכול לדפוק בדלת של משפחתי בעשר בלילה, ושאני צריך להשתין כפי שלא הייתי צריך מעולם. זה הגיל של תחילת בריחת שתן, אבל אני עדיין לא מוכן. אחת התופעות הבטוחות ביותר בחוויית הנהיגה ארוכת הטווח באמריקה היא שכאשר אתה צריך תחנת דלק או מה שנקרא Service Stop עם דוכני אוכל ושירותים, לא תמצא אותם. אני טוב בדחיית סיפוקים, אבל מתישהו נהיה ברור שאני בדרך לאי־נעימות. לכן שברתי ביציאה הראשונה לעיירה שהתנאתה בדיינר אחד. פרצתי פנימה בריצה, אמרתי שמיד אשב וסרתי לענייניי הדחופים.

דיינר כפרי, אלא אם הוא שואף לגדולה, מציע מזון אמריקאי אלמנטרי שהוא שם נרדף לאסון. במיטלוף עם רוטב חום לא אגע לעולם. בגלל הלוקיישן הזמנתי Philly Steak Sandwich וטבעות בצל. כאמור אני מלך ההחלטות הרעות. שבבי בשר מטוגן עם גבינה צהובה ובצל בלחמנייה שנמסה ביד עם טבעות בצל שאפשר היה לסחוט מהן בקבוק שמן, הם בחירה מטומטמת למי שבא לישראל כדי לראות מה לא בסדר בבטן שלו. זה היה לילה סוער ב"Hampton Inn", שחדר בו עלה 167 דולר עם הנחה של דולר כנוסע תכוף.

לכל לילה יש בוקר. אם הייתי צריך לנחש, הצמרמורת והרעד בגוף, ההפרעות בראייה והרגל הכבדה על דוושת הדלק היו שייכים יותר למפגש עם המשפחה מאשר לארוחה רעה. אני יודע משום שהמוח שלי נמחק. התחנה האוונגליסטית ניצחה את האייפוד בנוקאאוט. לא הייתי בטוח אם אזהה את נעמי ובני אם יחלפו על פניי ברחוב. מכיוון שאני נוהג עם שני GPS ומניח להם להתווכח ביניהם, הייתי בטוח שאגיע. חוץ מזה שכבר הייתי. זה היה בלב החורף ופיטסבורג הייתה מכוסה שלג, אבל הכרתי.

מול הבניין הייתה חניה נוחה. ישבתי במכונית זמן רב בתקווה שלא רואים אותי מהחלון וחישבתי כיצד אנהל את הפגישה הזאת שאני הנבל שלה. בסוף התקשרתי ואמרתי שאני בחוץ. נעמי אמרה שהיא יוצאת. לא ידעתי אם ואיך לחבק אותה, עניין מבעית כשלעצמו, אבל חושיי השתלטו, והחיבוק עלה יפה. לא סיבה לרוץ לקנות טבעת, אבל בסדר.

כשהייתי ילד, קרא לי אבי "מיסטר הילטון". זה היה שווה צחוק משפחתי סביב השולחן ועדות לעובדה שאבי ידע שאהבתי דברים טובים. הוא לא היה מזהה אותי בבחירה שעשיתי בשכירת מה שנקרא "מיני־סטודיו" של airbnb בלורנסוויל, מרחק קצר מדירת משפחתי. במהלך העשור האחרון השתמשתי ב־airbnb פעמיים: חודשיים בדירת גן בפסיפיק הייטס היפה בסן פרנסיסקו שבה כתבתי תסריט שהוזמן ממני; ודירה נחמדה בלב החורף בפורטלנד שאליה ברחתי בשעת משבר בנישואיי. הדירות נראו והתנהגו כמובטח והיו שוות את הכסף.

המיני־סטודיו בפיטסבורג תועד בצילום אחד בלבד, בצבעים מטאליים אפורים. ניתן היה להבין מהתיאור המילולי שכיסה על דלות החומר, שמדובר בחלל שצריך להגיע אליו בלילה כדי ליפול על המיטה ולקוות להירדם. המחיר היה 670 דולר לחמישה לילות. עלה בדעתי שאת הימים אעביר עם משפחתי ואגיע למיני בלילה לישון. בירכתי נפשי הרומנטית זכרתי את airbnb כשירות יצירתי המתווך דירות פנויות לפרקים של אנשים בשר ודם עם אורחים עונתיים מזדמנים.

