לא מעט אנשים התרגזו כהוגן למשמע דבר השתתפותו של אייל גולן במסיבה המסורתית של עופר ניסים לכבוד שבוע הגאווה. הרשתות החברתיות סערו - כצפוי, יש לומר. אבל אני חייב להודות שאותי זה דווקא שימח. כי אם נשים רגע בצד את שאלת הלגיטימציה של גולן, שכבר דשתי בה עד דלא ידע, עצם העובדה שאומן בסדר גודל כזה, שמייצג גם מגזרים שמרניים עצומים בגודלם בחברה הישראלית, בוחר להשתתף באירוע כזה - היא ניצחון גדול. לקהילת הלהט"ב, ולסובלנות הישראלית בכלל.

אפשר להיות ציני ולשער שגולן מתנהל כך במסגרת קרב המאסף שהוא מנהל במסגרת הניסיון להישאר רלוונטי. אדרבא - אם זה מה שנדרש בישראל 2021 כדי להיתפס כמגניב ומחובר לצעירים, כלומר מעורבות פומבית בשבוע הגאווה, סימן שמשהו מהותי מאוד השתנה כאן. כי גולן הוא לא עומר אדם או עדן בן־זקן, אלא אדם בן 50 שגדל בהוויה שבה המילה "הומו" לא נתפסה בדיוק כמחמאה.

החיבור הזה, שבין הקהילה ההומו־לסבית ובין המוזיקה המזרחית, הוא כבר סיפור מתמשך (מרגול, למשל, כבר הייתה שם מזמן. וגם ליינים של מוזיקה מזרחית הפונים לקהל להט"בי כמו "אריסה"). אבל הוא רק הולך ומתהדק באופן שהיה נראה כמעט בדיוני לפני כמה עשורים.

שורש הברית הזו ברור, יש פה שתי תרבויות שהיו מוקצות מהמיינסטרים האשכנזי, הסאחי מאוד, ונהנות לרקוד את עצמן לראווה. בפרצוף שלכם. ועדיין, החיבור הזה רחוק מלהיות מובן מאליו. כי המוזיקה המזרחית מייצגת גם ציבורים מסורתיים גדולים, שלא ממש חיו בשלום בעבר עם המוחצנות הלהט"בית. או עם להט"ביות בכלל.

והנה, אייל גולן. במסיבה של עופר ניסים, הרי הוא "עופרה". וזה נראה הרבה יותר טבעי ומתבקש מאירוח של כל רוקר ישראלי שאי־פעם דפק פה דיסטורשן, לא משנה עד כמה הדעות שלו ליברליות ופתוחות, לכאורה. ואגב, באותה מסיבה ממש הופיעה גם זהבה בן, ואפילו יהודה קיסר. החלוצים האמיתיים של המוזיקה המזרחית בארץ, שייבשו ביצות בפלאקה בעידן שבו שני גברים המתנשקים ברחוב היו מראה מסרט בדיוני.

תאמרו, בצדק, שהתופעה הזו לא בהכרח מייצגת את כל תהליכי העומק בחברה הישראלית. ושעדיין יש כאן לא מעט הומופוביה ובכלל - שנאה לכל מה ששונה ממך. בעיקר בחסות הדת. ועדיין, השינוי הזה הוא אמיתי. אני מכיר באופן אישי כמה וכמה משפחות מזרחיות שאפשר לקטלג כמסורתיות, שמקבלות בשנים האחרונות את בניהן שיצאו מהארון באופן הרבה יותר מכיל ואוהב - וגם פומבי - מכפי שעשו בעת שהכרתי אותן, לפני 20 שנה לערך. הלגיטימציה הזו מחלחלת, והמהפכה הזו קורית. והיא מרגשת במיוחד.

אבל שבירת החומות של מצעד הגאווה לא קשורה רק במוזיקה המזרחית. אם מסתכלים ברשימת המשתתפים באותה מסיבה מדוברת של עופר ניסים, אפשר למצוא שם פרט לאייל גולן, זהבה בן ויהודה קיסר גם את הראל סקעת, מארינה מקסימיליאן, אילן פלד ומאיה סימנטוב. כלומר, עירוב חינני של ישראליות מכל מיני סוגים, מינים ועדות, כולל מחיקה כמעט מוחלטת של המושגים גבוה ונמוך. האמת היא שהרשימה הזו כל כך מיינסטרימית, עד שאפשר כמעט לשווק אותה כמופע קבוע לוועדי עובדים.

לא פלא שאני שומע יותר ויותר קולות המלינים על כך שמצעד הגאווה הפך למוקד של סאחיות ישראלית קשה, ושהפרברים השתלטו על תל אביב. בואו נגיד רק, מידע אישי, שקווי האוטובוס בין מודיעין ועיר החטאים תוגברו באופן דרמטי בבוקרו של שישי האחרון. אפשר להבין את הבאסה, מצד מי שמתגעגע לאירוע יותר חתרני וייחודי. אבל במבט־על, מדובר בהתפתחות משמחת במיוחד. ולא פחות ממדהימה. כי אם אירוע שחרט על דגלו פתיחות מינית, מתירנות, קבלת האחר וגו', מושך למעלה מ־100 אלף איש (והפעם ללא תיירים מחו"ל, הודות לקורונה), והופך כמעט לחג לאומי, איך אפשר בכלל להתלונן? 

על הסכין

באותו הקשר, בכל שנה מנסים לייצר את המנון הגאווה החדש, אבל השנה נוצר "התקווה" של כל השירים. "טרילילי טרללה" של אילן פלד ונועה קירל הוא פשוט פצצה של כיף. שלוש דקות של חיוך דבילי ומענג. את היכולות של אילן פלד כולם מכירים, אבל המנצחת הגדולה כאן היא קירל, שהולכת ומתגלה כזמרת פופ מגניבה ומגוונת במיוחד.

אין לי יותר מושג לאן הולכת ההתדרדרות הנוכחית במצב הקורונה. אין לי יותר מושג מי צודק, מה צריך לעשות ועל מי מוטלת האחריות. אין לי אפילו מושג מה דעתי בסוגיית - האם לחסן את בני בן ה־14 או לא? הדבר היחיד שיש לי מושג לגביו הוא שהקורונה הזאת עומדת ללוות את חיינו לאורך שנים, ושהתחושה שעל פיה הכל מאחורינו היא כבר מאחורינו.

כבר כתבתי קטע שלם על כמה שטורניר היורו הנוכחי מאכזב ומשעמם אותי. אלא שאז הגיע גל של משחקים מדהימים, רוויי דרמות, שערים וקטילות ענקים, שהזכיר לי כמה תובנות: הראשונה: הטורנירים הגדולים באמת צוברים מומנטום רק תוך כדי תנועה. השנייה: כדורגל נבחרות הוא הריגוש האחרון שנותר בענף שאיבד את עצמו מזמן לכסף. השלישית: מה שאנחנו מכנים פה כ"כדורגל ישראלי" לא קשור בכלל למראות על המסך.