לפני כמה שנים חשבתי להסב חלק מביתי במיין ל־airbnb, בעיקר משום שהקומה השנייה גדולה ונפרדת והשוהים בה לא יפריעו למהלך חיי. אף שבאורנים גדול חשבתי על פונדק עם ארוחת בוקר וערב ליד הגריל לעת שקיעה. חברים טובים הזכירו לי את ההיבט המיזנתרופי באישיותי, אז ירדתי מזה.

אף אחד לא הרחיק מיזנתרופיה מ־airbnb. אני מתרשם שלהפך. היא הפכה לתכונה הכרחית בשירות שאמור היה להיות מושתת על יסודות ידידותיים. נעמי מצאה את הבניין בקלות. קשה להאמין לאיזו נהגת מיומנת וספורטיבית היא הפכה; ממש נצר למיברגיות של דייטונה. הסתבר שלא היה מדובר בדירה של הזולת, עם טעמו האישי באומנות, ספרים, כלי בית וצמחים; אלא בבניין אפור כשקיעת סתיו שחולק בחמדנות ליחידות דיור מיניאטוריות. כל הדלתות מצוידות בקודים דיגיטליים מצפצפים; אם מצאת חניה, עליך להתקשר לאגף התחבורה בפיטסבורג, למסור את פרטי הרכב שלך ומקום החניה כדי שינפיקו לך אישור ולא יגררו אותך. הדלת החיצונית נפתחה לגרם מדרגות תלול שהוביל אל חדר מיטות קטן.

הטלוויזיה הייתה תלויה מעל המדרגות. על הרצפה האפורה מפלסטיק לא היה שטיח אחד לרפואה. היה מטבחון ריק מכלים ואסלה־מקלחת מחוברים.

נעמי אינה יוצאת מגדרה נוכח המציאות. היא גדלה אחרת ממני, והוריה ציפו שארבעת הילדים יעזבו את הבית ללא סנט בגיל 18. אלה תנאים מעצבי תודעה. ועדיין היה נדמה לי שאכפת לה ממני מספיק כך שהאפרוריות הכללית נשקפה מעיניה. לא ממש בעתה; אולי רחמים. מכיוון שהיה עליי לעבוד, חיפשתי משהו דמוי שולחן. לא היה כזה: לא שולחן אוכל, לא שולחן כתיבה, גם לא דרגש.

על אחד הקירות ליד המיטה היה תלוי מדף קטן שמבט תחתיו גילה שניתן להרים אותו למצב מאוזן בעזרת רגל נפתחת. כאשר ישבתי על הכיסא המתקפל והיחיד בדירה, הגיע סנטרי לגובה המדף. זה היה שובר שוויון מובהק. אבל הייתי נרגש וחדש ובמחיצת האישה שמכירה אותי רוב חייה ולא חשבתי עד הסוף. היא ודאי לא הטיפוס שיברח מקשיים. השארתי את הלפטופ במאורת הסנאי ונסענו להביא את המכונית שלי עם המזוודה.

בדרך לקן המשפחתי התמצקה בי התחושה שאני חייב לקרוא לקלף רע בשמו. המיברגים אינם נכנעים ללא קרב. לרוב אנחנו מובסים אבל נלחמים. באחד מעשרת המיילים השונים שבהם אישרו airbnb את בחירתי המוצלחת ואיחלו לי גוד טיים כולל מדריך למחמדי פיטסבורג, היה גם מספר להסתמס עם בעל הנכס. מה שעשיתי מיידית.

התעלמתי מהבאסה הגורפת והתמקדתי במפגע השולחני. מתגובתו הראשונה באנגלית גרועה משלי, הבנתי עם מי יש לי עסק: "לא יודע מה להגיד לך", נכתב, "לא פרסמנו באתר שיש שולחן וכיסאות. כך שאינני יודע מדוע אתה כועס. גם אין שטיחים ותמונות, אז מה?". שאלתי אם הוא מתבדח. שולחן לכתוב או לאכול? באמת? "דבר הבא תשאל אותי למה אין בריכת שחייה, לא?", היא או הוא כתבו. הרגשתי כמי שהסידן נוטש את גופו. יש לי רגעים כאלה שבהם אני הופך למסוכן. אין מי שמתלונן טוב ממני.

הסטודיו מחפיר, כתבתי, ואין לי איפה לעבוד. אני עיתונאי שצריך לכתוב. בדיעבד הבנתי שבעיתונאי הוא שמע איום. לא מן הנמנע. "תעשה מה שאתה רוצה, אבל לאיים עליי עם ביקורת רעה לא יעבוד כאן". לא אמרתי מילה על ביקורת, ו"מעריב" לא ממש מאיים על דירות בפיטסבורג. כתבתי או שולחן או שיחזיר את הכסף. "סחטנות לא תעבוד עליי. תעשה מה שאתה מבין".

מה שהבנתי זה שעליי להתקשר למספר הסיוע של airbnb. מהרגע הראשון, בעיקר משום שהכרתי את קולו משיחות קודמות באתרים אחרים וההכרה שהוא יושב היכן שהוא מחוץ לאמריקה, התנהלה השיחה עם סינג על מי מנוחות. מדובר בגאונים שלמדו להרגיע לקוחות שתכף יקנו נשק אוטומטי. הוא קרא לי מיסטר רון; הבטיח שהוא שם כדי לעזור; ענה בחיוב על שאלתי האם אני מנחש נכון שהוא אינו קרוב למקום ההתרחשות; הוא יושב באסיה. נפתח תיק מסודר של תלונה ובשל השעה המאוחרת היה אלמנט של בהילות. סינג ניסה לחבר אותי עם נציגה באמריקה, לא יודע איפה. זה לקח שעה עם אלפי התנצלויות ומיני שיטות לפרוק אותי מכעסי, אבל היה ברור שזה תרגיל באוננות יבשה ושההחלטה בידי.

הנציגה באמריקה פתחה תיק תלונה A2, הקשיבה בשקיקה לכל מילה שלי והבטיחה ליצור קשר עם בעל הבית. לא היה לי ספק כיצד זה ייגמר, ולכן ביקשתי מנעמי להחזיר אותי לסטודיו כדי שאקח את התיק עם הלפטופ. הקודים הדיגיטליים, המדרגות, התיק. והעיקר: הנציגה ביבשת ביקשה ממני לתעד את המדף הקרוי שולחן מכל הכיוונים.

הכל בשפה החדשה שבה נקרא בעל הבית "host" (מארח) ולא בעל בית נצלן ושקרן, ספר החוקים "תקנון", הסירוב לסייע "היצמדות לערכי החברה" ואני "לקוח יקר וחשוב" ולא קוטר ועושה צרות מקצועי. צילמתי כמו ריצ'רד אבדון מכל הזוויות, אבל האמת היא שהייתי קצת מטושטש אחרי 15 שעות נהיגה.

כיביתי את האורות וירדתי במדרגות. בחושך לא ראיתי שמחוץ לדלת הכניסה הייתה מדרגה נוספת. מעדתי, לרגע ארוך לא נגע גופי בשום דבר מוצק, השגתי תעופה מלאה ובחושך התרסקתי על הרצפה עם העורף במדרגה, הגב מעוקם וניסיון לבלום את הנפילה במרפקים.

חובה לציין שאני לא טוניה הרדינג. הדלת הסמוכה נפתחה, בחור צעיר הושיט לי את משקפיי ועזר לי לקום, הכאב היה חד, אבל אמרתי שאין צורך באמבולנס. נעמי חיכתה בחוץ. צלעתי שעה ארוכה למכונית וניסיתי לאמוד את הנזק. לא הרגשתי טוב, אבל הרעיון של חדר מיון בנסיבות ההן היה מגונה במיוחד.

שכבתי על ספה אצל המשפחה כאשר הנציגה התקשרה. הצורר שכנע אותה שהמדף הוא שולחן שאפשר להתאים אותו לגובה שונה. הוא היה קבוע ומחובר לקיר. שלחתי לה את הצילומים, והיא אמרה שאני צודק והמליצה לי לפתוח תיק של רשלנות ופגיעה גופנית. אמרתי שאני מבקש רק החזר כספי ולא מאבק משפטי. לפי התקנון אין ביכולתה להיעתר לדרישתי. לא בטוח, אבל נדמה לי שאמרתי משהו על אִמה וניתקתי. זה היה בלתי נסבל.

אחרי כמה שעות עלה בדעתנו לצלם את הפציעות השונות. שיהיה. החלון לתלונה רפואית הוא 72 שעות אבל לא בא לי. נאלצתי להישאר בדירת בני ואמו. נעמי פינתה לי את המיטה שלה בטענה שהיא ממילא ישנה שלוש שעות בלבד. אני לא יכול לסובב את הראש, ולפעמים יש לי בחילה כמו בזעזוע מוח. אבל אני לא מתכוון להתאשפז בפיטסבורג. זה ייגמר כמו ב"צייד הצבאים".

אם לא יהיה מדור בשבוע הבא, ביקשתי מנעמי שתשלח איור שלי אחרי מותי מונח על גבי במיטתה. 